לדלג לתוכן

היפר-סקסואליות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היפר-סקסואליות
תחום פסיכולוגיה רפואית עריכת הנתון בוויקינתונים
סיווגים
ICD-10 F52.7 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היפר-סקסואליות (hypersexuality) או היפר מיניות היא שכיחות רבה או פתאומית של דחפים מיניים או פעילות מינית אצל אדם.[1]

היפר-סקסואליות, הידועה גם כהתנהגות מינית קומפולסיבית, מיניות מופרזת או התנהגות מינית בעייתית, מאופיינת בעיסוק חוזר ונשנה ובריבוי של פנטזיות, דחפים והתנהגויות מיניות.[2]

ניתן [דרושה הבהרה] לחלק היפר-סקסואליות לשתי קטגוריות: פראפילית ולא - פרפילית[דרוש מקור]. היפר-סקסואליות פראפילית מתייחסת להתנהגויות שנחשבות בדרך כלל בלתי-מקובלות חברתית הכוללות חפצים לא אנושיים, סבל של עצמך או בן זוג, ילדים או אדם שאינו מסכים (לדוגמה: פטישיזם, אקסהיביציוניזם ופדופיליה). היפר-סקסואליות לא פרפילית מתייחסת להתנהגויות הנחשבות מקובלות חברתית אך המינון והעוצמה גבוהים. התנהגויות אלו כוללות מעשים מיניים כפייתיים עם מספר בני זוג, קיבעון על בן זוג שבלתי ניתן להשגה, אוננות מרובה, שימוש מרובה בפורנוגרפיה, מין כפייתי מחוץ ובתוך מערכת יחסים בהסכמה.

מורכבות ההגדרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיניות תלויה בגורמים רבים, כולל משתנים אינדיבדואליים, מערכות יחסים, ערכים חברתיים, הבדלים תרבותיים ואמונות דתיות ואתניות[דרוש מקור]. בשל הבדלים אלו, ההבחנה בין מיניות בטווח הנורמה למיניות שאינה נורמטיבית היא סובייקטיבית ותלויית הקשר. כך, באופן דומה לאבחנות פסיכיאטריות אחרות, התנהגות מינית הנחשבת מוגזמת בחברה מסוימת, עשויה להיתפס נורמטיבית ושגרתית באחרת.

מחקר סוציולוגי שפורסם בשנת 2010, שבחן באופן ביקורתי את היחס להתנהגות מינית, הראה כי התנהגויות מיניות שהוגדרו כקומפולסיביות או כמיניות לא ענו לקטגוריות קליניות מובחנות היטיב, אלא שיקפו דפוסים נלמדים, שמוסדות חברתיים דומיננטיים תייגו באופן סטיגמטי[3]. מנגד, מחקר אחר הראה כי ישנו דפוס מובחן של התנהגות מינית מוגברת שאינה תקינה, כמו חוסר שליטה בדחף המיני, אשר נפרד מרמות גבוהות של עוררות מינית[4].

במאה ה-19 "נימפומניה" הייתה אבחנה לתשוקה מינית מוגזמת אצל נשים[5] ונחשבה למחלה. חלק מהטיפולים בנימפומניה עירבו ניתוחים כירוגיים באבר המין הנשי כמו כריתת דגדגן. התערבויות אלו הפחיתו את התשוקה המינית ואף העלימו אותה כליל באופן בלתי הפיך, והוצגו כהצלחה של ההליך הטיפולי[6].

נשים וגברים נשפטים באופן שונה על אותן התנהגויות מיניות[דרוש מקור]. יחס זה מוסיף לקושי להגדיר בבירור התנהגויות מיניות לא מותאמות או "קיצוניות"[דרוש מקור]

במהדורה האחרונה של ה-DSM 5 לא התקבלה הגדרה אבחונית להיפר-סקסואליות. עם זאת, במהדורה הקודמת התייחסו להיפר-סקסואליות כ-"קטגוריה כוללת לתיאור הפרעה מינית שאינה עומדת בקריטריונים של הפרעה מינית ספציפית כלשהי, ואינה חוסר תפקוד או פריפיליה"[7].

לפי ההצעה שהוגשה לוועדת האיגוד שערך את ספר האבחנות החמישי[8], אך לבסוף לא נכנסה, על מנת להיות מאובחן בתור מי שסובל מהיפר-סקסואליות נדרש מצב בו במשך חצי שנה או יותר נצפים דחפים, פנטזיות או התנהגויות מיניות שמתאפיינים בכך ש:

  • הזמן המוקדש להם בא על חשבון פעילויות אישיות וחברתיות חשובות אחרות
  • הם באים כמענה למצבים רגשיים בלתי נעימים או כתגובה לאירועים מלחיצים
  • יש ניסיונות חוזרים וכושלים לחדול מהם
  • קיימת התעלמות מהסיכון הכרוך בהם לפרט עצמו או לאחרים
  • קיימת מצוקה סביבם בתחומי חיים אחרים (תעסוקה, חיי משפחה)
  • ההתנהגויות אינן נובעות מתופעות פיזיולוגיות או נטילת תרופות
  • ההתנהגויות יכולות לכלול: יחסי מין בהסכמה בין בגירים, אוננות, צפייה בפורנו, מין ברשת, מין בטלפון, ביקור במועדוני חשפנות וכיוצא באלו.

יש צורך לשלול סיבות רפואיות להיפר-סקסואליות. הפרעות נוירולוגיות מסוימות עלולות לגרום לאדם לפעול באופן בלתי הולם ואף לגרום להתנהגות היפר-סקסואלית. גם חוסר איזון הורמונלי בעקבות מחלות שונות עשוי להוביל להיפר-סקסואליות[5]. בנוסף, שינויים רגשיים, נפשיים והורמונליים המאפיינים את גיל ההתבגרות יחד עם הופעת עוררות מינית, עלולים להתפתח להתנהגות היפר-סקסואלית.

טיפול ומניעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים המגיעים לטיפול בהיפר-סקסואליות הם קבוצה הטרוגנית ועל כן יש צורך בהערכה יסודית לצורך בירור התנהגויות, בירור המוטיבציה לטיפול והתאמת תוכנית טיפולית. התערבויות נפוצות שנמצאו כיעילות עבור המטופל ההיפר-סקסואלי הן: טיפול קוגניטיבי - התנהגותי למניעת הישנות ההתנהגויות ההיפר-סקסואליות[דרוש מקור], פסיכותרפיה-פסיכודינאמית[דרוש מקור] וכן טיפול פסיכו-פרמקולוגי המשלב תרופות, נלטרקסון, תרופה שמשמשת בהפחתת דחפים בהפרעות דומות כמו הימורים פתולוגיים, תלות באלכוהול ובאופיאטים, נמצא כמפחית התנהגות מינית היפר-סקסואלית[9]. בנוסף, ישנן גישות הגורסות כי חינוך מיני מיטיב המתייחס להיפר-סקסואליות ולהתנהגויות מיניות שאינן מותאמות, עשוי לקדם מודעות, מניעה והבנת עומק של ההתנהגות וכן לקדם פנייה לקבלת עזרה במידת הצורך[2].

טיפול קבוצתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית שנים עשר הצעדים - קבוצה ברוח תוכנית 12 צעדים של 'סקסוהוליסטים אנונימיים', מציעה גם היא טיפול לבעיה. בתוכנית מקבל כל מכור גישה למדריך (ספונסר בשפת התכנית) שהוא למעשה מכור שהחלים וידריך את החבר החדש בפעולות שצריך לעשות כדי להחלים כמוהו. בנוסף יש את תמיכת הקבוצה והחברים לדרך. מטא אנליזה של 35 מחקרים, שהתפרסמה בשנת 2020[דרוש מקור], מצאה שהתוכנית של AA אפקטיבית יותר מגישות אחרות לעידוד הימנעות וההחלמה מהתמכרויות שונות, כולל טיפול פסיכותרפי.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היפר-סקסואליות בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מה היא התנהגות היפר מינית, מתוך אתר "נגמלים"
  2. ^ 1 2 Katherine L. Derbyshire, Jon E. Grant, Compulsive sexual behavior: a review of the literature, Journal of Behavioral Addictions 4, 2015-06, עמ' 37–43 doi: 10.1556/2006.4.2015.003
  3. ^ Martin P. Levine, Richard R. Troiden, The myth of sexual compulsivity, The Journal of Sex Research 25, 1988-08-01, עמ' 347–363 doi: 10.1080/00224498809551467
  4. ^ Joana Carvalho, Aleksandar Štulhofer, Armando L. Vieira, Tanja Jurin, Hypersexuality and High Sexual Desire: Exploring the Structure of Problematic Sexuality, The Journal of Sexual Medicine, Volume 12, Issue 6, June 2015, Pages 1356–1367, https://doi.org/10.1111/jsm.12865
  5. ^ 1 2 Al Awlaqi Ahmed, Alkhayat Khalid, Akrawi Guvan, Al Awlaqi Nasser, Hormone Profile In Hypersexuality Women (Review) 4, 2016-01-01, עמ' 529–58
  6. ^ E. Showalter, Victorian women and insanity, Victorian Studies 23, 1980, עמ' 157–181
  7. ^ 5. American Psychiatric Association., (4th ed., text revision) Diagnostic and statistical manual of mental disorder, Washington, DC, 2000
  8. ^ Martin P. Kafka, Hypersexual disorder: a proposed diagnosis for DSM-V, Archives of Sexual Behavior 39, 2010-04, עמ' 377–400 doi: 10.1007/s10508-009-9574-7
  9. ^ J. R. Volpicelli, A. I. Alterman, M. Hayashida, C. P. O'Brien, Naltrexone in the treatment of alcohol dependence, Archives of General Psychiatry 49, 1992-11, עמ' 876–880 doi: 10.1001/archpsyc.1992.01820110040006