היסטוריה של המטאורולוגיה
מטאורולוגיה היא מדע העוסק בחקר התופעות האטמוספיריות, בתהליכי מזג האוויר ובחיזוים. ההיסטוריה של המטאורולוגיה כוללת תגליות, המצאות ואירועים אשר השפיעו על מדע זה משחר ימי האדם ועד היום, וסייעו בהבנת אירועי מזג האוויר.
מאז ומתמיד התעניין האדם בסובב אותו ועסק בניסיונות להסביר את הדברים בדרכים שונות. מזג האוויר נמנה עם התופעות שמיקדו את עניינו בניסיון להבינו, להסבירו ולחזותו. כך, למשל, נהג האדם בימי קדם להסביר את הגשמים כברכתם של האלים ואת הסופות כזעמם.
המטאורולוגיה בפילוסופיה בעת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התפתחות הפילוסופיה ניסה האדם להסביר את התופעות המטאורולוגיות בדרכים שונות. אמפדוקלס ובעקבותיו אריסטו (350 לפני הספירה) היו מהראשונים להסביר את מבנה החומר על פי תאוריית ארבעת היסודות. אריסטו בחיבורו הנרחב "מטאורולוגיקה" (מדע השחקים) מפרט את כל הידע האנושי הנצבר ואף מוסיף עליו משלו. לשיטתו, בהשפעת השמש משתנים יסודות אלה ויוצרים דברים חדשים. כך, לדוגמה, אריסטו סבר שהשמש מחממת את האדמה ומוציאה ממנה עשן ואבק וכן מחממת את המים ומוציאה מהם חומר שקוף אשר יוצר את העננים. על בסיס רעיונות היסודות הסביר אריסטו גם את תופעת הברקים והרעמים, לפיהם הרעם הוא רעש שנוצר על ידי רוח חזקה מאוד שנושבת בין עננים, והברק הוא השרפה של רוח זו.
לפי הידע המצוי כיום, חלק מרעיונותיו של אריסטו אינם כה רחוקים מן המציאות ומקצתם אף מתבררים בדיעבד כנכונים. בין אלה, למשל, אבחנתו שכאשר לשמים צבע כתמתם-אדמדם, זהו סימן לגשם, ואכן ידוע כיום שבמצבי לחות גבוהה מתקבל ברקיע צבע זה עקב פיזור קרני האור. רעיונות אחרים של אריסטו נראים כיום מופרכים, כמו טענתו שיללת זאב מבשרת את בוא הגשם.
פומפוניוס מלה גאוגרף של הקיסרות הרומית, הבחין כבר בשנת 25 לספירה בקיומם אזורים אקלימיים שונים.
הנסיך מוניונג, בנו של המלך הגדול סיונגס (1441 לספירה) המציא את מד הגשם הראשון, אלו נשלחו לכל רחבי הממלכה ככלי רשמי על מנת למדוד את כמות היבול הפוטנציאלי של האיכרים לצורכי מיסים.
לאונה בטיסטה אלברטי איש אכולות איטלקי (1450 לספירה) פיתח את האננומטר (מד מהירות רוח) הראשון.
ניקולס דה קוסה (1450 לספירה) פיתח את היגרומטר השערה הראשון למדידת הלחות באוויר. המכשיר אותו בנה תואר כבר בעבר על ידי לאונרדו דה וינצ'י.
כריסטופר קולומבוס (1494 לספירה) תיאר לראשונה ציקלון טרופי במהלך נסיעותיו ברחבי האוקיינוס האטלנטי.
המצאות וגילויי הפילוסופים והמדענים מאז תקופת הרנסאנס
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך ימי הביניים כמעט ולא היו גילויים וחידושים במדע המטאורולוגיה. עוינותה של הכנסייה הקתולית למדע ומלחמתה במדענים גרמה לכך שעל מנת לחדש, לגלות ולהמציא נדרשו המדענים להיות מהפכנים, וככאלה דוכאו בקנאות על ידי הכנסייה.
בתקופת הרנסאנס ולאחר הרפורמציה של מרטין לותר פחתה משמעותית השפעתה של הכנסייה ועמה כוחה לדכא את המדענים ולהשפיע על חשיבת המוני העם. בעקבות כך בשלו התנאים להופעתם של מדענים ומגלים מהפכניים, אשר בחשיבתם ובמחקרם השפיעו רבות על מדע המטאורולוגיה.
גלילאו גליליי ומורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גלילאו גליליי (1564 – 1642) המציא את מד הטמפרטורה ב-1606, בעקבות ממצאיו האמפיריים שהראו כי אוויר מתכווץ בעת התקררותו. המכשיר שהמציא גליליי לא פעל כהלכה שכן הנוזל שהיה מצוי בתוך הצינור הושפע רבות כתוצאה מלחץ האוויר, כך שלא הראה את המדידה המדויקת. בעיה זו נפתרה בסופו של דבר על ידי פרדיננדו השני דה מדיצ'י, אשר הציע להשתמש במכשיר בכוהל במקום במים, ובנוסף לסגור באופן הרמטי את מד הטמפרטורה כדי שהלחץ לא ישפיע על התוצאות.
שנים לפני תגלית זו קרא קופרניקוס (1473 – 1543) תיגר על טענת אריסטו, בכך שטען כי כדור הארץ אינו עומד במרכז היקום, אלא מסתובב סביב השמש. ב-1610 הצדיק ואימת גלילאו טענה זו, שברבות הימים השפיעה על המטאורולוגיה.
גלילאו הפסיק את רוב פעולותיו בעקבות התנכלויות מטעם הכנסייה, ובמיוחד חקירתו בידי האינקוויזיציה ב-1633, אך דיכויו לא מנע מרבים אחרים לבדוק את תגליותיו ולהמשיך את דרכו.
הפילוסוף פרנסיס בייקון (1620) הניח את עקרונות הניתוח המדעי.
את דרכו של גלילאו המשיך תלמידו אוונג'ליסטה טוריצ'לי (1608–1647). טוריצ'לי נודע כממציא הברומטר, אותו פיתח לאחר שהמשיך בסדרת ניסויים שהחל גלילאו בטרם נפטר. גלילאו ביצע ניסוי שבו מילא מבחנה באורך של יותר מ-10 מטרים במים והציב אותה הפוכה בתוך קערה גדולה. עם הסרת הפקק הנמיך גובהו של "עמוד המים" אשר היה במבחנה. טוריצ'לי החליט לחזור על הניסוי בשינוי קל והחליף המים בכספית. בשל משקלה הרב של הכספית יכול היה טוריצ'לי להשתמש במבחנה שגודלה רק מטר. טוריצ'לי הבחין שמפלס גובה הכספית במבחנה משתנה, והסיק מכך שהאוויר שמחוץ לכלי משפיע ולוחץ על הכספית במידה משתנה, כך שניתן למדוד את לחץ האוויר על ידי מכשיר הבנוי בצורה זו. פיתוח זה היה צעד חשוב למדע המטאורולוגיה בכך שאיפשר למדוד את הלחץ האטמוספירי - נתון חשוב מאין כמוהו בהבנת אירועי מזג אוויר.
פרדיננדו השני החליט להקים מעין רשת של איסוף מידע מתצפיות מטאורולוגיות המופקות בעזרת החידושים וההמצאות של התקופה. בערים האיטלקיות בולוניה, פירנצה, פיזה, פארמה, לומברוזה וקורטאולונה נעשו תצפיות מטאורולוגיות והמידע רוכז ושותף. במהרה הבחינו החוקרים כי כאשר מתקרבת סערה, יורד מפלס הכספית. גילוי זה סייע בידם לעיתים לחזות את מזג האוויר.
מחצר הדוכס התפשטו תגליות אלה במהרה לעבר מערב אירופה. המדען הצרפתי בלז פסקל (1623–1662) שיער שבמקומות נמוכים הלחץ גבוה יותר בעוד שבמקומות גבוהים הלחץ נמוך יותר. פסקל החליט לאמת את השערתו באמצעות מדידות ברומטריות בהרים גבוהים וכיוון שמצבו הבריאותי לא איפשר לו לבצע את המסעות הנדרשים, ביקש ממכר שמתגורר בהרים לבצע עבורו את הניסוי. ב-1648 שלח פסקל ברומטר לחברו ולאחר זמן מה חזרו תוצאות הניסוי אשר אימתו את השערותיו. הניסוי בוצע פעמים אחדות, עד שהשתכנעו הספקנים בעקביות תוצאותיו.
סר כריסטופר וורן (1662) פיתח את מד הגשם המכני.
הרוח והאוויר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוברט הוק (1635–1703) פיתח בשנת 1667 מודל משופר של האנמומטר - מד רוח. הוא חיבר לוח מעץ לציר, באופן שהלוח יהיה חופשי דיו להסתובב. ככל הרוח הייתה חזקה יותר, כך התרומם מוט העץ למצב מאוזן יותר והזווית שנוצרה סימנה את עוצמתה של הרוח. באותה תקופה רבו התגליות המטאורולוגיות בבריטניה. האסטרונום אדמונד היילי התעניין בתיאוריהם של יורדי ים לגבי מזג האוויר באזור הים, ובנוסף שהה שנתיים באי סנט הלנה. בעקבות תצפיותיו אלו פרסם ב-1686 מאמר אשר הסביר את גורמי רוחות הסחר המזרחיות באזור האוקיינוס ואת רוחות המונסון באזור הטרופי. הבסיס לתופעה, על פי היילי, הוא חימום אוויר קו המשווה על ידי השמש כך שזה הופך לחם יותר מן האוויר בקטבים. היילי הסביר שבשל עילוי האוויר בקו המשווה אוויר חייב לזרום מן הקוטב לעבר קו המשווה.
שנה לאחר כן פרסם אייזק ניוטון (1642–1727) את ספרו המדעי "היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע"[1]. בין השאר פרסם ניוטון בספר זה את חוקי הכבידה. בעזרת חוקים אלה הסביר את תנועת כוכבי הלכת סביב השמש. אולם, הספר לא הסביר את כל חוקי האטמוספירה עקב מורכבות האוויר.
כל הפילוסופים לעיל לקחו בחשבון שהאוויר הוא אחיד. הם מיעטו להתייחס לתופעות מטאורולוגיות בסיסיות אשר גורמות למשקעים, כמו גשם, ברד ושלג. היוונים הקדמונים, לעומתם, היו מודעים למחזור המים וכן שאלו כיצד הופכים מים לאוויר ושוב הופכים למים.
הפילוסוף רנה דקארט (1596–1650) חקר לראשונה את הרכב האוויר. בספר שהוציא כתב בין היתר על ה"מתודה"[2]. הסברו של דקארט היה שחומר, כל חומר, מורכב מהמוני חלקיקים קטנים מאוד שהם היסודות, כאשר כל חלקיק כזה יכול להיות בגודל ובצורה שונה. ההסבר שלו לגבי איך מים "הופכים" לאוויר היה שמים מורכבים מחלקיקים המחוברים וכאשר הם מתחממים על ידי השמש, אזי נפרדים החלקיקים זה מזה ונוצר מודל הדומה פחות או יותר למודל של האוויר.
רוברט בויל (1627–1691) עסק במחקר במעבדה אשר ברשותו. הוא ועוזרו ערכו סדרת ניסויים שהביאה לתגלית החוק המראה את הקשר בין לחץ האוויר לנפחו. החוק פורסם כ-16 שנים לאחר מכן במאמריו של הכומר והפיזיקאי הצרפתי אדם מריוט. במאמרו השני של מריוט "טבע האוויר"[3], מתוך קובץ המאמרים בפיזיקה (Essais de physique), חקר הלה את תורת הגזים והגיע לגילוי כי מכפלת הנפח בלחץ של כמות קבועה של גז אידיאלי בטמפרטורה קבועה היא קבועה - אותה קביעה אליה הגיע בויל לפניו. החוק נודע לימים כ"חוק בויל", אולם מריוט הגיע לתוצאות מדויקות יותר בעקבות המצאת מכשיר הקרוי "בקבוק מריוט". במאמרו הרביעי דן מריוט בסוגיות שהתקבלו מתוך ניסוייו הרבים במחקרים על הקשת בענן, הילות, החזרה ושבירה של קרני אור והסברים לתופעות פיזיולוגיות של צבע.
המאה ה-18 הובילה התפתחויות במישור בכמותי- גבריאל פרנהייט (1714) פיתח סקלה למדידת טמפרטורה, תוך שימוש בטרמומטר כספית. ג'ורג' האדלי, בעקבות אדמונד היילי, תיאר בשנת 1735 את הצירקולציה הגלובלית, בכך ניסה לתת הסבר לתופעת רוחות הסחר. דניאל ברנולי (1738) בספרו 'הידרודינמיקה' פיתח את התאוריה הקינטית. אנדראה סלציוס (1742) אסטרונום שוודי, הציע להשתמש בטרמומטר מדויק יותר. כך חילק את המרווח בין 0 ל-100 מעלות למאה חלקים. מעניין, שהוא קבע את נקודת הרתיחה של המים ב-0 מעלות ואילו את נקודת ההתכה ב-100 מעלות, בהמשך הפכו את הסקלה. בנג'מין פרנקלין (1743) הבחין בתנועה האנטי-ציקלונית של הרוחות בפריפריה של ציקלון טרופי. דניאל רטרפורד (1772) הגדיר לראשונה את החנקן, אותו הוא כינה אוויר פלוגיסטון. אנטוני לבואזיה (1783) הגדיר לראשונה את החמצן, כך יכול היה לפתח תאוריה שתסביר את מהות תופעת הבעירה. הוא פיקפק בתיאורית הפלוגיסטון והניח במקומה את התאוריה הקלורית. בשנת 1783 הוצג לראשונה היגרומטר-שערה על ידי הממציא הוראס בנדיקט דה סוסאר.
החיזויים הראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכימאי האנגלי ג'ון דלטון (1766–1844) חיפש בין השנים 1788–1792 את השפעתם של לחצים ברומטריים על מזג האוויר. דלטון הגיע לממצאים חשובים וגילה מהם הגורמים לגשם, טמפרטורה, וכיוון הרוח. למרות כל אלו, לא היו עדיין מספיק כלים כדי לחזות את מזג האוויר באופן מדויק יותר.
ג'יימס ג'ול (1818–1889), פיזיקאי אנגלי, ביצע ניסוי שגילה לו את הקשר בין עלייה בטמפרטורה של המים ביחס לאנרגיה של חומר מאסיבי בו השתמש. כך גילה את חוק שימור האנרגיה, כלומר, שאנרגיה אינה נעלמת אלא מחליפה צורה בלבד. בעקבות תגליותיו של ג'ול, ניסח הפיזיקאי הגרמני הרמן פון הלמהולץ את החוקיות המתמטית של חוק שימור האנרגיה.
בנג'מין פרנקלין, התגורר בפילדלפיה, שם פגעה סערת הוריקן בשנת 1743. הרוחות באותו יום נשבו מכיוון צפון; אולם בבוסטון, שמיקומה צפוני לפילדלפיה, היה יום בהיר, כך שהסערה נעה מדרום לצפון למרות שהרוחות נשבו מצפון לדרום. מסקנתו הייתה כי סערה מתקדמת בכיוון מסוים בלי קשר לכיוון נשיבת הרוח.
בשנת 1821 פקד הוריקן את אזור צפון החוף המזרחי של ארצות הברית. אדם בשם ויליאם רדפילד יצא לעקוב אחר ההוריקן והבחין שבאזור מגוריו נפלו העצים עקב הרוחות בכיוון אחד, בעוד שבמקום מרוחק יותר נפלו העצים בכיוון אחר. רדפילד החליט לערוך מחקר בנושא ובמשך עשר שנים קיבץ עדויות ושוחח עם יורדי ים. בתום המחקר פרסם מאמר בו טען שמערכת רוח הוריקן סובבת בצורה מעגלית, נגד כיוון השעון. בנוסף כתב שמיקום הסערה מתקדם באיטיות יחסית, על אף שבתוך הסערה נושבות הרוחות מהר.
ויליאס לומיס וג'יימס אסם מיפו לראשונה את נתוני מזג האוויר בשנת 1840. בעזרת המפות שאספו הראו שהסערות מתקדמות מכיוון מערב לכיוון מזרח. בתקופה זו גם הקימו את המרכז המטאורולוגי הראשון בארצות הברית.
כאשר הומצא הטלגרף (1844) כבר היו תחנות מטאורולוגיות רבות פזורות ברחבי ארצות הברית. התחנות עברו במהרה להשתמש במכשיר החדש כדי לדווח על תצפיותיהן. באותו הזמן גם הוקמו תחנות מטאורולוגיות באירופה, שבדרך כלל הוקמו כתוצאה מאסונות טבע נוראיים הקשורים במזג האוויר.
בשנת 1903 מקס מרגולס פרסם עבודה בו הוא הביא מודל תלת-ממדי תרמודינמי ראשון של האטמוספירה.
מעגלי אקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדור הארץ מגוון מאוד בסוגי אקלים שונים. רוב ההבדלים בין אזורי האקלים השונים נובעים מהמרחק מהקטבים ומקו המשווה עקב הדרך שעוברות הקרניים באטמוספירה. בנוסף להשפעת קרני השמש ישנה השפעה של רכסי הרים זרמים באוקיינוסים, לחצים ועוד.
אם מביטים אך ורק על המאפיינים המוזכרים לעיל ניתן לשער שבאקלים חל שינוי הדרגתי מקו המשווה לכיוון הקטבים, אך אין זה המצב; לדוגמה, מדבר סהרה נמצא בין שני אזורים גשומים ביותר - האזור הטרופי והאזור הממוזג.
מודל התחזורת הראשון הוצע בשנת 1735 על ידי אדמונד היילי. המודל היה: אוויר חם עולה כלפי מעלה באזור קו המשווה. כאשר מגיע לגובה מסוים האוויר מתחיל לזרום לכיוון הקטבים, שם יתקרר וירד מטה, תופס את מקום האוויר הקר שהיה שם קודם לכן שנע כלפי קו המשווה. התאוריה אינה מדייקת משום שכדור הארץ סובב על צירו ומושפע מעונות השנה.
פיזיקאי צרפתי בשם גאספר גוסטב קוריוליס גילה בשנת 1835 שגופים הנמצאים על גוף אחר המסתובב יוטו ממסלולם. לכן אוויר אשר מגיע מהקטבים יוטה מערבה ולא יגיע לקו המשווה ואוויר הנע מקו המשווה לקטבים יוטה לכיוון מזרח.
בשנת 1855 הוצע על ידי ויליאם פרל האמריקני מודל שמתאר את תחזורת האוויר באופן נכון. הצעתו הייתה שהתערבבותם של האוויר הקר והחם מתרחשת בשישה זרמי אוויר המכונים "תאים". בכל צד של כדור הארץ, הצפוני והדרומי, ישנם שלושה תאים: תא פולארי (קוטבי), תא פרל ותא הדלי, הנושק לקו המשווה. בשנת 1492, בעת מסעותיו של קולומבוס, הלה השתמש בתאים אלו וברוחות שנובעות מהם ככלי ניווט.
בעידן המודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן מלחמת העולם השנייה הבחינו מתפעלי המכ"ם בהדים החוזרים כתוצאה מגשם, שלג וכדומה, והונח היסוד להנחה כי ניתן יהיה להשתמש במכ"ם ככלי יעיל בחיזוי מזג האוויר. לאחר המלחמה, עם שובם של מדענים צבאיים לחייהם האזרחיים, החלו לחקור את החזרת ההדים כתוצאה מאירועי מזג האוויר. בארצות הברית פיתח דייוויד אטלס לראשונה מכ"ם אשר תפקידו לסייע בחיזוי מזג האוויר ומאז משתפרים ומשתדרגים המכ"מים כל הזמן. כמו כן הומצא מכ"ם עננים אשר מסייע במתן תמונה של ענני גשם.
ב-1 באפריל 1960 שוגר הלוויין המטאורולוגי הראשון (TIROS-1) על ידי נאס"א. לווייני מזג האוויר מראים תמונה מעודכנת של מצב העננים. כמו כן היא נותנת את היכולת לדעת מיקום מדויק ואת תנועת המערכת הסינופטית. על הלוויין מורכבים חיישנים אשר סורקים את אטמוספירת כדור הארץ וקולטים את הקרינה המוחזרת והנפלטת. חיישנים אלו רגישים לאור הנראה, לאור התת-אדום ולגלי המיקרו. מידע זה נשלח אל כדור הארץ, שם מתרגמים במרכזים מיוחדים את כל הנתונים לתמונת עננים אשר מסייעת רבות בחיזוי מזג האוויר.
השפעת המחשב על המטאורולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתמטיקאי בריטי בשם לואיס פרי ריצ'רדסון הציע שיטה מתמטית חישובית לחיזוי מזג האוויר במסגרת מאמרו "חיזוי מזג האוויר בתהליך נומרי" בשנת 1922. עם זאת, הצעתו של ריצ'רדסון לא הייתה בת ביצוע אלא בגדר "רעיון מעניין". לביצועו נדרשו עשרות אלפי מתמטיקאים ואלפי תחנות מטאורולוגיה.
פיתוח המחשב האלקטרוני הראשון בשנות ה-40 של המאה ה-20 יצר יכולת לבצע מספר חישובים רב למדי, דבר שהיה בגדר בלתי אפשרי קודם לכן. מחשב מסוג זה היה מסוגל להחליף את תפקידם של אלפי מתמטיקאים. בשנת 1946 החל המתמטיקאי האמריקאי ג'ון פון נוימן עם מתמטיקאים נוספים, לפתח מחשב שתכליתו חיזוי מזג האוויר. למרות הצלחתו של המחשב ב-1950 הוא נכשל מספר פעמים לאחר מכן.
במשך כ-15 שנים לאחר מכן האמינו אנשים ומדענים כי המחשב יוכל לאפשר חיזוי של זמן ארוך ביותר של מזג האוויר, אך התברר כי מערכות של מזג אוויר הן מערכות כאוטיות, ולפיכך שינוי זעיר ובלתי נמנע בתנאים ההתחלתיים משנה לחלוטין את התנהגות המערכת תוך זמן קצר. זאת בניגוד למערכות סבוכות אחרות, שבהן קירוב התחלתי טוב של מצב המערכת יאפשר לחזות בקירוב סביר את התנהגותה לטווח ארוך. לכן, למרות השיפור העצום ביכולת החישוב, לא ניתן לחזות באופן אמין את מזג האוויר מעבר לטווח של ימים אחדים.
מבט לעתיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]סקרנותו של האדם, אשר הביאה אותו מלכתחילה לחקור את תופעות מזג האוויר, גררה המצאות וגילויים רבים אחרים בתהליך הנמשך עד היום. כל הגילויים האלו הביאו להתפתחות מדע המטאורולוגיה, שבזכותו היום אנו יכולים לצפות ולחזות את אירועי מזג האוויר, במידה מוגבלת כמובן. בעזרת חיזוי מזג האוויר ניתן לדעת האם כדאי לטוס או שמא לבטל בשל חשש לערפל או לענני סערה.
מדע המטאורולוגיה ממשיך להתפתח, מגמה שנמשכה לאורך המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21. המצאת המחשב, לדוגמה, איפשרה מיפויים אוטומטיים רבים אשר עוזרים לאדם בחיזוי מזג האוויר. אם עד לפני שנים בודדות התחזית ניתנה ארבעה ימים קדימה בלבד, הרי שהיום ניתן לחזות חמישה ימים ואף יותר. נראה כי כמו מדעים אחרים גם מדע המטאורולוגיה התפתח רבות כתוצאה ממלחמות. ניתן לראות זאת לדוגמה בהמצאת הלוויין, שהמוטיבציה לפיתוחו הושפעה רבות מן המלחמה הקרה. המצאה זו משמשת כיום כפלטפורמה לאמצעי חיזוי ראשונים במעלה של מזג האוויר.
כבר בתחילת המאה ה-20 היו ידועות לאנושות מספר לא מבוטל של משוואות שלכאורה יכלו ל"נבא" את מזג האוויר וכן חשבו שיוכלו לדעת את מזג האוויר שנים קדימה. מאוחר יותר התברר לממציאיהן כי טעו, כיוון שהאטמוספירה משתנה כל הזמן אף כתוצאה מהדברים שהאדם עושה. ככל הנראה, האנושות לעולם לא תצליח לחזות במדויק ובמספר ימים בלתי מוגבל את מזג האוויר. בהקשר זה מאוזכרת תכופות תאוריית אפקט הפרפר, כלומר כל דבר קטן כמו נפנוף בכנפיו של פרפר עשוי להיות בעל השפעה מכרעת על אירועי מזג האוויר, באופן שהוא בלתי ניתן לחיזוי מראש.
התמודדות האנושות עם מזג האוויר ה"אלים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות התאוצה הרבה בהתפתחות הטכנולוגית מהמאה ה-20, קטנה האנושות מגלות את דרכי הטבע ואינה מצליחה לחזות בדיוק מספק את אסונות הטבע הגדולים ביותר, כגון, רעידות אדמה, נחשולי ענק, סופות טורנדו והוריקן ועוד. מזג האוויר היווה פעמים רבות גורם מכריע במלחמות האדם וסייע לניצחונות של מעטים מול רבים אשר ללא גורם האוויר התוצאה הייתה נראית שונה לגמרי. דוגמה הקשורה יותר למזגו ה"אלים" של האוויר היא פלישת צבא קובלאי חאן ליפן בשנת 1281 שנכשלה כאשר טייפון הטביע את הצי המונגולי.
גם בארצות מפותחות כמו ארצות הברית מתקשים להתמודד עם מעללי מזג האוויר, כמו למשל הוריקן קתרינה, אשר החריב את ניו אורלינס. למרות המאמצים הרבים שמשקיעה האנושות בניסיון לחזות ולהזהיר בפני אסונות כאלו, ההצלחה טרם הגיעה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ד"ר דוד גרשון וד"ר בני רזניק, מזג האוויר, ספריית מעריב, 1995