היסטוריה של הכסף

למילה העברית כסף שתי משמעויות, האחת מתכת יקרה (AR) והשניה אמצעי תשלום. בערך שלפנינו נדון בתולדות אמצעי התשלום. אך לא במקרה אמצעי התשלום העברי נקרא על שם המתכת היקרה 'כסף' שכן טרם המצאת המטבעות נהגו לסחור בארץ ישראל בפיסות מתכת הכסף על פי משקלן. לפיסות המתכת קראו בתנ"ך "בצעי כסף" שכן הן נבצעו או נחתכו מתוך חתיכת כסף גדולה: בשופטים ה',19 כתוב "…אָז נלחמו מלכי כנען בתענך על מי מגדו, בצע כסף לא לקחו" פירושו – אפילו פיסת כסף אחת לא לקחו.

בצעי זהב וכסף נמצאו בארץ בחפירות בשכם, מגידו, בית שאן, אשתמוע ועין גדי, כולם מן האלף השני לפנה"ס. מטמון עין-גדי הוא מן המאה ה-7 לפנה"ס (ימי בית ראשון) ובו פיסות כסף עם חריצי שבירה אשר סומנו מראש כדי לוודא ניתוק הבצעים הרצויים. במטמון מאשתמוע נמצאו הבצעים ביחד עם תכשיטים שנעשו במשקל קבוע, מה שהקל על שימושם כאמצעי תשלום.

טרם המצאת המטבע שימשו חפצים שונים כאמצעי תשלום, כמו למשל ראבני חן, צדפים, אריגים, מטילי מתכת, מלח, ובמיוחד מתכות יקרות.

סחר חליפין וראשית אמצעי התשלום

טרם המצאת המטבע נהגו לסחור בעולם הקדום בסחורות. בשיטה זאת החליפו בניהם המעורבים במסחר מוצרים ברי קיימא, בשיטה זו אין לרכוש ערך קבוע, אלא הערך נקבע לפי הסכמה בין הקונה למוכר בכל עסקה מחדש. נהגו לשלם בעד סחורה ועבודה במוצרי צריכה כמו בהמות, דגן, צמר או מתכות. המסחר הוא שלב מתקדם בחברה, כאשר הייתה כבר התמחות ויצרו עודפים כדי לסחור בהם, אם זה עיבוד עורות, כריית מחצבים או יבוש דגים. כך נוצר סחר החליפין שנעשה בעיקר בעודפי מוצרי מזון. בצורה זו של מסחר, התקיים משא ומתן בין הקונה והמוכר, וקביעת הערך של המוצר הייתה נכונה רק לאותה עסקה. עם הזמן התעורר צורך בהגדרת ערך אובייקטיבית יותר של מוצרים ביחס למשהו קבוע. המגדיר הקבוע צריך היה להיות שָמיש ומקובל על כלל האוכלוסיות הקדומות. כאשר מדובר באלף ה-4 לפנה"ס מגדיר זה היה הצאן, לכן מונחים רבים הקשורים באמצעי תשלום קשורים בכבשים: בעברית לקנות בא מהמילה – מיקנה "ואברהם כבד במקנה בכסף ובזהב". מקנה משמעו גם בעלות וגם קניין (הפועל קנה = רכש). בלטינית: עושר, כסף = Pecuniae (עדר = Pecus) המילה קפיטל (capital) בשפות המודרניות, משמעו הון, למעשה מקורו במונח הלטיני קפיטל (capitale) שפרושו ראש בקר. אצל היוונים אדם עשיר נקרא 'פוליבוטס' (πολυβουτης), משמע בעל שוורים רבים. באיליאדה ואודיסיאה, הומרוס (1200 לפנה"ס) מזכיר את השור כאמצעי תשלום. אך היו עוד בעלי חיים שסחרו בהן: 'רכוש' בא מהמילה 'רכש' שפירושה סוס. בנורדית kugildi פירושו כסף, מורכב מהמילה kuh = פרה ו־geld = זהב. בהודו ונפאל שם המטבע הוא רופי rupee, שמשמעו בהמה. מבחינת עשיית חישובים, נח להתייחס לצאן, אך מבחינת ניהול המסחר, לא נח לטלטל את הצאן בביצוע עסקה. המסחר בעזרת צאן או בקר מוגבל גאוגרפית. כאשר התרחב המסחר, נוצרה עם הזמן, בצד סחר החליפין, מערכת של חפצים בעלי ערך מוסכם, אלה הם אמצעי תשלום. הקדומים ביותר שנמצאו בחפירות הם צדפי פי הכושי. כאלה נמצאו למשל בערד של ראשית האלף ה-3 לפנה"ס, וכן בקדש-ברנע. בסין של סוף התקופה הנאוליתית ובתאילנד מקומות בהם לא היו צדפים, חיקו אותם בעצם ואף בכסף. במקומות שונים השתמשו באמצעי תשלום אחרים, למשל האינדיאנים השתמשו בפולי קקאו, בתרבויות שונות השתמשו במלח, בחוטי נחושת, בטבליות תה ועוד.

בשומר נהגה שיטת ההמחאות והשטרות וכן בבבל ובמצרים באלף השלישי ובעיקר השני לפנה"ס. למעשה היו אלה מערכות כלכלה מפותחות לאין ערוך מאלה של היוונים ואפילו של הרומיים בשיא פריחתם. אמנם הבבלים לא ידעו כסף בצורת מטבעות, אבל הם השתמשו בהמחאות, בשטרות ובמכתבי-אמנה. הם עבדו לפי תקציבים קבועים מראש ולפי מאָזָנים. על לוחות חרס בכתב היתדות, נשתמרו ארכיונים של בנקים שהיו בעלי שם בעולם הקדום. ידוע למשל הבנק של מוּראָשָשׁוּ ובניו בעיר ניפור והבנק של אַגיבּי ושותפיו בבבל. בנקים אלה ניהלו עסקים גדולים ומסובכים כמו מתן אשראי לרכישת מגרשים ובתים; מימון שיירות, מכרות מתכת ומפעלי השקיה וכן הענקת מיפרעות על חשבון הקציר והקטיף. כן נשתמרו מאזניהם של אותם הבנקים שנערכו לפי שיטה הדומה לפנקסנות כפולה בזמננו. נמצאו פנקסי המשכורות ששילמו בתי חרושת בבבל למאות פועלים, לפני כ־3500 שנה - פירוט חומרי הגלם שנמסרו לפועלים ואף תפוקתם היומית. הבבלים הכינו העתקי מסמכים בשיטה פשוטה ובמספר בלתי מוגבל. מסמכי החרס היו חסינים בפני אש ומים וכך השתמרו עד היום. מכאן שחיי כלכלה מפותחים היו כבר לפני המצאת המטבע. ביללמה (2200 לפנה"ס) וחמורבי (1750 לפנה"ס) מזכירים בלוחות היתדות אמצעי תשלום ובהם השקל כיחידת משקל. גם שיטת מיסיהם של המצרים הייתה מפותחת ביותר ולא נפלה מזו של ימינו.

הסרבול במסחר הביא לשימוש במתכת כאמצעי חליפין שהקל מאד על המסחר אם כי לא החליף באופן מוחלט את השיטות הקודמות. המתכות אשר שימשו כאמצעי חליפין היו נחושת, כסף וזהב ולצורך חישוב הערך נקבעו יחידות משקל קבועות. בתרבויות עתיקות של המזרח והמערב נהגו אמצעי תשלום שונים, במצרים העתיקה, באלף הרביעי לפני סה"נ, שימשו גושי נחושת וזהב בעלי משקל קבוע. בתקופה הכלכוליתית (האלף הרביעי לפנה"ס) התקיים בארץ-ישראל סחר בינלאומי. נמצאו בארץ ממצאים ארכאולוגיים ממצרים בדרום ועד אנטוליה בצפון. מטילי הזהב הקדומים ביותר הידועים לנו מהארץ מתוארכים לתקופה הכלכוליתית (האלף ה-4 לפנה"ס), והם נחשפו במערה בנחל-קנה שבשומרון.הם עשויים שני סוגי מתכת, זהב נקי ואלקטרום (זהב מעורב בכסף), והם כנראה שמשו כמטילים שנשקלו מידי עסקה.

סוג אחר של מטילים הידועים מן האלף השלישי והשני לפנה"ס היו מברונזה (שמרכיביה נחושת ובדיל), שהיה חומר הגלם העיקרי לתעשיית כלי עבודה וכלי נשק. בתקופת הברונזה התיכונה א' (סוף האלף ה-3 לפנה"ס) מוצאים מטילי ברונזה במטמונים (נחושת + מעט סיגים). כאלה נתגלו למשל באזור הר ירוחםומקומות שונים ליד חברון. אלה היו אמצעי התשלום הקלאסיים של התקופה בה העדיפו ברונזה כי ניתן היה בקלות יחסית להתקין מהם כלי עבודה או מלחמה שונים (חימום וריקוע). מטילים אלה נוצקו בדמות אצבעות בעלות חתך משולש באורך ממוצע של כ-12 ס"מ.

מטילי נחושת כבדים, דמויי עור פר, במשקל של 37-25 ק"ג, שמשו באלף השני לפנה"ס, ואין ספק שמשקלם הרב הכביד על השימוש בהם. ייתכן ואלה מהווים זכר למינהג התשלום באמצעות בהמות. יש הסוברים כי היו שווי ערך לשור או פרה שהיה מגדיר ערך בינלאומי באותה תקופה. את רוב מטילי הנחושת מוצאים באניות טבועות לחופי הים התיכון, שכן מקור המתכת היה ברובו מקפריסין. הם נראים על ציורי קיר ממצרים ומופיעים גם על כלי פולחן ברונזה מקפריסין. באלף השני לפנה"ס היה הזהב נפוץ כמגדיר ערך מוחלט במצרים, ארץ-ישראל וארצות אחרות, הוא נשקל במאזניים בעזרת אבני משקל. המטילים הנזכרים במקרא היו בדרך כלל של כסף או זהב. ברכוש שגנב עכן "ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד חמשים שקלים משקלו ואחמדם ואקחם" (יהושוע ז' 21) (בספר יהושוע נזכרים מאורעות מן המאה ה-13 לפנה"ס). בחפירות תל גזר נתגלה בתחילת המאה ה-20 לשון זהב = מטיל זהב בצורת לשון שתוארך בערך לתקופה זו או מעט מאוחר יותר. לשונות זהב נמצאו גם בכרתים.

המצאת המטבע והמטבעות הראשונים

המטבעות הראשונים נטבעו במהלך המאה ה-7 לפנה"ס בלידיה (ממלכת לוד) שבמערב אסיה הקטנה והם נשאו גושפנקא של הגוף המנפיק כערובה למשקלם ותכולת המתכת היקרה שבהם. בערך באותו פרק זמן, ובאופן בלתי תלוי, החל גם במזרח הרחוק שימוש במטבעות. הלודים הם תושביה המקוריים של לידיה, ידועים בספרות העתיקה כסוחרים ומוצאם כנראה חיתי, אך הם ספגו את התרבות היוונית (אסיה הקטנה, מפגש תרבויות). במאה ה-7 לפנה"ס, לידיה הייתה מהחזקות והעשירות שבמדינות היווניות שבאסיה-הקטנה. המטבעות הראשונים היו גושי מתכת יקרה קטנים שהדגם המרכזי שלהם נטבע על צד אחד. הם היו עשויים מאלקטרום (נתך של זהב וכסף) שנמצא באופן טבעי בלידיה בנהרות הרמוס ופקטולוס. ההרכב המתכתי משתנה ממירבץ למרבץ אך הערך היחסי הוא כ-3/4 זהב ו - ¼ כסף, ומשקלם כ-7-8 גרם. מטבעות האלקטרום של לידיה לא התפשטו כנראה בגלל הקושי להעריך את הכסף והזהב בנתך אחד. מטבעות ראשונים אלה נשאו עליהם דגם ראש אריה שהיה סמלו של השליט, ומאוחר יותר נוספו סמלי שליטים נוספים. אין עליהם כתובות או סממני זיהוי אחרים, ותארוכם למאה ה-7 לפנה"ס נקבע באמצעות כלי חרס שאיתם נחשפו. בשנים 1905-1904, חפרה באפזוס משלחת מטעם המוזיאון הבריטי, אשר חשפה מקדש מימי המלך הלודי קרויסוס Croesus (561-546 לפנה"ס) (זהו המלך בו נלחם כורש מלך פרס). מתחת ליסודות המקדש נתגלה מטמון של 87 מטבעות אלקטרום מימי המלך הלודי גיגֶס, משמע המטמון הוסתר מתחת למקדש כ-100 שנה לפני הקמתו. כיוון שההרכב הטבעי של האלקטרום שונה ממרבץ למרבץ, החלו, באמצע המאה ה-6 – בימי המלך קרויסוס, להפריד בין הכסף לזהב. על פי הרודוטוס (i, 94) (וכן קסנופון), "העם הלודי היה הראשון שאנו יודעים עליו שטבע מטבעות של זהב וכסף". קרויסוס טבע את מטבעות הזהב הראשונים והוא הראשון שהנהיג מערכת מטבעות דו-מתכתית של זהב וכסף טהורים, בעריכים של סטאטר וחצי סטאטר. מטבעותיו מצטיינים בדיוק משקלם. קרויסוס נודע כגדול עשירי תבל – ייחסו לו בספרות (בטעות) את המצאת המטבע כי מטבעותיו היו מפורסמים ביותר; הם נשאו על פניהם ראש שור רובץ מול ראש אריה.

אריסטו בספרו על חוקת אתונה כותב: "ככל שההנאות הנובעות ממסחר פשטו לחוגים רחבים יותר על ידי יבוא סחורות שהיה בהם מחסור, ועל ידי ייצוא עודפי סחורות, נעשה השימוש במטבע לדבר שבהכרח; הואיל ולא כל המצרכים החיוניים ניתנו לטלטול, הסכימו ביניהם הבריות לתת ולקבל לצורכי סחר-חליפין חפץ מסוים אשר בעוד הוא עצמו היווה מצרך, הוא היה קל ונח לשימוש בעסקי יום יום. חפץ כלשהו כמטיל ברזל או כסף שבתחילה הוגדר ערכו פשוט לפי הגודל והמשקל, אם כי לבסוף הרחיקו לכת והטביעו חותם על כל מטבע על מנת שלא יצטרכו לטרוח ולשקלו, החוֹתָם הטבוּע על המטבע ציין את ערכו".

למעשה המטבעות הראשונים הם פיסות מתכת בעלות גודל ומשקל קבועים הנושאים דגמים מוטבעים שנועדו לערוב לערכם.

מאסיה הקטנה התפשט רעיון המטבע ליוון אשר הכירה את הטביעה הלודית באמצעות קשרי מסחר של תושבי האי אגינה שלא איחרה לטבוע את מטבעותיה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. המטבעות הראשונים נכנסו לשוק בהדרגה, לקח זמן להימנע משקילה ובדיקה, ועברו כ-100 שנים עד שהמטבעות קיבלו אמינות. לכן מוצאים במטמונים בצד מטבעות קדומים גם תכשיטים ופיסות מתכת יקרה שהמשיכו להישקל בשיטה הישנה. במהלך המאה ה-6 לפנה"ס כבר הונהג המטבע בכל רחבי העולם היווני. הרשויות הטובעות של תקופה זו היו הפּוֹלֶייס היוָוניוֹת (ביחיד פּוֹלִיס – עיר שהייתה יחידה כלכלית עצמאית). בעולם היווני לא הייתה ממלכתיות בטביעה, כל עיר טבעה בנפרד, וכן איי הים האגאי והסביבה. כל עיר טובעת הייתה בעלת מעמד כלכלי וצרכים שהצדיקו הטבעת מטבעות. הערים טבעו כל אחת את הסמל שלה, כאשר גב המטבע נותר בהתחלה ללא דגם. כך למשל באי אגינה תואר על המטבעות צב (כבר בסוף המאה ה-7), באתונה – ינשוף – סימלה של האלה אתנה (שליש אחרון מאה ה-6 לפנה"ס), בקורינת – פגסוס - סוסו המעופף של זאוס (טביעה החלה ברבע האחרון של המאה 6 לפנה"ס) דגמיהם הקבועים של מטבעות קורינת מופיעים גם על מטבעות מושבותיה – סירקוז ולאונטיני שבסציליה ובאי קוס תואר סרטן. העריך של מטבע הכסף הקטן היה אובולוס שקיבל את שמו משיפוד הברזל (אובליסקוס). 6 שפודים ניתן היה לתפוס (דָרֶסתָי) בכף יד אחת והם הוו יחידת תשלום אחת שנקראה דרכמה. לכן הדרכמה נחלקה ל-6 אובולים.

בשולי העולם היווני, נשתמרה השפעת אמצעי תשלום קדומים עד למאות הראשונות לפנה"ס, כך בעיר אוֹלבִּיָה שבסָרמָטיָה (אוקראינה) נוצקו מטבעות בצורת דולפין. בחופים המערביים של הים השחור נוצקו מטבעות בצורת ראש חץ, אצל הקֶלטים בצורת גלגל עופרת ובעיר נימַאוּסוּס שבגָליה, נוצקו מטבעות ברונזה בצורת רגל של חזיר.

הערים היווניות השונות ציינו על המטבעות מאפיינים מקומיים הקשורים לפולחן בּמָקוֹם או סמלים מקומיים אחרים כמן הצב באגינה. בהיעדר כתובת, זיהוי המטבעות נעשה על פי הדגם ובעזרת מקום הממצא (רוב המטבעות נמצאים בקרבת מקום ההטבעה).

מטבעות אספֶּנדוס מפָרְסמים את בתי הספר להתגוששות במקום; מטבעות אפזוס מראים את הצבי של ארתמיס, האֶלָה המוערצת במקום. ברודוס מופיע הוורד שהוא מקור שמו של האי. בניגוד לערים הקטנות, שטבעו מגוון דגמים, השתמשו ערי המדינה הגדולות (כמו אתונה)– מסוף המאה ה-6 ועד שלהי המאה ה-4 – בדגמים קבועים, שסימלו את יציבותן ואמינותן הכלכלית. התקופה שמאמצע המאה ה-5 לפנה"ס ועד לעליית אלכסנדר מוקדון (323 לפנה"ס) ידועה כתור הזהב של האמנות היוונית הקלאסית, באמנות תקופה זו התבסס הסגנון החופשי. אמנותם של חרתי הרושמות פרחה לצד אומנות גילוף החותמות אשר סיגנונם ודגמיהם משותפים.

מטבעות אתונה: אתונה של ימי סולון הייתה מראשוני הערים שטבעו. המוקדמים שבהם הטביעו סמלים שהופיעו על מגיני הלוחמים שנמנו עם האוליגרכיה האתונאית. מהמחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס מטבעות אתונה היו פופולריים ביותר. במאה ה-6 הם נשאו ראש ארכאי של אתנה (נתגלו בארץ בירושלים ובשומרון) ותיאור פרימיטיבי של הינשוף; אתונה העיר הראשונה לטבוע משני צדי המטבע (הינשוף נבחר לעוף המקודש לאתֶנה בשל הינשופים הרבים שהיו בעיר והפכו לסמלה. המטבעות כונו בפי התושבים ("ינשופים"). על הטטרדרכמות תואר הינשוף בפרופיל, בעוד על דקדרכמות (10 דרכמות) הוא תואר פרוש כנפיים לחזית. לאחר הניצחון על פרס בקרב מרתון (492 לפנה"ס) נוסף לראש אתנה זר עלי זית (שימוש במטבע להעברת מסרים), לפני 492 לפנה"ס, אתנה תוארה ללא זר.

האבטיפוס נטבע באתונה אך לא כל המטבעות מטיפוס זה נטבעו בעיר. בשל טוהר הכסף ואיכותו, המטבע הפך מבוקש גם באזורים מרוחקים ואף נעשו לו חיקויים רבים (רושמות ממצריים).[3] פאלאס אתנה והינשוף המשיכו להופיע על המטבעות העיר עד לתקופה הרומית והפכו סמל לחוסנה ואמינותה הכלכלית. דגמי המטבע האתונאי הפכו לדגמים קלאסיים של מטבעות בכלל. במאה ה-5 שפע מטבעות אתונאיים בכל אגן הים התיכון והטטרדרכמות האתונאיות הציפו את השווקים. במאות 4-5 לפנה"ס, הגיעה טביעת המטבעות היווניים לשיא איכותי (אובולים, דרכמות וכו').

במאה ה-5 לפנה"ס כבר היה המטבע לאמצעי תשלום מקובל. ערים יווניות באסיה הקטנה, יוון, דרום איטליה וסיציליה טבעו מטבעות, עיר עיר וסמליה המייחדים אותה. הייתה זו תקופת הזוהר של תרבות יוון, אמנותה ומטבעותיה, שבמרכזם עמדה דמות האדם, ובצלמו תוארו דיוקני האלים. להישגים אמנותיים הגיעו חורתי הרושמות של ערי דרום איטליה וסיציליה. מטבעותיהם משקפים את התפתחותה של האמנות הקלאסית: בראשיתה היו עדיין דמויות האנוש קפואות, אולם בשלהי המאה ה-5 כבר תוארו הדמויות בתנועה חופשים. ואז מתחילות להופיע כתובות על המטבעות המציינות את מקום ההטבעה, דהיינו שם העיר הטובעת.

המטבעות הראשונים בארץ ישראל

תחילתה של הטביעה בארץ-ישראל היא בתקופה הפרסית. בתקופה זו הייתה ארץ-ישראל חלק מהסטרפיה החמישית "עבר נהרא" של האימפריה הפרסית הגדולה והייתה מחולקת למספר יחידות מנהל שנקראו פחוות. שלוש פחוות בלבד טבעו מטבעות: יהוד, שומרון ופלשת (עזה, שקלון ואשדוד). באימפריה האחמנית, הזכות לטבעו מטבעות זהב הייתה שמורה למלך הפרסי בלבד, אולם ערים מסוימות הורשו לטבוע מטבעות. בארץ במהלך התקופה הפרסית טבעו הערים עזה, ירושלים, שומרון, אשקלון ואשדוד. הכתובות על המטבעות הן באותיות פיניקיות/עבריות בשפות עברית, ארמית ויוונית. מלבד שם העיר (מלא או מקוצר) יש על מטבעות קדומים אלה גם שמות פרטיים. משקל המטבעות לא מדויק,

מטבע "יהד" שנטבע בירושלים בתקופה הפרסית ועליו דגם פרח השושן

עם ירידת כוחה של האימפריה הפרסית באמצע המאה ה-4 לפנה"ס ובמיוחד לאחר מרד המלך הפיניקי תענת, נחלש השלטון המרכזי הפרסי, והפרובינקיות המרוחקות מן המטרופולין זכו בעצמאות גדולה יותר. באותה תקופה נטבעו רוב המטבעות הפיניקיים, מטבעות פחוות ארץ-ישראל ומטבעות הנציבים הפרסיים מאסיה הקטנה. בפרק זמן זה, החלו להיטבע בעיר עזה המטבעות הראשונים, בה נטבעו דגמים כמו: ראש דו צדדי וינשוף במקדש והכתובת עזה. לפעמים על מטבעות עזה מופיעה האות "מ" קיצור שמו של מרנס/מרנה (אדוננו) האל הראשי של עזה, סמל שהפך לסמל המיטבעה של העיר. מופיע החל מן המאה ה-4 לפנה"ס ועד לתקופה הרומית. הדרכמות של עזה גם חיקו את הטטרדרכמות האתונאיות.

במטבעות אשדוד מופיעה הכתובת "אשדד", אך יש גם מטבעות חסרי כתובת. לפעמים רק עם א ו-ש האותיות הראשונות של שם העיר (בניגוד לאשקלון שקיצור שמה כולל את האותיות הראשונה והאחרונה = אן). במתכונת זו של אות ראשונה ואחרונה קוצר גם "עבד אשתורת" מלך צידון ל-"עת".

במטבעות שומרון מופיע קיצור השם כ - "שן", "שמר" או "שמ". לפעמים הכתובת כתובה הפוך, משמאל לימין.

בירושלים נטבעו מטבעות עם השם יהוּד או יהֻד, זהו שמה של פחוות יהודה וגם של בירתה ירושלים (עיר מדינה) בספר דניאל ובספר עזרא וכן בתעודות ייב (מושבה יהודית במצרים של התקופה הפרסית) נזכר שם זה. "יהד" מופיע גם בטביעות חותם על ידיות כדים מן התקופה הפרסית. מטבעות פחוות "יהד" נטבעו במאה ה-4 לפנה"ס עד ל-333 לפנה"ס. הם נושאים גם דמויות אדם וחי, וגם את פרח השושן שנקשר בירושלים ומתואר על מטבע השקל של ימינו. כל מטבעות התקופה עשויים כסף, רובם זעירים. על חלקם מופיע השם בכתיב מלא - "יהוד". מלבד הכתובת "יהד" צוינו גם שמות פרטיים: יוחנן הכהן, יהודה ויחזקיה הפחה. מרבית המטבעות הם בעריכים נמוכים, בעיקר אובול (1/6 הדרכמה) ו-½ אובול (1/12 הדרכמה). הקטנים ביותר הם מטיפוס "יחזקיה הפחה" – שהם חצאי אובולים או פחות. המידות הזעירות של המטבעות מעוררי השתאות נוכח הדגמים והכתובות הזעירים שנעשו לפרטי פרטים.

בירושלים נטבעו גם מטבעות בימי אלכסנדר הגדול (332 - 312 לפנה"ס). מטבעות אלה אינם בעלי אופי פרסי (אין תואר או פחה) או תלמִי.

פרוטה חשמונאית של יהוחנן הכהן הגדול

מטבעות פחוות שומרון נטבעו בעיר שומרון במאה הרביעית לפנה"ס. כל מטבעות שומרון עשויים כסף בעריכים: דרכמה, אובול, חצי אובול ורבע אובול והכתובות בכתב ארמי.

לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון ב-330 לפנה"ס, השתמשו בארץ במטבעות אלכסנדר ואחר כך במטבעות ממשיכיו התלמיים והסלבקים.

המטבעות היהודיים בעת העתיקה בארץ ישראל

מטבע חשמונאי של מתתיה אנטיגונוס עם תיאור מנורת 7 הקנים ושולחן לחם הפנים

המטבעות היהודיים אשר נטבעו בארץ תחת שלטון יהודי עמצאי הם המטבעות שטבעו השליטים החשמונאיים. תחת שלטון החשמונאים נטבעו בירושלים מטבעות ברונזה בלבד ורובם בעריכים נמוכים של פרוטה ומטה. השליט החשמונאי הראשון שטבע מטבעות הוא הכהן הגדול יהוחנן הורקנוס ([135]127 - 104 לפנה"ס) והכיתוב העברי הקדום על מטבעותיו מעידים על כך. הכתובת "יהוחנן הכהן הגדול וחבר היהודים" תופיע גם על מטבעות השליטים החשמונאיים הבאים בציון שמם. אחריו שלט יהודה אריסטובולוס (104/103 לפנה"ס) בנו וממשיכו של הורקנוס שמו העברי של אריסטובולוס א' נזכר אצל יוספוס (קדמוניות כ' 240) "יהודה הקרוי גם אריסטובולוס". יהודה אריסטובולוס שלט רק שנה אחת וטבע רק פרוטות, הכתובת על מטבעותיו היא "יהודה הכהן הגדול וחבר היהודים". עם מותו של יהודה אריסטובולוס א', נישאה אלמנתו שלומציון (אלכסנדרה) לאחיו אלכסנדר ינאי (76-103 לפנה"ס). השם היווני אלכסנדר מופיע על מטבעותיו כך שאין ספק באשר לזיהויו. בנוסף מצוין שמו העברי – יהונתן, אשר נודע לנו רק מן המטבעות, השם מופיע גם כיונתן. ינאי טבע שפע אדיר של מטבעות שעליהם עוגן וכוכב. אלה הם המטבעות הנפוצים ביותר מבין כל מטבעות היהודים. על מטבעותיו מופיע לראשונה התואר מלך, כתובות בארמית, כתובות ביוונית וציון שנת הנפקה. ינאי טבע גם מטבעות עופרת. התואר "מלך" צוין על המטבעות בשלוש שפות: עברית "יהונתן המלך", יוונית ΒΑΣΙΛΕΩΣ ΑΛΕΞΑΝΔΡΟΥ וארמית "מלכא אלכסנדרוס". בשנת 76 לפנה"ס, במות אלכסנדר ינאי, ירשה שלומציון אשתו את המלוכה אשר נתמכה בידי הפרושים, שלטונה ארך 9 שנים (עד מותה בשנת 67 לפנה"ס). בנה הבכור הורקנוס [ב'] ירש את הכהונה הגדולה. הצדוקים (אצולה+פיקוד צבאי) חברו לאריסטובולוס [ב'] שראה עצמו יורש אביו. בסוף ימי שלומציון אריסטובולוס גייס צבא רב והשתלט על כל מבצרי יהודה. לא ידוע אם בתקופה זו נטבעו מטבעות. אולי טבעו בשם אלכסנדר ינאי, וייתכן שנטבעו מטבעות בשם הורקנוס ב' ששמו העברי אינו ידוע. ייתכן ולתקופה זו שייכים המטבעות עם השם יינתן שנועד להבדילו משם האב יהונתן. בשנת 63 לפנה"ס כאשר הורקנוס ב' היה הכהן הגדול בירושלים ואריסטובולוס ב' ובניו היו ברומא – כבש פומפיוס את ירושלים. אזי אלכסנדר בנו של אריסטובולוס שב לארץ והתסיס נגד רומא. הורקנוס ב' נתמך בידי יועצו - אנטיפטרוס האדומי ובידי מרקוס אנטוניוס נגד אלכסנדר שהתבצר בסרטבה, הוכנע ונשלח לרומא.

מטבע של אגריפס א' מירושלים. בצד הפנים כתובת יוונית "המלך אגריפס"

השליט החשמונאי האחרון לשלוט ולטבוע הוא מתתיה אנטיגונוס (37-40 כיוון שהשם אנטיגונוס מופיע על המטבעות אין ספק באשר לזיהויו. מן המטבעות עולה ששמו העברי היה מתתיה. כמו ינאי הוא ציין על מטבעותיו את התואר "מלך" ביוונית ו"כהן גדול" בעברית. אנטיגונוס למרות שהיה במצוקה פוליטית קשה, טבע את המטבעות המרשימים ביותר מבין מטבעות החשמונאים ובכללם דגמים חדשים. חלקם בעלי עובי כפול ועריכים גבוהים, מטבעות מרשימים ומיוחדים שנועדו ככל הנראה להתחרות בהורדוס ולהביע ליגיטימציה לשלטון. מבחר העריכים הוא אולי תוצאה של צורך לשלם לצבאות הלוחמים. הוא בחר בסמלים יהודיים מובהקים כשהבולטים שבהם הם מנורת 7 הקנים ושולחן לחם הפנים שהם מן המקודשים שבכלי בית המקדש אחרי שארון הברית נלקח בידי הבבלים עם חורבן בית ראשון. זהו המטבע היהודי היחיד מן העת העתיקה עם תיאור מנורת בית המקדש, וזהו התיאור הקדום ביותר הידוע לנו.

המלך הורדוס (4-40 לפנה"ס) לאחר שהכניע את אחרון השליטים החשמונאיים בשנת 37 לפנה"ס שלט הורדוס בירושלים וטבע בה מטבעות ברונזה בעריכים נמוכים, ללא תאריכים וללא השקעה מיוחדת בטביעה. כל הכתובות על מטבעותיו הם ביוונית. למרות גדולתו ועושרו של הורדוס ומפעליו יוצאי הדופן בתחום הבניה בחר שלא להשקיע מאמצים בנושא טביעת מטבעות. עם מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס נחלקה ממלכתו בין שלושה מבניו: הורדוס ארכלאוס (4 לפנה"ס – 6 לסה"נ), הורדוס פיליפוס (4 לפנה"ס – 34 לסה"נ) והורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס – 39 לסה"נ). הורדוס ארכלאוס (4 לפנה"ס – 6 לסה"נ) היה "אטנרך"(שליט העם). על המטבעות מופיע כ - "הורדוס האטנרך" ביוונית. אזורי שליטתו – יהודה, שומרון, אדום, ונמל קיסריההוא טבע בירושלים מטבעות חסרי תאריכים, כהמשך למסורת הטביעה של אביו וכן מטבעות עם סמלים חדשים ועריכים חדשים. דגם בולט במטבעותיו הן אוניות שנטבעו כנראה לזכר מסעו לרומא אל אוגוסטוס במסגרת המאבק על צוואת הורדוס בינו לבין אנטיפס. בצוואה הראשונה הובטחו לאנטיפס התואר "מלך" ונחלה גדולה יותר. בצוואה השנייה הועדף ארכילאוס. שני האחים שטחו טענותיהם בפני אוגוסטוס. הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס – 39 לסה"נ) היה "טטררך" (שליט על חבל ארץ). על המטבעות הכיתוב "הורדוס הטטררך". שלט 43 שנים תחת הקיסרים אוגוסטוס (עד שנת 14 לסה"נ), טיבריוס (37-14 לסה"נ) וקליגולה. הוא שלט על הגליל והפראיה (עבה"י המזרחי). בנה את בירתו בטבריה בה טבע מטבעות במהלך 5 שנים, כאשר השנים מצוינות על המטבעות. הדגמים יהודיים: צמח קנה/כף תמר/עץ תמר/אשכול תמרים/צד הגב: זר עם כתובת וציון שם העיר טבריה. המניין על המטבעות מתחיל בשנת

שקל שנה א' למלחמת היהודים ברומאים. על צד הפנים הכתובת "שקל ישראל" סביב גביע העומר. על הצד השני "ירושלים קדשה" סביב ענף רימונים.

שלטונו הראשונה כלומר 4 לפנה"ס. מיוחדת הסדרה האחרונה שטבע המאזכרת את הפלגתו לרומא כדי למנוע מאגריפס אחיינו לקבל את נחלתו של פיליפוס. הקיסר סירב לבקשות אנטיפס, סילקו מן השלטון והעביר גם את נחלתו לאגריפס.הורדוס פיליפוס (4 לפנה"ס – 34 לסה"נ) שלט 37 שנים, תחת הקיסרים אוגוסטוס (עד שנת 14 לסה"נ) וטיבריוס (37-14 לסה"נ). תוארו היה "טטררך" (שליט חבל ארץ) והכיתוב על מטבעותיו הוא: "פיליפוס הטטררך" הוא שלט בצפון: גולן, חורן, טרכון ובשן. במהלך 37 שנות שלטונו הוא טבע רק במהלך 9 שנים מטבעות נושאי שנת הנפקה. לבירתו פניאס קרא "קיסריה פיליפי" על שם אוגוסטוס ועל שמו, ובה טבע את מטבעותיו. נפטר בשנת 34 לסה"נ. החל לטבוע בשנתו ה-5 (E), ואחר-כך בשנים: 12= IB, 16=Iς, שנת 14 ללא תאריך, 19=IΘ, 30=Λ, ΛΓ =33, ΛΔ 34=, ΛZ 37=. במרבית מטבעותיו דיוקנאות אוגוסטוס וטיבריוס ואף דיוקנו שלו. אופי מטבעותיו פגאני שכן שלט בנוכרים.

סלע בר כוכבא עם תיאור חזית בית המקדש

אגריפס א' (סוף 36 –סוף 43 לסה"נ) בנו של אריסטובולוס, נכדם של הורדוס ומרים החשמונאית התמנה מטעם הקיסר למלך על הטטררכיה של פיליפוס ובירתה פניאס, הוא טבע החל משנת 2 לשלטונו. בשנת 39 לאחר שאנטיפס ביקש אף הוא מלוכה והודח, קיבל אגריפס גם את נחלתו של אנטיפס. ואת סדרת המטבעות השנייה שלו טבע בטבריה בשנה השישית לשלטונו קיבל מקלאודיוס גם את יהודה ושומרון כולל ירושלים. וכך זכה אגריפס א' בנחלותיהם של ארכלאוס פיליפוס ואנטיפס. למעט בירושלים טבע אגריפס מטבעות בעלי אופי רומי ובכלל זה דיוקנאות הקיסרים. בירושלים טבע פרוטות עם ציון שנת 6 ותיאור שיבולים וסוכך. את יתר מטבעותיו מן השנים 7 ו-8 לשלטונו טבע בקיסריה. אגריפס מלך 8 שנים.

מלחמת היהודים ברומאים (66 – 70 לסה"נ) - מטרת המלחמההייתה לגרש את הצבא הרומי מיהודה ולהקים מדינה יהודת עצמאית. כחלק מן המאבק טבעו המורדים מטבעות המבטאים עצמאות שלטונית ושחרור לאומי. מאפייני המטבעות אשר כולם נטבעו בירושלים: שימוש במתכת כסף כחלק מן המרד, ציון עריך השקל, וכתובות עבריות עם סיסמאות כמו "ירושלים הקדושה", הסמלים יהודיים מובהקים ואין שם של מנהיג כלשהו. על המטבעות ציון מניין לשנות המרד שנים א' עד ה'. בצד הטביעה בכסף נטבעו גם מטבעות ברונזה. שקלי המרד החליפו את השקלים הצורים ששמשו לתרומת מחצית השקל לבית המקדש. בשנה ד' למרד מופיעה הכתובת "לגאולת ציון". עריכי הברונזה משנה ד' נושאים סמלי חג הסוכות - ארבעת המינים (אגדי לולב כוללים ענפי הדס וערבה וכן מופיע האתרוג). בשנת המרד האחרונה, שנה ה' כבר אין טביעה בברונזה, וגם שקלי הכסף ידועים בכמות מוגבלת.

מטבעות מרד בר-כוכבא (132 - 135 לסה"נ) - מרד בר-כוכבא פרץ לאחר שרומא ייסדה בירושלים את העיר הפגאנית "אליה קפיטולינה". טביעת המטבעות נעשתה על גבי מטבעות שהיו במחזור הכספים שכן לא הייתה אפשרות בידי המורדים שהיו מפוזרים ברחבי הארץ, לצקת אסימונים חדשים. באופן זה הוציאו המורדים ממחזור הכספים את המטבעות הרומיים נושאי דמות הקיסר והאלים הפגאניים. מטבעות בר-כוכבא נושאים את ציון שמו של מנהיג – "שמעון נשיא ישראל" והסמלים כולם דגמים יהודיים מובהקים ובראשם חזית בית המקדש. על מטבעות שנים א' ו-ב למרד צוינו השנים בעוד בשנים ג-ד למרד אין ציון שנה. הכתובות העבריות על המטבעות הן: "לגאולת ישראל"; "שמעון נשיא ישראל"; "אלעזר הכהן", "ירושלם" ו"חרות ישראל". הסמלים חזית בית המקדש; ארבעת המינים; כלי בית המקדש (צלוחית, אמפורה); כלי נגינה; לולב מוקף זר; עץ תמר; גפן וזרים, כולם קשורים במקדש ובעבודתו. השימוש בכתב עברי קדום הוסיף יוקרה למטבעות ונשא משמעות של השבת עטרה ליושנה. יש להניח שלוחמי בר כוכבא לא ידעו לקרוא את הכתוב העברי הקדום. יש לציין כי רבות השגיאות בכתובות אלה. המטבעות נטבעו בהרודיון וחלקם במיטבעה ניידת.

---

.

סחר בשטרות חליפין

הסחר בשטרות נעשה נפוץ עם התרחבות המסחר באירופה לקראת סוף ימי הביניים. מסחר סיטונאי שגשג באיטליה בסחורות הבד, הכותנה, היין, הטין וסחורות נוספות, הודות לאשראי שסופק לו למען התרחבות מהירה זו. מוצרים נקנו על ידי הקונה באמצעות שטר חליפין שמבטיח שהקונה ישלם עד תאריך מסוים בעתיד. בהינתן שבעל השטר היה אדם בעל שם טוב, או שעל השטר היה חתום בעל אשראי שיכול לערוב לדבר, המוכר יכול היה להביא את השטר לבנקאי, שהיה פודה לו אותו בערך מופחת, אך לפני התאריך שרשום על השטר.

שטרות אלה יכלו לשמש גם כסוג של תשלום עבור המוכר לרכוש מהספקים. כך השטרות – צורה קדומה של אשראי – הפכו גם כמדיום להחלפה וגם כמדיום לשמירת ערך. כמו ההלוואות שנעשו על ידי בנקי החיטה במצרים, סחר באמצעות אשראי נהיה מקור משמעותי לייצור כסף חדש. באנגליה, שטרות חליפין נהפכו לצורה חשובה של אשראי ושל כסף ברבע האחרון של המאה ה-18 וברבע הראשון של המאה ה-19 לפני ששטרות, צ'קים וכרטיסי אשראי, היו נפוצים.

מקלות ספירה

הקבלה של צורות שונות של הסמלה של כסף פתחו אופק חדש ורחב ליצירתיות אנושית. סמל יכול לסמל משהו שיש בו ערך פיזי שהיה נגיש ומאוכסן איפשהו במרחב, כמו חיטה באסם. הוא גם יכול לשמש לייצג משהו עם ערך שיהיה זמין יותר מאוחר, כמו שטר חוב, או שטר, מסמך המורה למישהו לשלם למחזיק המסמך עד זמן מסוים או בהינתן תנאים מסוימים.

במאה ה-12 המונרכיה האנגלית וריאציה מוקדמת של שטרות, בצורת חתיכת עץ מחורצת שידועה בשם מקל ספירה. מקלות ספירה שימשו במקור כתחליף לנייר כשזה היה יקר ונדיר, אך שימושם נמשך עד תחילת המאה ה-19, אפילו אחרי שכסף מנייר נהיה נפוץ. החריצים נועדו לציין את המיסים המשולמים על המטבע. בהתחלה מקלות הספירה שימשו כקבלה למשלם מיסים שבאמצעותה היה ניתן להראות שבעלה שילם מס. כשמחלקת מס הכנסה הפכה יותר יעילה, היא החלה להנפיק מקלות ספירה כדי לציין הארכות בתשלומי המס ולחלק אותם לחלקים בשנה. כל מקל ספירה כלל זוג מקלות תאומים – האחד ניתן למחלק המיסים כדי לציין בפניו מתי וכמה מס יהיה עליו לשלם, השני הוחזק אצל האוצר, שידעו כמה כסף אמור להגיע ומתי.

האוצר גילה שמקלות הספירה יכולים לשמש גם ליצירת כסף. כשהמטבע מיצה את מקורותיו הנוכחיים, הוא יכול היה להשתמש במקלות הספירה ששימשו כקבלות כדי לייצג תשלומי מס עתידיים ולהביא אותם למלווים שלו כדי להראות שיגיעו תשלומי מס עתידיים, אלו יכלו לחכות להגעת המס אליהם, למכור את המקלות, או לתת אותם כתחליף למס חזרה לממשלה. היה ניתן למכור את המקלות גם לחוגים אחרים בתמורה למטבעות כסף או זהב, בערך מופחת בשל הזמן שיעבור עד להגעת המס אל קונה המקל. כך הפכו המקלות למדיום סחר מקובל להעברות מסוימות, ולמדיום מקובל להחזקת ערך. כמו הבנקים הפיננסיים באנגליה גם משרד האוצר הבין במהרה שהוא יכול להנפיק מקלות לא מגובים על ידי מס ספציפי. על ידי מעשה זה, יצר האוצר כסף חדש שהיה מגובה באמון הציבור ובביטחון במונרכיה, ולא במחלקות ספציפיות.

בנקאים צורפים

צורפים באנגליה היו בעלי מלאכה, סוחרים במטילים, לווים ומלווים כסף מהמאה ה-16. הם לא היו היחידים לפעול כמתווכים הפיננסיים. בתחילת המאה ה-17 הלבלרים שמרו על פיקדונות במטרה מוצהרת להלוות אותם. סוחרים הרוויחו סכומים עצומים של זהב וכדי לאחסן את עושרם הפקידו אותו במחלקת ההטבעה המלכותית.

ב-1640 תפס המלך צ'ארלס הראשון את הכסף שבמחלקת ההטבעה המלכותית כהלוואה כפויה (שיהיה צורך להחזיר תוך כמה זמן). לאחר מכן הסוחרים רצו להחזיק את הזהב אצל צורפים בלונדון שלהם כספות פרטיות, שגם חייבו אותם בעמלות. על כל הפקדה של מתכת יקרה הצורפים הנפיקו קבלה המאשרת את כמות המתכת והיותה מזוקקת שהחזיקו בטראסט. לא היה ניתן לחלק את הקבלות האלה (רק המפקיד יכול היה להוציא את ההפקדה). בהדרגה לקחו הצורפים את התפקיד של הלבלרים בהלוואה מחדש של הכסף מטעם המפקיד, וגם פיתחו שיטות של בנקים מודרניים, איגרות חוב הונפקו עבור כסף שהופקד שעל פי מנהג או על פי חוק נחשב להלוואה לצורף, כלומר המפקיד במפורש התיר לצורף להשתמש בכספו לכל מטרה לרבות מקדמות ללקוחות אחרים. הצורפים לא גבו עמלה, ואפילו שילמו ריבית על ההפקדות.

איגרות החוב, והמקדמות (הלוואות) שניתנו ללקוחות הניבו רווחים גדולים דיים לכסות על שאר העלויות. הייתה זו למעשה גרסה ראשונית וחלקית של בנקים בעלי רזרבה. איגרות החוב נהפכו לכלי שניתן להקצות, שניתן להפיץ כצורה של כסף בטוח ונוח המגובה על ידי הבטחת הצורפים לשלם. מכאן שצורפים יכלו להלוות בצורת זהב או בצורת איגרות חוב או בצורת חשבון עובר ושב. פיקדונות זהב היו יחסית יציבים, לעיתים קרובות נשארו עם הצורף שנים בסופו של דבר, ולכן סיכון קטן זה היה ברירת מחדל כל עוד היה אמון הציבור ביושרם ובריאותם הפיננסית של הצורפים. כך הצורפים של לונדון הפכו לחלוצי הבנקים הבריטים ונודעו בהיותם הראשונים שיצרו כסף באמצעות אשראי.

פיקדונות עובר ושב

ערך מורחב – עובר ושב

העסק העיקרי של הבנקים המוקדמים היה קידום הסחר. הבנקים המסחריים החדשים הפכו את ההפקדות ואת ההלוואות לפעילותם העיקרית. הם הלוו כסף אותו הרוויחו על עמלות הפקדה. הם יצרו כסף נוסף בצורת עוד שטרות בנקים (יפורט בהמשך). הכסף שיצרו היה מגובה חלקו על ידי מתכות יקרות ונכסים אחרים וחלקו על ידי אמון הציבור במוסדות שיצרו אותו.

פיקדונות עובר ושב הם פיקדונות שהיו זמינים למשיכה לפי שיקול דעתו של המפקיד ובאופן מיידי יחסית. מושך הכסף מהם לא חייב לעשות כל סידורים קודמים עם הבנק או תכנונים מקדימים בנוגע לאשראי. כל עוד המשתמש מספיק יציב כלכלית לכסות את המשיכה, והמשיכה מתבצעת בהתאם לנהלים שנקבעו על ידי המוסד, הכסף יכול היה להימשך על ידי רצון בלבד.

שטרות בהדפסת הבנקים

ערך מורחב – שטר כסף

תולדות הכסף והבנקאות שלובות זו בזו לבלי הפרד. הדפסת הכסף מנייר הייתה יוזמה של בנקים מסחריים. בהשראת ההצלחה של הצורפים בלונדון, שחלקם נהיו החלוצים של הבנקאות האנגלית הגדולה, בנקים החלו להנפיק ניירות שכונו "שטרות בנק" (banknotes) היום קרויים שטרות. השטרות נפוצו כמו שמטבעות בתוצרת הממשלה נפוצים היום. באנגליה המשיכה השיטה הזו עד 1694. בנקים סקוטיים המשיכו להנפיק שטרות עד ל-1850. בארצות הברית השיטה המשיכה בכל המאה ה-19 כשתקופה קצרה היו יותר מ-5,000 שטרות שונים שהונפקו על ידי בנקים שונים באמריקה.

רק השטרות שהונפקו על ידי הבנקים הגדולים יותר והאמינים ביותר היו באמת בשימוש נרחב. מוסדות פחות ידועים וקטנים יותר הפיצו שטרות רק ברמה המקומית, רחוק מהבית היה להם ערך מופחת אם בכלל היה להם ערך. שגשוג סוגי הכסף הלך יד ביד עם התרבות המוסדות הפיננסיים.

שטרות אלו של הבנקים היו כסף ייצוגי שהיה ניתר להמיר לזהב או לכסף על ידי עתירה לבנק. מאז בנקים החלו להנפיק יותר שטרות מכמות הזהב שמעשית הייתה להם, מה שגרר לעיתים נהירה המונית אל הבנקים בניסיון לפדות את השטרות, מה שהוביל את הבנקים לפשיטת רגל. השימוש בשטרות שהנפיקו בנקים פרטיים כבכסף חוקי הוחלף על שטרות בהנפקה מפוקחת ותחת סמכות הממשלה. בנק אנגליה קיבל רשות בלעדית להנפיק שטרות באנגליה אחרי 1694. בארצות הברית הבנק הפדרלי קיבל רשות דומה ב-1913. עד לא מזמן, היו השטרות המונפקים על ידי הממשלה כסף ייצוגי, שהיה מגובה בעיקרון על ידי זהב או כסף ושהיה ניתן להמיר אותו לאחד מהמתכות הנ"ל.

שטרות מגובי זהב

המושג תקן הזהב נתפס רבות, בטעות, כאילו משמעותו הוא שהכסף מגובה כולו בזהב ושניתן לפדות אותו לכמות זהה של זהב. הפאונד הבריטי היה המטבע הכי חזק במאה ה-19, ולעיתים קרובות נתפס כשווה ערך כמעט לזהב טהור, אך בכספות הבריטיות היה מספיק זהב כדי לכסות רק כמות קטנה מהכסף שבמחזור. ב-1880 הזהב בכספות של ארצות הברית גיבה על 16% מהכסף בשימוש שוטף ופיקדונות העובר ושב של הבנקים המסחריים. ב-1970 היה זה 0.5% לערך. תקן הזהב היה רק מערכת של החלפת המטבעות ברמה הבינלאומית, מעולם לא הייתה הבטחה שניתן לפדות את כל הכסף לזהב. תקן הזהב הקלאסי שרר בין 1880 ל-1913 כשהאומות המובילות במסחר הסכימו להיצמד למחירי זהב קבועים, ויכולת המרה קבועה של המטבעות שלהן. זהב שימש ליישב את הסחר בין אומות אלה. עם פריצת מלחמת העולם הראשונה נאלצה בריטניה לעזוב את תקן הזהב, אפילו עבור העסקאות הבינלאומיות שלה. האומות האחרות חיקו אותה במהרה. לאחר ניסיון קל להחיות את תקן הזהב ב-1920, הוא ננטש על ידי בריטניה והאומות המובילות האחרות בשפל הגדול.

לפני ביטול תקן הזהב, מילים אלו הודפסו על כל דולר בארצות הברית: "אני מוכן לשלם לנושא, על פי דרישה, את הסכום של דולר יחיד" ולאחר מכן חתימה של מחלקת האוצר של ארצות הברית. על הכסף של ארצות זרות הייתה רשומה גם כן אותה הבטחה. בזמנים קדומים בהרבה המשמעות באמת הייתה שאפשר לפדות את הכסף למתכות יקרות. ב-1785 אימצה ארצות הברית את תקן הכסף (מתכת) מה שהבטיח שהיה ניתן לפדות כל שטר. אך אפילו אז לא היה לארצות הברית די כסף (מתכת) לפדות את כל הכסף שהיה בשוק. לאורך המאה ה-20 הדולר היה "מגובה" בזהב, עד 1971, אך מ-1934 רק מחזיקי דולר זרים הורשו להחליפו בזהב.

כסף ייצוגי

כסף ייצוגי הוא כסף המכיל סימן או אישור העשוי נייר. השימוש של סוגים רבים של כסף, ביניהם כסף ייצוגי, נמשך מהעבר וממשיך עד עצם היום הזה. אסימון הוא גם כן "כסף ייצוגי" בכך שהוא מייצג ערך של סחורה. בארצות הברית עד 1933 השתמשו באישורים לבעלות על זהב ועל כסף כבכסף ייצוגי.

המונח "כסף ייצוגי" שימש בעבר "להצביע על כך שמספר מטילים נמצאים באוצר ששווים בערכם לנייר נפוץ זה" – דהיינו לייצג את המטילים. כסף ייצוגי שונה מכסף סחיר – כסף סחיר הוא עצמו סחורה. ב"חיבור על כסף" שכתב קיינס ב-1930 הוא הבדיל בין כסף סחיר, וכסף ייצוגי, מחלק את השני ל"כסף של צו" ו"כסף ניהולי".

כסף של צו

כסף של צו הוא כסף שאינו מגובה על ידי סחורה. לכסף עצמו ניתן ערך מהממשלה, מקור המילה Fiat בלטינית (Let it be done) או על ידי צו, המחייב בהליך חוקי שנקרא בעבר "מכרז כפוי", לפיו בעלי חוב מקבלים הקלה חוקית בחוב כל עוד הם משלמים אותו בכסף ממשלתי. לפי החוק, סירוב להצעת הילך חוקי – דהיינו סירוב לקבל את החוב בצורה המדוברת – מוחק את החוב כליל, באותו אופן שבו קבלת הכסף הממשלתי מוחקת אותו. בתקופות אחרות בהיסטוריה סירוב לקבל תשלום חוב בצורה של כסף ממשלתי גרר אחריו עונש מוות.

ממשלות לאורך ההיסטוריה החליפו לעיתים קרובות בעת צרה (לדוגמה בזמני מלחמה) את צורת כסף הצו, לעיתים בהשעיית השירות שהם אמורים לבצע בפדיית הכסף לזהב, ולעיתים פשוט על ידי הדפסת כסף כשצריך. כשממשלות מייצרות כסף מהר יותר מהצמיחה הכלכלית נוצרת אינפלציה, וערך הכסף יורד. לכן הכסף העודף למעשה מדלל את הערך של כל הכסף שהונפק וכבר בפועל בשוק.

ב-1971 עברה ארצות הברית לכסף חוב עד להודעה חדשה. באותה תקופה מדינות בעלות כלכלות מפותחות רבות הסתמכו על הדולר האמריקאי (ברטון וודס), וכך צעד זה שינה למעשה את כל העולם המערבי לכסף של צו.

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ביטל נשיא עיראק, סאדם חוסיין, את המטבע העיראקי שהיה מבוסס על צו, ועבר לכסף חדש. למרות שהמטבע הישן לא היה מגובה בסחורה, בצו או במתכת יקרה, שיחייבו שימוש בו או יגנו על הערך שלו, המשיך המטבע הישן להיות נפוץ באזורים כורדיים מבודדים פוליטית בעיראק. הוא נהפך למוכר בשם "הדינר השווייצרי". מטבע זה נשאר יציב וחזק יותר מדור. הוא הוחלף פורמלית במלחמת עיראק.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של הכסף בוויקישיתוף