היסטוריה של גרינלנד

שחזור כנסייה בבראטאהילד, ההתיישבות האירופאית הראשונה בגרינלנד

ההיסטוריה של גרינלנד, האי הגדול ביותר בעולם, היא ההיסטוריה של חיים תחת תנאים ארקטיים קיצוניים: יריעת קרח מכסה כ-95 אחוז מהאי ומגבילה את הפעילות האנושית לאזורי החוף בלבד.

גרינלנד לא הייתה ידועה לאירופאים עד המאה ה-10, אז ויקינגים איסלנדים ונורווגים גילו אותה לראשונה. לפני גילוי זה התגוררו בה עמים ארקטיים במשך זמן רב, אולם נראה כי בזמן בואם של הוויקינגים היה כבר האי בלתי מיושב. אבותיהם של תושבי גרינלנד האינואיטים המודרניים הגיעו לאי רק בסביבות 1200 לספירה מצפון אמריקה. ההתיישבויות הנורדיות הנוצריות, שנוסדו במאה ה-10 על ידי ממלכת נורווגיה (872–1397), נעלמו לאחר כ-450 שנה, בעוד שהאינואיטים שרדו ופיתחו חברה שהתאימה את עצמה לתנאי האקלים הקשים, ולבסוף היו התושבים היחידים של האי במשך מאות שנים.

החל מהמאה ה-16 תבעה לעצמה ממלכת דנמרק-נורווגיה, ממשיכתה של ממלכת נורווגיה (872–1397) אשר שלטה בגרינלנד בעבר, את השטח, אולם לאחר מאות שנים של נתק בין הגרינלנדים הנורדים למולדתם בסקנדינביה, היה חשש כי תושבי האי חזרו לאמונות פגניות. מסיבה זו נשלחה בשנת 1721 משלחת מיסיונרית שנועדה להחזיר את הנצרות לאי, אולם לאחר שהמשלחת גילתה כי אין זכר לצאצאי המתיישבים הנורדים הראשונים, החליטה דנמרק-נורווגיה להטביל את האוכלוסייה האינואיטית המקומית לנצרות, ולהקים מושבות מסחר לאורך החוף בשאיפתה להפוך לכוח קולוניאלי.

במהלך מלחמת העולם השנייה התנתקה גרינלנד מדנמרק מבחינה חברתית וכלכלית, ונקשרה יותר לארצות הברית ולקנדה. לאחר המלחמה הוחזר האי לשליטת דנמרק, ובשנת 1953 קיבל מעמד של מחוז במקום מושבה. מאז 1979 האי הוא אזור אוטונומי בתוך ממלכת דנמרק, ובשנת 1985 הוא הפך לטריטוריה היחידה שעזבה את האיחוד האירופי עד לברקזיט.

באוגוסט 2019 הציע נשיא ארצות הברית דאז דונלד טראמפ לרכוש את האי, אולם הצעה זו נדחתה בידי ראש ממשלת גרינלנד. חרף זאת, ביקש טראמפ מיועציו לבחון זאת שוב והודיע כי ידון עם הממשל הדני בנושא.

תרבויות אינואיטיות

בני תרבות תולה היו ציידי לווייתנים מוכשרים, כפי שמתועד בציור נורווגי זה מהמאה ה-18

הפרהיסטוריה של גרינלנד כוללת גלי הגירה חוזרים ונשנים של שבטים אינואיטיים עתיקים שהגיעו מהאיים שבקצה הצפוני של צפון אמריקה, והחלו ככל הנראה במאה השלישית לפני הספירה. האי היווה את אחת ההתיישבויות המרוחקות ביותר של תרבות זו, והחיים בו היו קשים ביותר. במהלך מאות שנים הגיעו גלי הגירה אלו לאי, אך נכחדו.

כשהגיעו הנורדים לגרינלנד בסביבות המאה ה-10 לספירה, האזורים בהם הם התיישבו היו אמנם לא מיושבים, אולם אל הקצה הצפון-מערבי של האי הגיע באותה תקופה או מעט לפני כן גל של שבטים ארקטיים מהמערב, המוכרים כיום בשם תרבות דורסט המאוחרת. תרבות זו נעלמה בסביבות שנת 1300.

בסביבות שנת 1200 הגיעה לאי מהמערב תרבות ארקטית אחרת, הנקראת תרבות תולה, שהופיעה 200 שנה קודם לכן באלסקה. בני תרבות תולה התיישבו מדרום למקום התיישבותם של בני תרבות דורסט המאוחרת, בשטחים נרחבים שהשתרעו בחופים המערביים והמזרחיים של האי. שבטים אלו נחשבים לאבותיהם של האינואיטים המודרניים. הם הסתגלו בקלות לתנאים החדשים וידעו לצוד כמעט את כל החיות באי ובים, כולל לווייתנים גדולים. הם החזיקו בכלבים, אותם שבטי דורסט לא ידעו לגדל, והשתמשו בהם כדי לגרור מזחלות. הם גם ידעו להשתמש בקשתות ובחצים, יכולת שלא הייתה קיימת אצל בני דורסט. עם הגידול באוכלוסייתם, הקימו בני תרבות תולה מאגרי מזון גדולים שמנעו רעב בחורף.

הקשר שהיה בין בני דורסט לבני תרבות תולה ובין השבטים הללו למתיישבים הנורדים אינו ברור, אולם ייתכן שהיו ביניהם קשרי מסחר. באתרי חפירות של תרבות דורסט בגרינלנד לא נמצאו סחורות נורדיות, אולם נמצאו מספר גילופים באיים הארקטיים של קנדה, כמו גילופים המתארים אנשים מזוקנים, המעידים על קשר עם הנורדים. ישנם מספר תיעודים של עימותים וחטיפות בין הנורדים לאינואיטים, וייתכן כי עימותים אלו היוו גורם להיעלמותה של ההתיישבות הנורדית באי וכן להיעלמותה של תרבות דורסט, אולם ככל הנראה הם לא היו הגורם המכריע לכך. בכל מקרה, בני תרבות תולה שרדו את מה שהאחרים לא הצליחו לשרוד.

ההתיישבות הנורדית

אדמתו של אריק האדום

האירופאי הראשון שראה את גרינלנד, ובכך היה האירופאי הראשון שראה את צפון אמריקה, היה ויקינגי בן המאה ה-10 לספירה בשם גונביורן אולפסון. במהלך מסעו מנורווגיה לאיסלנד הוא הוסט ממסלולו על ידי רוח חזקה, והעיד כי ראה מספר איים שלא היו ידועים קודם לכן. אלה היו האיים שממול לחוף גרינלנד. בשנות השמונים של המאה ה-10 הרפתקנים מאיסלנד ומנורווגיה גילו לראשונה את האי הראשי של גרינלנד, והתיישבו בחוף הדרום-מערבי שלו, שהיה לא מיושב.

השם "גרינלנד" (Grænland בנורדית עתיקה ובאיסלנדית, Grønland בדנית ובנורווגית) מקורו בהתיישבות זו והוא מיוחס למנהיג הוויקינגי אריק האדום. ישנן שתי עדויות כתובות לגבי מקור השם: ב"ספר האיסלנדים" (Íslendingabók), עבודה היסטורית העוסקת בהיסטוריה איסלנדית מוקדמת החל מהמאה ה-12, ובסאגה האיסלנדית מימי הביניים, הסאגה של אריק האדום, העוסקת בהתיישבות הנורדית בגרינלנד ובמיוחד בסיפורו של אריק האדום. שני המקורות מציינים כי אריק קרא לאי "גרינלנד" (ארץ ירוקה) כדי למשוך אליו מתיישבים.

הסאגות מספרות כי אריק האדום הוגלה מאיסלנד בשל מעשה רצח לתקופה של שלוש שנים. הוא שט לגרינלנד, שם הוא חקר את אזור החוף ותבע לעצמו שטחים. הוא חזר לאיסלנד על מנת להביא מתיישבים נוספים לאי. לפי הסאגה האיסלנדית, המושבה הראשונה באי נוסדה בשנת 985 לספירה, כש-25 ספינות עזבו את איסלנד יחד עם אריק, מתוכן רק 14 הגיעו לגרינלנד. תאריך זה אומת על ידי תיארוך פחמן שנעשה על מספר שרידים שנותרו מההתיישבות הראשונה, שנקראה בראטאליד (Brattahlíð). הסאגות מספרות גם כי בשנת 1000 לספירה בנו של אריק, לייב אייריקסון, עזב את המושבה והחל במסע מערבה, בו הוא גילה את וינלנד (ככל הנראה ניופאונדלנד של היום), ובכך הפך לאירופאי הראשון שדרך על אדמת אמריקה הצפונית.

המושבה בגרינלנד הגיעה לגודל של 5,000-3,000 איש והתחלקה לשתי התיישבויות עיקריות: ההתיישבות המערבית, הקטנה יותר, שגם הייתה צפונית יותר, באזור נוק כיום, שבה גרו כ-1,000 מתיישבים, וההתיישבות המזרחית, קרוב לקצה הדרומי של האי, שבה גרו שאר המתיישבים. באזור נמצאו שרידים של כ-600 חוות, 500 בהתיישבות המזרחית ו-95 במערבית. גודל המושבה מפליא, בהתחשב בעובדה שכלל אוכלוסיית גרינלנד כיום אינה עולה על 56,000 איש. המושבה ייצאה בעיקר שנהב, שהגיע מציד אריות ים וניבתנים, וכן חבלים, כבשים, ועורות כלבי ים ובקר. היא הסתמכה על אירופה (בעיקר איסלנד ונורווגיה) לכלי ברזל, עץ, מוצרי מזון וקשרים דתיים וחברתיים.

באותה תקופה האזורים הפנימיים של הפיורדים הגרינלנדיים הארוכים, שם הוקמו ההתיישבויות, היו שונים מאוד מהיום. חפירות ארכאולוגיות מראות כי היו באזור יערות שדר רבים ובהם עצים בגובה של 4–6 מטרים, והגבעות היו מוריקות ועשירות בצמחייה. כל זה הודות לתקופה החמה של ימי הביניים. עם הגעת הנורדים השתנתה הצמחייה כתוצאה מכריתת היערות לצורכי בנייה וחימום וכתוצאה ממרעה צאן אינטנסיבי. לאחר מספר מאות שנים של התיישבות, במאות ה-14 וה-15, החל האקלים להתקרר עם התחלת התקופה הנקראת עידן הקרח הקטן.

בשנת 1126 נוסדה באי לראשונה דיוקסיה, שהייתה כפופה לארכידיוקסיה הנורווגית של העיר נידארוס (כיום העיר טרונדהיים). ידועות באי לפחות חמש כנסיות מהתקופה, לפי ממצאים ארכאולוגיים. בשנת 1261 קיבלה האוכלוסייה את מרותו של המלך הנורווגי, אולם חוקיה נשארו נפרדים. ב-1380 התאחדה ממלכת נורווגיה עם ממלכת דנמרק, ובאותה התקופה דעכה ההתיישבות בגרינלנד. ההתיישבות המערבית ננטשה כבר בסביבות שנת 1350, והאזכור הכתוב האחרון של ההתיישבות המזרחית, המתעד טקס נישואין, הוא משנת 1408.

דעיכתה של ההתיישבות הנורדית בגרינלנד

תאוריות שונות

ההתיישבות המזרחית

ההתיישבות המערבית

ישנן תאוריות רבות לגבי הסיבה לדעיכת ההתיישבות הנורדית בגרינלנד. חלק מהסיבות המוצעות הן נזק סביבתי, שינויי אקלים, סכסוכים עם האינואיטים, איבוד קשר עם אירופה, ועוד. ישנם היסטוריונים התומכים בתאוריה נוספת, הטוענת כי ההתיישבות בגרינלנד הייתה חזקה עד סופה, וכי היא נהרסה בעקבות התקפות מצד האינואיטים או התקפות מצד האירופאים, שלא תועדו. אולם ממצאים ארכאולוגיים נוטים לסתור תאוריה זו: המחסור בחפצים אישיים בחפירות של חוות עתיקות מרמז על התרוששות הדרגתית, וערמות אשפה באתרים אלו מרמזות על ירידה באיכות וכמות המזון.

נזק סביבתי

גרינלנד תמיד הייתה קרה יותר מאיסלנד או נורווגיה, ואדמתה הייתה תמיד פורייה פחות. אולם במשך זמן רב זרם הים החם יחסית במערב האי איפשר לנורדים לעבד אדמה כמעט כמו במולדתם. אולם בירוא היערות ורעית היתר ובנוסף לכך ניצול כבול לבניה ולשימוש כחומר בעירה הביא לניצול יתר של הקרקע. בדיקות פלינולוגיות שנערכו על צמחים מאובנים מוכיחות כי חל שינוי בהרכב הצמחייה מעצים לשיחים, עובדה שהגדילה את תלותם ביבוא עץ ופגעה בפוריות האדמה. בדיקות מגנטיות של חומרי שיקוע מראות שהמתיישבים היו צריכים להיאבק בסחף. עם הזמן הפכה האדמה לפחות ופחות מתאימה לחקלאות, והמתיישבים היו צריכים להסתמך בעיקר על רעייה וציד. אולם הם מעולם לא למדו לצוד או לדוג ברמה של האינואיטים.

שינויי אקלים

כדי לחקור את האפשרות של התקררות האקלים, מדענים קדחו לתוך כיפות הקרח בגרינלנד. דגימות שהוצאו ממעמקי הכיפות מרמזות כי התקופה החמה של ימי הביניים גרמה למזג אוויר מתון בגרינלנד, בערך מהמאה ה-9 ועד למאה ה-13 לספירה. אולם משנת 1300 לערך החל האקלים להתקרר, ועד שנת 1420 עידן הקרח הקטן הגיע לרמות גבוהות באי. חפירות של ערמות אשפה עתיקות מחוות נורדיות בגרינלנד וכן באיסלנד מראות את המעבר מעצמות פרות וחזירים לעצמות כבשים ועזים. ככל שהחורפים התארכו והקיצים התקצרו, למתיישבים היה פחות זמן לגדל חציר. דגימות שנלקחו מעצמות מבתי קברות אירופאיים בגרינלנד מאשרות כי הדיאטה הממוצעת של המתיישבים כללה בתקופה זו 80% חיות ימיות, בעוד שבתקופות קודמות היא כללה רק 20%.

סכסוך עם האינואיטים

אף על פי שגרינלנד לא הייתה מיושבת לפני הגעת הנורדים, לאחר מספר מאות שנים המתיישבים היו צריכים להתמודד עם שבטים אינואיטיים עוינים. ישנם מעט מאוד מקורות המרמזים על קשר בין שני העמים, אולם אלו המעטים הקיימים עוסקים במקרה של עוינות שיזמו האינואיטים נגד המתיישבים, בו נהרגו 18 אירופאים ושני ילדים נלקחו כעבדים. ראיות ארכאולוגיות מוכיחות מסחר בין העמים, אולם הן כוללות יותר חפצים נורדיים שנמצאו באתרים אינואיטיים בגרינלנד ובאיים הארקטיים של קנדה, ומעט מאוד חפצים אינואיטיים בהתיישבויות הנורדיות.

ידוע כי הנורדים מעולם לא למדו את טכניקות הניווט בקיאק או ציד כלבי הים של האינואיטים והם אף לא למדו כיצד להתמודד עם החורפים הקרים כמו האינואיטים. ראיות ארכאולוגיות מוכיחות כי עד שנת 1300 לערך הרחיבו האינואיטים בהצלחה את התיישבויות החורף שלהם לכיוון המושבות האירופאיות, וכי עד שנת 1350 הנורדים נטשו לגמרי את ההתיישבות המערבית.

ניתוק הקשר עם אירופה

התיעוד האחרון הקיים על ההתיישבות הנורדית בגרינלנד מספר על חתונה שהתרחשה בכנסייה זו בכפר הבאלסי (Hvalsey), אחד המבנים השמורים ביותר מהתקופה

בתנאי מזג אוויר מתונים, ספינה הייתה יכולה לשוט את 1,400 הקילומטרים מאיסלנד להתיישבות המזרחית בשבועות מספר, והקשר הזה בין המתיישבים לאיסלנד או נורווגיה היה חשוב ביותר לצורכי מסחר. לא ידוע על טכניקות מיוחדות לבניית ספינות בגרינלנד, אולם ידוע כי היה חסר להם עץ לבנייה. לכן הם היו תלויים לגמרי בסוחרים איסלנדים בשביל עץ, ואולי הם אף ייבאו עץ מווינלנד. בעלי החוות וראשי ההתיישבויות שלטו במסחר: הם היו סוחרים עם הספינות הזרות ואז מוכרים את הסחורה לתושבי האי. הסחורה העיקרית באי הייתה חטי אריות ים, שהיו מצרך מבוקש באירופה כתחליף לחטי פילים, אותם היה קשה להשיג בשל המלחמה עם המוסלמים.

חוקרים רבים מאמינים כי המונופול הנורווגי על המסחר תרם לסיום הקשר והמסחר בין אירופה לגרינלנד. למרות הנתק, הנצרות וכן מנהגים אירופאיים רבים נשארו דומיננטיים בקרב המתיישבים במשך המאות ה-14 וה-15. ב-1921 נתגלו שרידי אדם בחצר כנסייה של ההתיישבות המזרחית. הגופות היו לבושות בבגדים האופייניים למאה ה-15 ולרובן היו צלבים מסביב לצווארן. ידוע מרשומות אפיפיוריות שהנוצרים בגרינלנד היו פטורים מתשלום מעשר בשל העוני ששרר במושבה.

הספינה האחרונה שידוע כי הגיעה לגרינלנד הייתה ספינה פרטית שהוסטה ממסלולה והגיעה לאי ב-1406. היא חזרה לאירופה ב-1410 עם החדשות האחרונות שידועות על המושבה הנורדית בגרינלנד: שריפתה של מכשפה על המוקד, שיגעונה ומותה של האישה אותה ניסתה המכשפה "לכשף", ונישואיו של מפקד הספינה, תורסטין אולפסון, לגרינלנדית בשם סיגריד ביורנסדוטר. ישנה תאוריה הטוענת כי המושבה האירופאית נכחדה בשל מגפה שהביאו עמם סוחרים מאירופה, אולם אין שום הוכחות התומכות בתאוריה זו.

כשל הסתגלות

ג'ארד דיימונד בספרו התמוטטות מוסיף את חוסר נכונותם של הנורדים לאמץ שיטות, מנהגים ואורח חיים של תושבי האזור הארקטי (האינואיטים) כדי לשרוד. את חוסר הנכונות הזו הוא מייחס לרצונם לשמור על תרבותם האירופית והבוז שרכשו לאינואטים שראו בהם פראים. דוגמאות לכך הן גידול בקר, הימנעות מצריכת דגים (כעולה מבדיקות עצמות באזורי הפסולת וחקר שרידי עצמות השלדים שנמצאו), ניצול שומן כדלק, שיטות שיט ודיג ולבוש.

ההתיישבות האירופאית השנייה

תצלום אווירי של עיר הבירה, נוק

בשנת 1536 ממלכות דנמרק ונורווגיה אוחדו רשמית, וגרינלנד החלה להיחשב כמדינת חסות דנית יותר מאשר נורווגית. למרות ניתוק הקשר עם המושבה, המלך הדני המשיך לטעון לריבונות על האי, ובשנות השישים של המאה ה-17 דנמרק אפילו הוסיפה דמות של דוב קוטב לשלט האצולה שלה. באותה התקופה עגנו בגרינלנד ספינות אנגליות, הולנדיות וגרמניות במהלך ציד לווייתנים, והבאים אף עיבדו שם לעיתים את הלווייתנים, אולם לא יוסדה שום התיישבות קבועה.

בשנת 1721 יצאה מנורווגיה לגרינלנד משלחת מיסיונרית ומסחרית במטרה לבדוק האם המושבה האירופאית עדיין קיימת, ואם כן, האם היא נשארה קתולית או בכלל נוצרית. משלחת זו הובילה לייסוד מספר מושבות חדשות בחוף הדרום-מערבי של האי, שמרכזן היה העיר גוטהוב (Godthåb, "תקווה טובה", כיום העיר נוק המשמשת כעיר הבירה של גרינלנד). חלק מהאינואיטים שגרו בסביבת המושבות החדשות הומרו לנצרות. בהדרגה נפתחה גרינלנד לחברות מסחר דניות ונסגרה לשאר המדינות.

בשנת 1814, עם היפרדותה של נורווגיה מדנמרק בעקבות מלחמות נפוליאון, מושבות הממלכה מעבר לים נשארו תחת שלטון דני. במאה ה-19 החלה התעניינות מרובה באזור הארקטי, בעיקר מצד חוקרי קוטב ומדענים. באותו הזמן המושבות הדניות בגרינלנד התרחבו, ויותר ויותר אינואיטים המירו את דתם לנצרות. החוק הדני, עם זאת, הוחל רק על המתיישבים הדנים. בשנת 1861 פורסם כתב העת הראשון בשפה הגרינלנדית. בתחילת המאה ה-19 היה צפון האי כמעט בלתי מיושב, ורק קבוצות ציד מזדמנות ישבו בו. אולם באותה התקופה החלו להתיישב באזור משפחות אינואיטיות מקנדה, בעוד שמזרח האי התרוקן מתושבים בשל הרעה בתנאים באזור.

בחירות דמוקרטיות למועצות המקומיות בגרינלנד התקיימו בפעם הראשונה בשנת 1862, אולם עדיין לא הייתה קיימת אספה לכלל האי. בשנת 1911 הוקמו באי שני פרלמנטים מקומיים, אחד לצפון האי ואחד לדרומו, שנקראו בדנית לאנדסטינג. שני הפרלמנטים אוחדו לראשונה רק בשנת 1951, ועד אז רוב ההחלטות לגבי גרינלנד הוחלטו בפרלמנט הדני בקופנהגן, שם לגרינלנדים לא היה ייצוג.

לקראת סוף המאה ה-19 סוחרים רבים החלו לבקר את מונופול המסחר הדני בגרינלנד, ולטעון כי הוא מונע את התפתחותה של תעשיית הדיג. אולם גרינלנדים רבים היו מרוצים מהמצב הקיים משום שהם חשבו כי המונופול מבטיח את עתידו של ענף ציד הלווייתנים המסחרי. למרות זאת, הדנים החלו בהדרגה להעביר את השקעותיהם אל ענף הדיג.

בתחילת המאה ה-20 החלו חוקרים אמריקאים, ובכללם החוקר רוברט פירי, לחקור את האזורים הצפוניים של גרינלנד. פירי היה הראשון שגילה כי גרינלנד הוא בעצם אי והוא מיפה את החופים הצפוניים שלו. גילויים אלו נחשבו לבסיס לתביעה אמריקאית על האזור, אולם ארצות הברית ויתרה על כל תביעה עתידית על גרינלנד לטובת דנמרק עם רכישתם של איי הבתולה בשנת 1917.

חשיבות אסטרטגית

בסיס חיל האוויר האמריקאי בצפון-מערב גרינלנד, נבנה במהלך מלחמת העולם השנייה והפך לבסיס קבע בשנות החמישים

לאחר שקיבלה נורווגיה עצמאות מלאה בשנת 1905, היא סירבה לקבל את הריבונות הדנית על גרינלנד, שהייתה בבעלות נורווגית עד שנת 1814. ב-1931, צייד לווייתנים נורווגי בשם הלווארד דוולד התיישב על דעת עצמו באזור הלא מיושב במזרח גרינלנד, ובמהרה תמכה הממשלה הנורווגית בהתיישבות. ממשלת דנמרק מחתה על ההשתלטות הנורווגית והעבירה את העניין לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. שנתיים לאחר מכן, פסק בית המשפט הבינלאומי של חבר הלאומים לטובת דנמרק, ונורווגיה ויתרה על שאיפותיה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש דנמרק על ידי גרמניה ב-1940, נשארה גרינלנד מנותקת מאירופה. בריטניה הצהירה שלא תכנס לאי, אלא אם יתברר שגרמניה הנאצית מתכוונת להיכנס אליה. במקרה כזה, הצהיר שגריר בריטניה בוושינגטון, תוכל בריטניה בקלות לגרש את הגרמנים מגרינלנד. נשיא ארצות הברית הבהיר אז שגרינלנד שייכת לחצי המערבי של כדור הארץ וקורדל הול פירש שחלה על גרינלנד דוקטרינת מונרו הקובעת שארצות הברית לא תסבול כיבוש גרמני של האי.

אסקה ברון, מושל גרינלנד באותה התקופה, הכריז על גרינלנד כמדינה עצמאית, והחל במאמצים לקבל הגנה מארצות הברית. ב-9 באפריל 1941 חתם השגריר הדני בארצות הברית, בניגוד להוראות ממשלתו, על הסכם עם ממשלת ארצות הברית, שהפך את גרינלנד למעין מדינת חסות של ארצות הברית, ולפיו יורשו כוחותיה המזוינים להקים בסיסים באי. מכיוון שהממשל הדני התקשה לשלוט על האי בתקופת המלחמה, ובשל ייצוא מוצלח, בעיקר של קריאוליט, החלה גרינלנד ליהנות ממעמד עצמאי למדי, והאספקה אל האי הובטחה על ידי ארצות הברית וקנדה. גרינלנד שימשה במהלך מלחמת העולם השנייה תחנת אספקה ותדלוק בדרך בין ארצות הברית ובריטניה.

הגרמנים ניסו מספר פעמים להקים תחנות מטאורולוגיות על החוף המזרחי של גרינלנד על מנת להשיג מידע מטאורולוגי שהיה יכול לסייע להם לחזות את מזג האוויר באירופה. בין הפטרולים הגרינלנדים לפולשים הגרמנים התרחשו מספר התכתשויות, שהסתיימו לבסוף בנסיגה גרמנית סופית מגרינלנד. מידע מטאורולוגי שנאסף בגרינלנד על ידי כוחות הברית עזר בתכנון הפלישה לנורמנדי ב-1944.

במהלך המלחמה הקרה הייתה לגרינלנד חשיבות אסטרטגית בשל שליטתה על חלק מהמעבר בין הנמלים הצפוניים של ברית המועצות אל האוקיינוס האטלנטי, וכן בשל מיקומה המתאים לשמש לצפייה בשימוש בטילים בליסטים בין-יבשתיים. ארצות הברית התעניינה מאוד באי, אך דנמרק דרשה לחדש את ריבונותה ולבטל את ההסכם שנחתם ב-1941. בשנת 1951 נחתם הסכם חדש בין ארצות הברית לדנמרק, לפיו בסיס חיל האוויר האמריקאי בצפון-מערב האי יהפוך לבסיס קבוע. בשנת 1953 מספר משפחות אינואיטיות סולקו מבתיהן על ידי ממשלת דנמרק, על מנת לפנות מקום להתרחבות של הבסיס. בשל כך היה הבסיס מקור לחיכוכים בין הממשלה הדנית לתושבים הגרינלנדים. שיא המתיחות הגיע בשנת 1968 כאשר מטוס אמריקאי מסוג B-52, שנשא ארבע פצצות מימן, התרסק ליד הבסיס וגרם לדליפת כמויות גדולות של פלוטוניום. אף על פי שרוב הפלוטוניום נאסף, התושבים המקומיים עדיין מספרים על בעלי חיים שאירעו בהם עיוותים בשל הדליפה הרדיואקטיבית.

שלטון עצמי

הדגל הגרינלנדי, קיים משנת 1985

המעמד הקולוניאלי של גרינלנד הוסר בשנת 1953, אז הפך האי לחלק אינטגרלי מממלכת דנמרק, עם ייצוג בפרלמנט הדני. דנמרק החלה באותה התקופה לספק לגרינלנד שירותים רפואיים וחינוכיים, וכתוצאה מכך האוכלוסייה המקומית החלה להתרכז יותר ויותר בערים. אולם משום שרוב התושבים עסקו בדיג, הם התקשו למצוא עבודה בערים, מה שגרם לעלייה חדה באבטלה ובבעיות חברתיות.

עם הצטרפותה של דנמרק לאיחוד האירופי גדל החיכוך בינה לבין גרינלנד. תושבי האי חשו כי השוק המשותף יזיק לתעשיית המסחר שלהם שהייתה קשורה בעיקר למדינות לא אירופאיות כמו ארצות הברית וקנדה. במשאל עם שנערך באי הצביעו 70 אחוז מהתושבים נגד ההצטרפות לאיחוד, אך בכל זאת דנמרק, יחד עם גרינלנד, הצטרפו בשנת 1973. בעקבות כך החלו גרינלנדים רבים לחשוב שהייצוג שלהם בדנמרק איננו מספיק, והמפלגות המקומיות החלו לפעול לקבלת שלטון עצמי. דנמרק הסכימה לדרישה זו בשנת 1978, ושנה לאחר מכן השלטון העצמי בגרינלנד נכנס לתוקף. ב-23 בפברואר 1982 53 אחוז מתושבי גרינלנד הצביעו לטובת עזיבת האיחוד האירופי וב-1985 גרינלנד הפכה לישות הראשונה שפרשה מן האיחוד (עד לפרישתה של בריטניה בשנת 2016).

גרינלנד כישות עצמאית מגדירה את עצמה כאומה אינואיטית. שמות מקומות דניים הוחלפו בשמות מקומיים, ועיר הבירה גוטהוב קיבלה את השם החדש נוק. בשנת 1985 הושק דגל גרינלנדי חדש, בו ניתן עדיין לראות את צבעי דגל דנמרק, אדום ולבן.

יחסים בינלאומיים, שטח שבעבר טופל על ידי הממשל הדני, תלוי עכשיו כמעט לגמרי בשלטון המקומי. לאחר עזיבת האיחוד האירופי, גרינלנד חתמה איתו על הסכם מיוחד, וכן נכנסה לארגונים קטנים יותר עם איסלנד ואיי פארו וכן עם אוכלוסיות אינואיטיות בקנדה ורוסיה. ב-1996 הייתה גרינלנד לאחת המייסדות של המועצה הארקטית, המטפלת בעיקר בעניינים סביבתיים באזור הצפוני.

מטבע

בשנים 1926 עד 1964 היו לגרינלנד 7 מטבעות משלה, שנשאו את סמלה דב הקוטב ולשונם ועריכיהם היו זהים למקביליהם בדנמרק. 2 מן המטבעות הוטבעו בארצות הברית במלחמת העולם השנייה. כל המטבעות אינם היום במחזור. כולם יקרי המציאות במושגיהם של אספנים. גם סדרות של אסימונים גרינלנדיים, נפוצו בין כורי הקריאוליט, החל משנת 1911 עד שנת 1922 לפחות, והונפקו על ידי חברות הכריה. ערכיהם גבוהים. בשנים 1913 עד 1937 שמשו בתחנת המסחר בתולה שבכף יורק מטבעות שונים מכל הנזכרים קודם לכן. הם הונפקו בגרמניה על פי הזמנת מייסד התחנה, קנוד רסמוסן. כולם נשאו את שנת יסודה של התחנה 1910. גם הם פריטים אספניים יקרים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של גרינלנד בוויקישיתוף

• האתר הרשמי של גרינלנד
• הסאגה של אריק האדום
• מה קרה לתושבים הנורדים של גרינלנד?
• לוח זמנים של ההיסטוריה של גרינלנד