היסטוריה צבאית של תאילנד
ההיסטוריה הצבאית של תאילנד מקיפה כ-800 שנה של מאבק החל ממלחמות לשחרור מעולה של האימפריה הקמרית, המשך במאבקים מול השכנות בורמה ווייטנאם ועד לתקופות המתיחות והעימותים עם האימפריות הקולוניאליות של בריטניה וצרפת. להיסטוריה הצבאית של תאילנד, שהמאפיינים הבולטים שבה הם מרכזיותה באזור דרום מזרח אסיה, המרחב העוין לעיתים שבה היא שוכנת והשינויים בטכנולוגיות הצבאיות, הייתה השפעה מכריעה הן על התפתחותה של תאילנד כאומה מודרנית והן על התפתחותן של שכנותיה. בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, השותפות של תאילנד עם ארצות הברית הייתה מרכיב חשוב בהוויה הביטחונית שלה, הן בתקופת המלחמה הקרה והן במלחמה העולמית בטרור, בעוד שמעורבות ההנהגה הצבאית שלה בחיים הציבוריים של תאילנד גרמה לתשומת לב עולמית.
הקמת האומה ועימותים אזוריים (1300-1826)
[עריכת קוד מקור | עריכה]המדינה הצבאית הסיאמית קמה במאה ה-14 מתוך הריסותיה של האימפריה הקמרית. בהיותה מעצמה צבאית שמרכזה בשטחים שמהווים היום את קמבודיה, האימפריה הקמרית שלטה במרחב על ידי שימוש בכוחות צבאיים בלתי סדירים שהיות תחת פיקודם של קצינים שהיו נאמנים למלכים הקמרים ולרשותם עמדו איכרים שגויסו בגיוס חובה שהיווה למעשה מס עובד שאותו העלו בעונות היבשות. בהיותו מבוסס בעיקר על חילות רגלים, הצבא הקמרי תוגבר בעיקר על ידי פילי מלחמה ובהמשך אומץ נשק הבליסטרה שמקורו היה בסין.
עלייתן של הממלכות הסיאמיות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
עם שקיעתה של האימפריה הקמרית, מרידות ברחבי שטחה באזורים של וייטנאם ותאילנד של היום והתקפות חיצוניות מצדה של ממלכת צ'אמפה (דרום ומרכז וייטנאם), דלדלו את כוחה. לאחר בזיזתה של בירת האימפריה הקמרית, אנגקור ואט על ידי ממלכת צ'אמפה ב-1178-1179, יכולתה של האימפריה לשלוט על שטחים נרחבים ירדה פלאים. הממלכה הסיאמית הראשונה שהשיגה עצמאות, ממלכת סוקוטהאי (Sukhothai), הצטרפה במהרה לממלכת איוטהאיה שהוקמה בשנת 1350. לאחר 1352 איוטהאיה הפכה להיות היריבה הרצינית ביותר של האימפריה הקמרית, מה שהוביל לכיבושה של זו האחרונה בכ-1431.
בשנים הבאות התנהלה לחימה בה ניסו כמה מדינות לנצל את קריסתה של ההגמוניה הקמרית. מאחר שברשות אף אחד מהצדדים לא היה יתרון טכנולוגי, ההכרעה בקרבות הושגה בדרך כלל על פי גודלם של הצבאות. השימוש בפילי מלחמה נמשך, כשבחלק מהקרבות התנהלה לחימה פנים אל פנים בין הלוחמים לבין הפילים. ב-1592 ננדה באיין, מלכה של שושלת טונגו (Toungoo) ,שמלכה בבורמה ושלטה על אזור תאילנד ולאוס של היום, ציווה על בנו לתקוף את מלך איוטהאיה, נארסואן, שכוחותיו חנו ביודהאהטהי (Yuddhahatthi) והביס את כוחותיו של הנסיך הבורמזי ב-18 בינואר 1593 שכיום מצוין בתאילנד כיום הכוחות המזוינים. ב-1599 נארסואן גם כבש את העיר פגו (Pegu) אך בהיכנסו אליה מצא עיר חרבה. בממלכת איוטהאיה היה נהוג להגלות לתוך שטחה אוכלוסיות מהעמים הכבושים לאחר כל ניצחון, שהוטמעו באוכלוסיית הממלכה ושימשו ככוח עבודה. מדרום הצליחה ממלכת איוטהאיה להשיג בקלות שליטה על המדינות המלאיות. בצפון היוותה ממלכת בורמה איום צבאי לממלכה הסיאמית. למרות פילוגים שאירעו לעיתים בממלכת בורמה, בעיקר במאה ה-16, היא הצליחה להביס את ממלכת איוטהאיה בקרבות, כמו בקרבות שהתנהלו בשנים 1564 ו-1569. לאחר מכן הגיעה תקופה ממושכת של פיצול ממלכת בורמה. בתקופת שלטונו של נאראי (Narai), מלך איוטהאיה, התרחשו עימותים עם חברת הודו המזרחית הבריטית, שהובילו לפרוץ מלחמת סיאם-אנגליה בשנת 1687. כתוצאה מהמלחמה גורשו האנגלים מסיאם עד אשר הביסו את בורמה במלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה שהתרחשה בשנים 1824-1826.[1]
המלחמות עם ממלכת בורמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאה שנים לאחר שהממלכה הסיאמית הניסה את חברת הודו המזרחית, התאחדה בורמה ופלשה שוב לאיוטהאיה ב-1767 והפעם העלתה באש את עיר הבירה ובאופן זמני גרמה לפיצול הממלכה. בהמשך השנה הביס הגנרל, שבהמשך הוכתר כמלך טקסין "הגדול" (Taksin) את הבורמזים.[2] עם תמיכה פוליטית של סין, ניהל טקסין כמה מערכות כנגד וייטנאם ומיגר את שלטונה בקמבודיה ב-1779.[3] בצפון שחררו כוחותיו של טקסין את ממלכת לאנה (Lanna) משליטת הבורמזים, בכך יצרו אזור חיץ חשוב וכבשו את הממלכות של לאוס ב-1778. בסופו של דבר, חילוקי דעות פוליטיים, שבחלקם נבעו מהדאגה מההשפעה הסינית, הובילו להדחתו של טקסין והמלכתו של הגנרל צאקרי (Chakri) כראמה הראשון, מלך סיאם ב-1782 וליסודה של ממלכת ראטאנקוסין ((Rattanakosin שבירתה החדשה הייתה בנגקוק.
התחרות הצבאית על ההגמוניה האזורית המשיכה, עם מבצעים צבאיים סיאמים מתמשכים שמטרתם לשמור על שליטתם על ממלכת קמבודיה ועם התמיכה של סיאם בהדחתה של שושלת טאי סון (Tây Sơn) העוינת בווייטנאם.[4] בשנים הבאות, קיסר וייטנאם שיתף פעולה עם סיאם בצורה פחותה, תמך במרד קמבודי כנגד השלטון הסיאמי והציב חיל מצב וייטנאמי בפנום פן, בירת קמבודיה, למשך כמה שנים.[5] העימות עם בורמה חודש בשתי המערכות של מלחמת בורמה-סיאם שהתרחשה בשנים 1785-1786, שבראשיתה נחלה בורמה ניצחונות אך הסתיימה בניצחון הסיאמים. עלייתו לשלטון של ראמה השני, מלך סיאם ב-1809 עמדה בסימן הפלישה האחרונה של הבורמזים, שניסו לנצל את חילופי השלטון. למרות חורבנה של תהאלנג (פוקט של היום), הניצחון הסיאמי במלחמה אישר את העליונות הצבאית הסיאמית על בורמה ומהווה את סיומן של מסכת הפלישות הבורמזיות לסיאם לאורך כל השנים.
סיאם והאיום הצבאי האירופאי (1826-1932)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית ההשפעה הקולוניאלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניצחונה של בריטניה במלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה ב-1826 היווה את תחילתה של תקופה בת כמאה שנים בה ההיסטוריה הצבאית של תאילנד עמדה בסימן איום קולוניאלי אירופאי. יחד עם זאת, בראשיתה של תקופה זו הייתה דאגתם העיקרית של הסיאמים עדיין מצדם של יריבותיה המסורתיות, בורמה ווייטנאם. סיאם תמכה במלחמתה של בריטניה כנגד בורמה, אך המהלך הכושל שלה במסגרת מלחמה זו, נתן השראה לאנאובונג (Anouvong) מלך ויינטיאן (לאוס של היום) לתקוף את העיר קורט (Korat). במערכה זו התבלטו שתי דמויות שנחקקו עד היום בזיכרון הקולקטיבי התאילנדי, ליידי מו (Lady Mo), אשת המושל, שהצליחה להנהיג מרד של נשים ולסכל את פלישתו של אנאובונג והגנרל בודינדצ'ה (Bodindecha), שניצח את הבורמזים שנתיים מאוחר יותר. מסע המלחמה המוצלח שלו במסגרת מלחמת סיאם-וייטנאם בשנים 1841-1845 ייצב סופית את עליונותה של סיאם על קמבודיה. ב-1849, ממלכת בורמה החלשה סבלה ממרידות בקרב העמים שהיו תחת שליטתה, המדינות השאניות (Shan states) של קנגטונג (Kengtung) וצ'יאנג הונג (Chiang Hung). זו האחרונה ביקשה כמה פעמים את עזרתה של סיאם ששיגרה חיל משלוח ב-1852. שני הצבאות התקשו להתנהל בשטח ההררי בצפון והמלחמה נמשכה עד 1855 כאשר הצליחו לבסוף הכוחות הסיאמים להגיע לקנטונג, אם כי הקשיים הרבים והיותם של הכוחות הסיאמים מותשים, גרמו לנסיגתם. המלחמות הללו המשיכו להתנהל בדרכים המסורתיות עם פילים שהמשיכו להיות מופעלים בשדה המערכה בנשיאת תחמושת קלה לתותחים,[6] מה שלעיתים הכריע את הקרבות.[7] בינתיים, עלייתה של סין ככוח צבאי במלחמת האופיום הראשונה ובמלחמת האופיום השנייה, כנגד בריטניה ובהמשך נגד צרפת, בין שנות השלושים ושנות השישים של המאה ה-19, עודדו את סיאם לדחות את הסוזרניות הסינית בשנות החמישים. יחד עם זאת, סיאם הייתה תחת לחץ צבאי וכלכלי מצדם של המעצמות האירופאיות וראמה השלישי, מלך סיאם חזר שוב ושוב על ערש הדווי שלו ב-1851: "אנו כבר לא נילחם יותר כנגד בורמה ווייטנאם, אנו נלחם כנגד המערב".
המאבק עם הצרפתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחת שלטונו של נפוליאון השלישי, הגבירה צרפת את הלחץ הצבאי על סיאם ממזרח. מעורבותה הימית של צרפת בווייטנאם בשנות הארבעים של המאה ה-19 סללה את הדרך למסע קולוניאלי מסיבי. סייגון נפלה בפניהם ב-1859 והשליטה הסופית של צרפת בווייטנאם הושגה ב-1874. ב-1863 כבשה צרפת את קמבודיה ויחד עם וייטנאם ייסדה את המושבה הודו-סין הצרפתית בשנת 1887. מדרום, מעורבותה של בריטניה במלחמות מקומיות בחצי האי המלאי בשנות השבעים הגדיל את אחיזתה במדינות המלאיות. מצפון, ניצחונה של בריטניה במלחמה האנגלו-בורמזית השנייה בשנת 1852, ובמלחמה האנגלו-בורמזית השלישית ב-1885, הביאו לידי גמר את כיבוש בורמה על ידי הבריטים והיא סופחה לראג' הבריטי ב-1886. העליונות הצבאית של המעצמות האירופאיות נשענה בעיקר על כוחותיהם של חילות הים שלהם. ציי הנהרות של מדינות דרום מזרח אסיה לא יכלו לעמוד בפני הספינות העשויות מתכת והמונעות בפחם של הציים האירופאים. אף על פי כן, מסעות הכיבוש האירופאים נותרו מוגבלים עקב העלויות והקשיים הלוגיסטיים וכן עקב האקלים הקשה והמלריה.
הרפורמות של המלך מונגקוט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תגובתה של סיאם למצב עניינים חדש זה בהנהגתו של המלך מונגקוט (Mongkut) (ראמה הרביעי, מלך סיאם), הייתה הנהגת תוכנית רפורמה יסודית על פי הדגם המערבי אשר כללה את שינויים נרחבים בכוחות הצבאיים של הממלכה. שורשיו של הצבא המלכותי של תאילנד הם בצבא שהקים המלך מונגקוט בשנת 1852. בשנת 1887 כבר היה קיים פיקוד צבאי עליון בנוסח אירופאי ועד לסוף המאה היה לסיאם כבר צי שתהליך הקמתו החל בשנת 1875 בהנהגתו של קצין צי דני בשם אנדראס דו פלסיס דה רישליה (Andreas du Plessis de Richelieu) שזכה בתואר אצולה סיאמי ועזב את סיאם ב-1902 עקב מחלת המלריה ואחריו פיקד על הצי הנסיך האדמירל אבהקארה קיאטיונגסה (Abhakara Kiartivongse) שנחשב ל"אבי הצי המלכותי התאילנדי". ההתמקדות של סיאם ביצירת כוח צבאי תחת פיקוד מרכזי, כדי לקדם פלישה אירופאית, באה על חשבון המסורת הפוליטית והצבאית של הממלכה ובהדרגה העבירה את כובד המשקל של הצבא ככוח שולט במדינה, תהליך שנמשך לתוך המאה העשרים. למרות הגידול בכוח הצבאי הסיאמי, עצמאותה של הממלכה עמדה בשנים האחרונות של המאה ה-19 בצל היריבות הקולוניאלית בין בריטניה לצרפת, בעיקר על רקע חיפוש נתיבי הסחר לעורף החקלאי של סין. באמצעות פיתוחו של כוח צבאי מתוחכם ועמידה כנגד המעצמות הקולוניאליות, הצליחו מלכי סיאם לשמור על שקט מתוח עד לשנות התשעים של המאה ה-19.
סיומו של תהליך זה היה במלחמת סיאם-צרפת ב-1893, בה אולצה סיאם לוותר על שטחים ממזרח לה והיא סללה את הדרך להסכם שלום לא נוח מבחינתה של סיאם שהשפיע על יחסיה עם צרפת בארבעים השנה הבאות. בחסותו של כוח צבאי שלח מושל הודו-סין הצרפתי שליח לבנגקוק לדרוש את מסירתה של לאוס לשלטון צרפת. ממשלת סיאם, שטעתה לחשוב שתקבל תמיכה מבריטניה, סירבה לדרישה ותגברה את כוחותיה באזור.[8] גירושם של סוחרים צרפתים בחשד של סחר באופיום[8] ורציחתו של דיפלומט צרפתי בדרכו מסיאם, דרבנו את הצרפתים לקבל את הסירוב הסיאמי למסור את השטחים, כהכרזת מלחמה.
ב-1893 הורו הצרפתים לספינות הצי שלהם לשוט במעלה נהר צ'או פראיה לכוון בנגקוק. כשתותחיהם מכוונים לכיוון ארמון המלך, שיגרו הצרפתים אולטימטום לסיאמים שעליהם למסור את השטחים שבמחלוקת ולשלם פיצויים על הלחימה שהתנהלה עד לאותו זמן. עם התמהמהותה של התשובה הסיאמית לאולטימטום, הטילה צרפת סגר ימי על חופי הממלכה. עקב אי יכולתם להתגונן ביבשה ובים, נעתרו לבסוף הסיאמים לדרישה וללא כל גיבוי מבריטניה, העבירו את השליטה בשטחים לידי צרפת. עם סיומו של העימות נחתם חוזה שלפיו מעבירה סיאם את לאוס לידי צרפת, צעד שהרחיב משמעותית את הודו-סין הצרפתית.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1904 הניחו צרפת ובריטניה בצד את חילוקי הדעות ביניהם כאשר חתמו על ההסכמה הלבבית, ששמה קץ למאבקים בניהן על השליטה בדרום-מזרח אסיה והורידה מעל הפרק את האופציה הסיאמית שלפיה תתמוך מעצמה אחת בסיאם כנגד התוקפנות של השנייה. במקביל, ההסכם האנגלו-סיאמי משנת 1909 יצר פשרה, שבעיקר הייתה לטובת בריטניה, בין שתי הממלכות בנוגע לאזורים שבמחלוקת בצפון מלאיה.[9] המלחמה הבאה שבה הייתה סיאם מעורבת הייתה מלחמת העולם הראשונה.[10] התוצאה של השתתפותה של סיאם במלחמה הייתה שינוי או ביטול מוחלט של ההסכמים הבלתי הוגנים שהיא חתמה עם בריטניה, צרפת וארצות הברית ושהעניקו זכויות יתר לנתינים של המעצמות בשטחי סיאם. יחד עם זאת שינוי זה לא הוביל להשבתם של השטחים שסיאם נאלצה להעביר למעצמות האירופאיות כמה שנים קודם לכן.[11]
ההפיכה הצבאית, מלחמת העולם השנייה והכיבוש היפני (1932-1945)
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבור סיאם, שבשנת 1939 שינתה את שמה לתאילנד, מלחמת העולם השנייה, הייתה גם המעורבות במאבק בין בעלות הברית ובין מעצמות הציר באזור, אך גם חידושו של המאבק בדרום מזרח אסיה בין יריבות וותיקות. כמו מדינות אחרות באזור, תאילנד, שהייתה כבר תחת משטר צבאי מאז ההפיכה של שנת 1932 בהנהגת ראש הממשלה, מייג'ור גנרל פלק פיבונסונגרם (שהיה ידוע גם בשם פיבון - "Phibun"), ניצלה את השינויים במאזן הכוחות שנגרמו עקב נפילתה של צרפת והתפשטותה של יפן כדי לנסות להחזיר לעצמה שטחים שאיבדה במאה ה-19. ההשקעה הרבה של תאילנד בצבאה, שהתבססה על ציוד בריטי וגרמני ובחיל האוויר שלה שמטוסיו היו מתוצרת אמריקנית ויפנית, עמדה להתממש.
המאבק מול צרפת של וישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
העימות התנהל בשלושה שלבים. במהלך השלב הראשון בעקבות נפילתה של צרפת ב-1940 והקמתם של בסיסי צבא יפנים במושבות המזרח אסיאתיות של צרפת, פתחה תאילנד במתקפה לאורך חזית נהר המקונג ותקפה את ויינטיאן שבלאוס, את סיסופון (Sisophon) ובטמבנג (Battambang) שבקמבודיה. בראשית ינואר 1941 הצבא המלכותי של תאילנד שיגר מתקפת קרקע ועד מהרה כבש את לאוס. במקביל נכנס הצבא לקרב קשה יותר בקמבודיה, שם התנגדותו של צבא צרפת של וישי הייתה חזקה יותר. יחד עם זאת, בזירה הימית היו כוחותיו החזקים יותר של הצי הצרפתי בעמדת עליונות והשיגו ניצחון על הצי המלכותי התאילנדי בקרב על קו-צ'אנג (Battle of Ko Chang). בתיווכם של היפנים הוכרזה הפסקת אש ב-28 בינואר והסכם שלום נחתם בטוקיו ב-9 במאי,[12][13] לפיו אולצו הצרפתים על ידי היפנים לוותר על השטחים שבמחלוקת שביניהם לבין תאילנד.
הפלישה היפנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלב השני, ניצלה יפן את היחלשותה של בריטניה באזור ופלשה לתאילנד, בראותה בממלכה בסיס להמשך כיבושיה לכיוון דרום במלאיה הבריטית, על מצבורי הנפט שלה וצפון-מערבה לבורמה. ב-8 בדצמבר 1941 אחרי שעות ספורות של לחימה בין הכוחות התאילנדים והיפנים, נענתה תאילנד לדרישה היפנית למעבר בשטחה. בהמשך החודש חתם פיבון על הסכם ברית הגנה הדדית עם יפן,[14] בנותנו ליפנים גישה מלאה למסילות הברזל, הכבישים, שדות התעופה, בסיסי הצי, המחסנים, מערכות התקשורת ובסיסי הצבא. בגיבוייה של יפן, סיפחה תאילנד את השטחים בצפון מלאיה שאולצה למסור לבריטניה בחוזה של שנת 1909 וניהלה מסע מלחמה נגד בעלות בריתה לשעבר לאורך גבולה הצפוני עם בורמה.[14][15][16]
תאילנד כארץ כבושה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלב הסופי של המלחמה, היחלשותה של יפן והצורך הדחוף שלה בחומרי גלם הפחיתו עבורה את היתרונות של תאילנד כבעלת ברית צבאית והפכו את הברית הבלתי שוויונית למשטר כיבוש לכל דבר ועניין. חילות האוויר של בעלות הברית השיגו עליונות אווירית בשמי תאילנד וביצעו משימות הפצצה על בנגקוק ועל מטרות נוספות. האהדה של העילית הפוליטית האזרחית כלפי משטרו של פיבון וכלפי צבאו, נחלשה, מה שאילץ את ראש הממשלה להתפטר ביוני 1944. עם כניעתה של יפן, עמדו בריטניה וצרפת על כך שיוחזרו להם השטחים שסופחו לתאילנד במהלך המלחמה.
לקחי המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה האירה באור חדש את חשיבותה של העליונות האווירית באזור, כמו השימוש במפציצי צלילה כנגד הכוחות הצרפתים ב-1941.[12], או ביצוע טיסות הסיור בשטחים ההרריים בצפון.[17] כמו כן התבררה החשיבות של צוותי אוויר מאומנים כדי לביצוע תקיפות אפקטיביות.[18] לסיכום, המלחמה הדגישה את האתגרים של הצדדים הלוגיסטיים של פעולות בשטחים בלתי עבירים, לקח שיושם בעימותים שנכונו לתאילנד במדינות השכנות בשנות המלחמה הקרה.
המלחמה הקרה (1945-1990)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית הברית עם ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיסטוריה הצבאית של תאילנד בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה עמד בסימן התגברות הקומוניזם באזור, שהייתה לאחד הצירים המרכזיים במלחמה הקרה. כל ממשלותיה של תאילנד הבינו שרצף המדינות הקומוניסטיות בדרום-מזרח אסיה, שרובן היו יריבותיה שמכבר, יצר מתיחות אזורית וגרם להתקוממות קומוניסטית מבית. מנהיגיה של תאילנד לאחר המלחמה היו ברובם שמרנים, שביקשו לשמור על יוקרתה של המלוכה ולמגר את הקומוניזם. וייטנאם הייתה עסוקה כעת במלחמת הודו-סין הראשונה ותאילנד השתתפה במלחמת קוריאה ועם הגברת מעורבותה של ארצות הברית באזור, הפכה תאילנד לבעלת ברית שלה ב-1954 עם כינונה של ברית SEATO.
מלחמת וייטנאם ומלחמת האזרחים בלאוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעוד שמלחמת הודו-סין הראשונה המשיכה להתנהל בין הווייטנאמים לבין צרפת, תאילנד, שסלדה משתי יריבותיה הוותיקות, נמנעה מלהיכנס לעימות, אך ברגע שהמלחמה הפכה לעימות בין ארצות הברית לבין הקומוניסטים הווייטנאמים, קיבלה על עצמה תאילנד לעמוד לצידה של ארצות הברית. שתי המדינות חתמו על הסכם צבאי סודי ב-1961 וב-1963 התירה באופן חופשי לכוחות הצבא וחיל האוויר של ארצות הברית את השימוש בשטחה ולאחר מכן החלה לשלוח את כוחותיה שלה לווייטנאם. יחד עם זאת, הייתה תאילנד מעורבת יותר ב"מלחמה הסודית" (מלחמת האזרחים בלאוס) ובמבצעים החשאיים במדינה השכנה בין השנים 1964-1972. הווייטנאמים הגיבו בתמיכה בהתקוממות של מפלגה הקומוניסטית של תאילנד במקומות שונים ברחבי המדינה. ב-1975 היחסים בין בנגקוק לבין וושינגטון התקררו. בסופו של דבר כל הכוחות הצבאיים של ארצות הברית פינו את תאילנד ומעורבותה במלחמה הסתיימה.
הפלישות הקומוניסטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הניצחון הקומוניסטי בווייטנאם חיזק עוד יותר את המפלגה הקומוניסטית של תאילנד. לאחר הטבח באוניברסיטת תאמאסאט (Thammasat University) ב-1976 ומדיניות הדיכוי של ראש הממשלה מהמחנה הימני טאנין קראיויקסיאן (Thanin Kraivichien), גברה האהדה למפלגה. בשנות השבעים הוערך שבמסגרת המפלגה היו כ-12,000 חמושים.[19] רובם היו ממוקמים בחלקה הצפון-מזרחי של תאילנד לאורך הגבול עם לאוס. בשנות השמונים דוכאו כבר כל המרידות. במקביל, הפלישה הווייטנאמית לקמבודיה ב-1978 שהייתה מיועדת להפלת משטרו של פול פוט ונתמכה על ידי תאילנד ועל ידי סין, הביאה את העימות וייטנאמי-תאילנדי אל מעבר לגבול וכתוצאה מכך התבצעו פלישות קטנות של הווייטנאמים כנגד המחנות של שרידי ממשל הקמר רוז' על אדמת תאילנד, שנשארו שם עד 1988. בינתיים, תאילנד, בתמיכתה של ארצות הברית, מימנה את הקמתה של "חזית השחרור העממית של העם הקמרי" (Khmer People's National Liberation Front – KPNLF), שפעלה החל משנת 1979 כנגד הממשלה החדשה בקמבודיה שהוקמה בחסות הווייטנאמים, מתוך בסיסים על אדמת תאילנד. תקריות גבול בדפוס דומה התרחשו לאורך הגבול בין תאילנד ללאוס בשנים 1987-1988.
לאחר המלחמה הקרה (1990 עד היום)
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני העשורים האחרונים בהיסטוריה הצבאית של תאילנד עומדים פחות בסימן של איומים חיצוניים ויותר בסימן התפקיד של כוחות ההגנה בחיים הפוליטיים של הממלכה. במשך רוב שנות השמונים עמד בראש ממשלת תאילנד פרם טינסולאנונדה (Prem Tinsulanonda) שהיה מנהיג עם נטייה דמוקרטית. כתוצאה מכך המדינה הייתה במשטר דמוקרטי, להוציא תקופה קצרה של משטר צבאי בין השנים 1991-1992, עד שנת 2006, שאז המחאות המוניות כנגד השחיתות לכאורה של מפלגת "תאי רק תאי" (Thai Rak Thai) עוררו את הצבא לבצע הפיכה צבאית. הבחירות הכלליות שנערכו בדצמבר 2007 השיבו את השלטון האזרחי, אך עדיין נותרה המורשת של המעורבות התכופה של הצבא בפוליטיקה הפנימית של המדינה.
המרידה בדרום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינתיים, המרידה ארוכת הטווח בדרום המדינה שמנוהלת על ידי המיעוט המלאי ועל ידי מורדים מוסלמים בשלושת המחוזות של ילה (Yala), פטני (Pattani) ונרטיוואת (Narathiwat) החלה לתפוס תאוצה בשנת 2004, כאשר התקפות של המורדים על אוכלוסייה ממוצא תאילנדית נעשו שכיחות. הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד הגיבו בכוח. נכון לינואר 2012 עמד מספר הקורבנות בסכסוך על 5243 הרוגים (מתוכם 4370 אזרחים, 631 חיילים ושוטרים ו-242 מורדים) ו-8941 פצועים.[20] תמיכה של ממשל בוש של ארצות הברית במסגרת מלחמתו בטרור העולמי סייעה לתאילנד במלחמתה במורדים,[21] למרות שמתנהלים דיונים בממשלת תאילנד על מידת מעורבותו הרצויה של הצבא בניהול המערכה.[22] בשנים 2001 ו-2003 הותר למטוסי חיל האוויר האמריקני להשתמש בבסיסי חיל האוויר המלכותי התאילנדי למשימות באפגניסטן ובעיראק.
יחסים ביטחוניים עם השכנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוחות המזוינים המלכותיים של תאילנד מטפחים יחסים אזוריים הדוקים במסגרת איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN), שבמסגרתם מנוהלים התרגילים השנתיים "Cobra Gold", בשיתוף ארצות הברית ומדינות בדרום מזרח אסיה.[23][24] ארגון זה מאגד בתוכו מדינות שבעבר היו אויבות זו לזו ומבטיח את היציבות והשלום באזור.
כוחות ההגנה השתתפו באופן שנוי במחלוקת כדי להשליט סדר במחאה הפוליטית של שנת 2010 בתאילנד וכתוצאה מכך נמנו הרוגים רבים בקרב האוכלוסייה האזרחית.[25]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Daniel George Edward Hall, (1964), A history of South-east Asia' p. 349
- ^ Arjarn Tony Moore/Khun Clint Heyliger Siamese & Thai Hero's & Heroines
- ^ Norman G. Owen. The Emergence Of Modern Southeast Asia. National University of Singapore Press. p. 94.
- ^ Nicholas Tarling (1999). The Cambridge History of Southeast Asia. Cambridge University Press. p. 584.
- ^ Buttinger, Joseph (1958). The Smaller Dragon: A Political History of Vietnam. Praeger, p. 305.
- ^ De la Bissachere, cited Nossov, K. War Elephants, 2003, p.40.
- ^ Heath, I. Armies of the Nineteenth Century: Asia, Burma and Indo-China, 2003, p.182.
- ^ 1 2 Peter Simms, "The Kingdoms of Laos", p. 206-207
- ^ .S. Department of State, Bureau of Intelligence and Research, Office of the Geographer, "International Boundary Study: Malaysia - Thailand Boundary," No. 57, 15 November 1965. עמ' 4
- ^ 90th Anniversary of World War I. This Is The History of Siamese Volunteer Crop, Thai Military weblog, 11/11/2008
- ^ First World War.com - A Multimedia History of World War One
- ^ 1 2 Young, Edward M. (1995) Aerial Nationalism: A History of Aviation in Thailand. Smithsonian Institution Press.
- ^ Hesse d'Alzon, Claude. (1985) La Présence militaire française en Indochine. Château de Vincennes: Publications du service historique de l'Armée de Terre.
- ^ 1 2 E. Bruce Reynolds. (1994) Thailand and Japan's Southern Advance 1940-1945. St. Martin's Press.
- ^ Judith A. Stowe. (1991) Siam becomes Thailand: A Story of Intrigue. Hurst & Company.
- ^ The Northern Campaign, Thailand and the Second World
- ^ The Drive on Kengtung", Thailand and the Second World War"
- ^ Elphick, Peter. (1995) Singapore: the Pregnable Fortress: A Study in Deception, Discord and Desertion. Coronet Books
- ^ Thailand Communist Insurgency 1959–Present. nwar.com.
- ^ "South violence enters 9th year, Bangkok Post: opinion". Bangkok Post. Retrieved 2012-11-30.
- ^ Shawn W Crispin, What Obama means to Bangkok, Asia Times Online, Nov 7, 2008
- ^ Jonathan Head, Thailand's savage southern conflict, BBC News, 13 January 2009
- ^ Facebook Cobra Gold
- ^ Surasak Tumcharoen, Thai-U.S. military exercise Cobra Gold 2013 opens, english.news.cn. 2013-02-11
- ^ Chris Hogg, Thailand rejects protesters' UN-backed talks plan, BBC News, 16 May 2010