היימנות

הַיימָנוֹת (בגעז: ሃይማኖት) היא הכינוי הנפוץ לתיאור כלל חוקי ומנהגי הדת והאמונה, הלכה ומחשבה, שהיו נהוגים בעדת ביתא ישראל. המונח לקוח משפת געז"^[א] ההיימנות בעלת מאפיינים מרכזיים המזכירים את הלכות היהדות הרבנית ואת ההלכה הקדומה שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת בית שני.

ההיימנות מבוססת על פירוש בעל-פה לתנ"ך ולחלק מהספרים החיצונים, מועברת מדור לדור ומעניקה סמכות ללא עוררין לחכמי הדת בקביעת ההלכה.^[1] בשל קרבתה להלכה הקדומה, כמתבטא מהמשך הכהונה, הנבואה והנזירות, הקרבת הקורבנות ועוד, ובשל קיומם של הלכות, מועדים וחגים ייחודיים לקהילה, ניתן לראות בהיימנות פלג המשמר הלכה יהודית עתיקה. עם עליית מרבית בני קהילת ביתא ישראל ארצה, ההיימנות כמעט ונזנחה על ידי הצעירים בעדה, אך במרוץ השנים נצפים עדויות רבות על חזרה ליישום ההיימנות בצורה הדומה למה שהיה נהוג בגלות באתיופיה.

”יִתבַּרֶכּ אֶגזִאַבְּחֶר אַמלַכּ אִשׂרַאֶל” ("יתברך ה' אלוהי ישראל") – המשפט המרכזי ביותר בהיימנות.

רקע היסטורי

בקהילת ביתא ישראל נשתמר חג הסיגד המציין את חידוש הברית בימי שיבת ציון, כמתואר בספר נחמיה. חג זה והלכות נוספות הנהוגים בקהילה מעידים כי בימי הממלכה האחמנית עוד התקיים קשר רציף בין יהודי קרן אפריקה וחצי האי ערב לבין מקימי בית המקדש השני. מן הציפייה הנצחית לשוב לירושלים ניתן ללמוד כי בני ביתא ישראל אינם מתייחסים על השומרונים, שהתעמתו עם היהודים השבים לציון וביכרו את הר גריזים על פני הר המוריה. עם כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול, החלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל והתרופף הקשר בין הקהילות היהודיות בתחומי הממלכות ההלניסטיות לבין היהודים בממלכת אקסום המתעצמת. אין זה ברור מתי בדיוק התגבשה קהילת ביתא ישראל, אך ידוע כי אין זכר בהלכות ביתא ישראל למחלוקות בין הפרושים לבין המתיוונים, הצדוקים, האיסיים, הבייתוסים והמינים השונים שפרשו מן היהדות מימי אגריפס הראשון ואילך, שניתן ליחסו לנתק בין יהודי אקסום וקהילות התפוצות השונות. בארץ ישראל, נוכח ירידת הדורות תחת עול הכיבוש וגזירות השמד שניחתו לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, הועלתה התורה שבעל פה על הכתב. לעומת זאת, בקהילת ביתא ישראל נמשכה סמיכת הזקנים ברציפות ולא התעורר הצורך לחתום את המשנה כשם שעשה רבי יהודה הנשיא בתום תקופת התנאים.^[2] קהילת ביתא ישראל דבקה בהיימנות עד למאה העשרים. עם תחילת העלייה לישראל החלו בני קהילת ביתא ישראל לאמץ את מנהגי היהדות הרבנית ולזנוח את ההיימנות. כיום אנשי העדה נוהגים על פי פסיקות הספרדים – יש המסבירים את אימוץ מנהג הספרדים על ידי הקהילה כבחירה המתבקשת, בשל הקשר ההדוק בין יהדות קרן אפריקה לבין יהדות מצרים ויהדות תימן, בהן נוהגים כמנהג כלל יהודי ארצות האסלאם, ויש כהשפעת הרב עובדיה יוסף, שפסיקתו הניעה את עליית הקהילה לארץ ישראל ואשר קבע שעל יהודי אתיופיה לנהוג כמנהג עדות המזרח.

עיקרי האמונה

בהיימנות, כבכל זרמי היהדות, האמונה באל אחד, בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה מהווים עיקר. בין העיקרים נמצאים גם האמונות בתחיית המתים, בעולם הבא ובמשיח. עיקר נוסף המיחד את ההיימנות הוא האמונה בשיבה לציון.

עיקרי ההלכה

הלכת ההיימנות מתבססת על ספרי הקודש ובייחוד על האורית, הוא ספר התורה. בהיימנות מקום מרכזי לשבת וקיימת הקפדה על שמירתה. בקהילה חלה הקפדה מיוחדת על הלכות טומאה וטהרה ועל מאכלות אסורים. כמו כן חלה הימנעות קפדנית מנישואי קרובים עד דור שביעי. מסורת השחיטה של הקהילה שונה מזו המוכרת בתפוצות אחרות.

תפילה

התפילות נקראות מספרי הקודש הכתובים, כסדר המועדים והחגים. בתפילת השבת נהוג לקרוא את קטעים מכתבי הקודש בשפת געז ולתרגמם מיד לאמהרית. את נוסח התפילה האופייני של ביתא ישראל קבע אבא צברה במאה החמש עשרה. קהילת ביתא ישראל מתייחדת במסורת הליטורגית שלה; זוהי הקהילה היהודית היחידה אשר משתמשת בכלי נגינה וריקוד לליווי שירת הקודש. הקסים מסבירים כי השימוש בכלי נגינה (כלי הקשה בלבד – תופים ומצילות) נעשה בהשראת ספר תהילים.

ערך מורחב – שירת הקודש של ביתא ישראל

טומאה וטהרה

ערך מורחב – טומאה וטהרה בביתא ישראל

קורבנות

בנוסף לשחיטת חולין נהוג היה בקהילת ביתא ישראל לזבוח קורבן עולה, קורבן חטאת וקורבן פסח על גבי מזבח שנקרא אווד ואשר מוקם בצד הצפוני של מתחם המסגיד. במקום קורבן יולדת הייתה היולדת מביאה קורבן לחם ושבטים – ארבעים לבן זכר, שמונים לבת – שבאמצעותם הצליף בה הכהן קלות כחלק מטקס טיהורה.^[3] שחיטת פרה אדומה לצורך טיהור טומאת מת גם היא הייתה נהוגה. הפרה האדומה האחרונה נשחטה בשנת 1952, בידי מֶמהְרֶה יִסהַק ושארית אפרה נטמן בכד חרס, בבית מאריה שבמחוז תיגראי.^[2]

רמז להמשך הקרבת הקורבנות על ידי קהילות ביתא ישראל, אפשר למצוא בדברי הנביא צפניה המנבא שלאחר שישראל גלו, מנחות הקורבנות ימשכו על ידי היהודים ש"מעבר לנהרי כוש".

מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובלון מנחתי

— ספר צפניה, פרק ג', פסוק י'.

מנהג הקרבת הקרבנות בוטל רשמית על ידי כהני הקהילה עם קומה של מדינת ישראל.^[4]^[5]

כתבי הקודש

ערך מורחב – מצהף קדוס

עמוד התווך המרכזי של הקהילה בענייני הלכה הוא המצהף קדוס (געז: כתבי הקודש) הכתובים בשפת געז. המצהף קדוס כוללים את ספרי התנ"ך, שהחשוב שבהם הוא ספר התורה (געז: אורית); בנוסף לתנ"ך, כתבי הקודש של הקהילה מכילים כמה ספרים חיצוניים כגון ספר חנוך א', המכונה גם 'ספר חנוך החבשי', וספרי הלכה שנכתבו על ידי חכמי ביתא ישראל.

שמות האלוהים

בהיימנות ישנם מספר שמות לאלוהים^[6] בהם 'אֶגזִאַבְּחֶר' – שפירושו "אדון הארץ" והוא מקביל לשם "אדון עולם" ומשמש כתרגום השם המפורש יהוה, אגזי, חֶר (טוב), אַמלַכּ (מלך), אדוני, אל, אלוהים ואל שדי. שמות 'סוד' הם רונוס, פנסור, פלקיר, פופירוס, פנסס, מקוס, ראפסיוס, אליוס ואגיוס (קדוש). הסברה היא שרוב שמות הסוד מקורם במסורות גנוסו-קבליות. שמות אחרים הלקוחים משפת קווארנ'יה הם: אדרה (אדון), טדרה (אדונית), ידרה (אדוני), אנתרה, גיאה, מזנה, יאגויאה, גמינה, קיגני, חרזגה, חרזגני, דירמיגני. השמות השונים משמשים גם בכנסייה האתיופית. שני המשפטים העיקריים והחשובים ביותר בהיימנות אשר משמשים להצהרת האמונה באלוהים הם: "יִתבַּרֶכּ אֶגזִאַבְּחֶר אַמלַכּ אִשׂרַאֶל" ("יתברך ה' אלוהי ישראל"), ו"אדוני אלוה ישראל".

חכמים

המנהיגים הרוחניים נחלקים למספר קבוצות:

נביא: בעבר היו בביתא ישראל נביאים. מקור מהמאה ה-15 מדווח על קיומם של נביאים בקרב הקהילה.^[7]
נזיר: על פי המסורת מעמד זה נוצר על ידי הנזיר הראשון אבא זעריה שפעל במאה ה-4. האזכור הראשון לנזירים הוא מקור תימני מהמאה ה-6.^[8] הנזיר הגדול ביותר בתולדות העדה היה אבא צברה שפעל במאה ה-15.
כהן: הסמכות הדתית הראשית בביתא ישראל. הכהן מוסמך לפרש את כתבי הקודש ולפסוק הלכות.
דבתרה: הוא אדם העוסק בדת ואינו בעל מעמד רשמי או אדם שפרש מלימודיו לכהונה. הדבתרא משמש בתפקידים דתיים שונים כגון, חזנות, מלמד ובכלל כעוזר כהן.^[9]
שמגלה – במקומות בהם לא היה איש דת, היה לוקח עליו את התפקידים החברתיים בדת.

בית התפילה

ערך מורחב – מסגיד

מיהו יהודי

לפי הלכות ביתא ישראל יהודי הוא מי שמוכר כיהודי על פי הקהילה, נולד וגדל בתוכה, אך ההכרה ביהדותו של אדם מסוים אינה ניתנת מכורח לידתו להורים יהודים אלא מתוך קיום המצוות.^[10] אשר על כן, מי שעזב את קהילתו והביא לעולם צאצאים עם בן זוג נוכרי או בת זוג נוכרייה, צאצאיהם אינם נחשבים ליהודים מבחינת ההיימנות.

לוח שנה

הלוח הוא לוח ירחי בן 12 חודשים שכל אחד מהם מונה 29 או 30 יום לסירוגין, כל ארבע שנים חלה שנה מעוברת בה מוספים חודש מלא. מקורו של הלוח הוא בשילוב לוח השנה של יהודי אלכסנדריה, ספר היובלים, ספר חנוך, אבו שקר והלוח החבשי.^[11] ספירת השנים בלוח היא מניין קשוטא ”1571 לישוע הנוצרי, 7071 לגפטים ו-6642 לעברים”^[12] – כך ששנת ה'תשע"א, מן הלוח העברי, היא שנת 7082 לבריאת העולם בספירה זו. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 ביתא ישראל החלו לזנוח בהדרגה את הלוח המיוחד להם ועברו להשתמש בלוח העברי. כיום הלוח אינו בשימוש.

חגים ומועדים

ערך מורחב – חגי ומועדי ביתא ישראל

לקריאה נוספת

הדנה טקויה, מגונדר לירושלים, דפוס משכן, תשע"א,
אברהם עפשטיין, אלדד הדני – סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצירוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א (הספר בקטלוג ULI)
אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים – יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג (הספר בקטלוג ULI)
שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, כולל "שולחן האורית" – מדריך הלכתי לביתא ישראל, עורך אברהם ונגרובר, ידיעות ספרים, 2012

Kay Kaufman Shelemay, Music, Ritual, and Falasha History, African Studies Center, Michigan State University, 1986, ISBN 9780870132742

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל

פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד.

מנהגים ומסורת דתית בקרב יהודי אתיופיה, באתר אנשים ישראל
ד"ר יעקב גלר, שלח את עמי – באתר אוניברסיטת בר-אילן
ynet, שומר מסורת, באתר ynet, 10 בנובמבר 2009
איינאו פרדה סנבטו, קייסים אתיופים חיברו תפילה נגד האלימות במשפחה, באתר הארץ, 4 ביולי 2007
קבוצת קייסים שרה תפילה לסיום צום יום הכיפורים בשפת געז, מקליט שמחה ארום, ירושלים, 1986
ובאו האובדים – על הספר מסיני לאתיופיה של הרב שרון שלום
ד"ר יוסי זיו, "קָדוּס קָדוּס קָדוּס!“ באתר מקור ראשון, 1 בנובמבר 2013

ביאורים

^ משמעותה השגורה של המילה 'היימנות היא אמונה, והיא עשויה לשמש להתייחסות לכל אמונה, האמונה הנוצרית, המוסלמית, היהודית וכדומה, ואף משמשת כשם נשי. בהתייחס לביתא ישראל, נפוץ השימוש במונח 'היימנות', בלשון הדיבור כמו גם בקרב חוקרי ביתא ישראל, לתיאור דתה של ביתא ישראל.

הערות שוליים

^ אהרן זאב אשכולי, ספר הפלשים – יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, ראובן מס ומוסד הרב קוק, תשל"ג, עמ' 29–30
^ ¹ ² יעקב גונצ'ל, ‏תְאְזַזֵה שֶנְבֶת, ארץ אחרת 35, אוגוסט–ספטמבר 2006
^ מ' וורמברנד, ארדאת: ספר התלמידים הפלשי, תל אביב תשכ"ד, עמ' י"ד–ט"ו
^ יצחק אחי-אפרים, "מסע אל הפלשים" בתוך יצחק איזנברג (עורך), במצוות שליחות – פרשת חייו ופעולותיו של ד"ר אלכסנדר רוזנפלד, 1975, עמ' 156
^ Simon D. Messing, "Journey To The Falashas: Ethiopia's Black Jews", Commentary 22 (1), 1956, p. 34
^ David L. Appleyard, "The Beta Israel (Falasha) Names For God in Agaw Prayer Texts" in Steven Kaplan, Tudor Parfitt & Emnuela Trevisan Semi (Editors), Between Africa and Zion: Proceeding of the First International Congress of the Society for the Study of Ethiopian Jewry, Ben-Zvi Institute, 1995, ISBN 9789652350589, p. 103–112; אשכולי, עמ' 77–83
^ סטיבן קפלן, "לתולדות ביתא ישראל (הפאלאשים) מתוך החיים של אבונא טאקלה האוואריאט", פעמים 15, תשמ"ג, עמ' 115
^ Amaleletch Teferi, "About the Jewish identity of the Beta Israel" in Tudor Parfitt & Emanuela Trevisan Semi (Editors), Jews of Ethiopia: The Birth of an Elite, Routledge, 2005, ISBN 9780415318389, p. 184–185
^ אשכולי, עמ' 15–16
^ Michele Anne Schoenberger, The Falashas of Ethiopia : an Ethnographic Study, University of Cambridge, 1975, pp. 36–41
^ Quirun, p. 71
^ אשכולי, ספר הפלשים, עמ' 56

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

[1] משמעותה השגורה של המילה 'היימנות היא אמונה, והיא עשויה לשמש להתייחסות לכל אמונה, האמונה הנוצרית, המוסלמית, היהודית וכדומה, ואף משמשת כשם נשי. בהתייחס לביתא ישראל, נפוץ השימוש במונח 'היימנות', בלשון הדיבור כמו גם בקרב חוקרי ביתא ישראל, לתיאור דתה של ביתא ישראל.

[2] אהרן זאב אשכולי, ספר הפלשים – יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, ראובן מס ומוסד הרב קוק, תשל"ג, עמ' 29–30

[גונצ'ל06-3] ¹ ² יעקב גונצ'ל, ‏תְאְזַזֵה שֶנְבֶת, ארץ אחרת 35, אוגוסט–ספטמבר 2006

[4] מ' וורמברנד, ארדאת: ספר התלמידים הפלשי, תל אביב תשכ"ד, עמ' י"ד–ט"ו

[5] יצחק אחי-אפרים, "מסע אל הפלשים" בתוך יצחק איזנברג (עורך), במצוות שליחות – פרשת חייו ופעולותיו של ד"ר אלכסנדר רוזנפלד, 1975, עמ' 156

[6] Simon D. Messing, "Journey To The Falashas: Ethiopia's Black Jews", Commentary 22 (1), 1956, p. 34

[אפליארד-7] David L. Appleyard, "The Beta Israel (Falasha) Names For God in Agaw Prayer Texts" in Steven Kaplan, Tudor Parfitt & Emnuela Trevisan Semi (Editors), Between Africa and Zion: Proceeding of the First International Congress of the Society for the Study of Ethiopian Jewry, Ben-Zvi Institute, 1995, ISBN 9789652350589, p. 103–112; אשכולי, עמ' 77–83

[8] סטיבן קפלן, "לתולדות ביתא ישראל (הפאלאשים) מתוך החיים של אבונא טאקלה האוואריאט", פעמים 15, תשמ"ג, עמ' 115

[9] Amaleletch Teferi, "About the Jewish identity of the Beta Israel" in Tudor Parfitt & Emanuela Trevisan Semi (Editors), Jews of Ethiopia: The Birth of an Elite, Routledge, 2005, ISBN 9780415318389, p. 184–185

[10] אשכולי, עמ' 15–16

[11] Michele Anne Schoenberger, The Falashas of Ethiopia : an Ethnographic Study, University of Cambridge, 1975, pp. 36–41

[12] Quirun, p. 71

[13] אשכולי, ספר הפלשים, עמ' 56

[א]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]