לדלג לתוכן

היינריך להמן-וילנברוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היינריך להמן-וילנברוק
Heinrich Lehmann-Willenbrock
לידה 11 בדצמבר 1911
ברמן, הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 באפריל 1986 (בגיל 74)
ברמן, גרמניה המערבית גרמניה המערביתגרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Naval Academy at Mürwik עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צי הרייך, קריגסמרינה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1930 עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה פריגטנקפיטן (קריגסמרינה) פריגטנקפיטן
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיטורים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרגטנקפיטן היינריך להמן-וילנברוקגרמנית: Heinrich Lehmann-Willenbrock‏; 11 בדצמבר 1911 - 18 באפריל 1986) היה מפקד צוללת בקריגסמרינה בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. הוא מדורג כשישי מבין מפקדי הצוללות המצליחים ביותר בקרב האטלנטי נגד בעלות הברית. הוא פיקד על ארבע צוללות, כולל U-96, צוללת מסוג VIIC, שזכתה להכרה רחבה כאשר אחד מהסיורים שלה תועד ופורסם על ידי חבר מלווה בחברת התעמולה לותר-גינטר בוכהיים. ללהמן-וילנברוק הוענק עיטור צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון. סיפור ה-U-96 עובד בסופו של דבר למיני סדרה וסרט בשם Das Boot, בו מילא את תפקיד הקפטן יירגן פרוחנוב.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להמן-וילנברוק נולד ב-11 בדצמבר 1911 בברמן, שהייתה חלק מהאימפריה הגרמנית. הוא הצטרף לרייכסמרינה של רפובליקת ויימאר באפריל 1931, כמועמד לקצין, וקיבל את הכשרתו הבסיסית בחיל הרגלים הימי. הוא הועלה לדרגת צוער באוקטובר 1931 והשתתף בהכשרה של קצין חיל הים ממרץ 1932 עד ינואר 1933. לאחר מכן קודם לדרגת מידשיפמן ובמשך השנתיים הבאות ביצע אימונים בים. באוגוסט 1933 הוא מונה גם לקצין ניווט בספינת השירות "וזר". הוא הועלה לדרגת מידשיפמן בכיר בינואר 1935. [1]

באפריל 1935, הועלה להמן-וילנברוק לתפקיד לויטננט צור זי והוקצה כקצין איתות על הסיירת קרלסרוהה. בשנה שלאחר מכן, בספטמבר 1936, הוא הוקצה למשך חמישה חודשים למטה הצי בגליצבורג לפני שקיבל הוראות להתייצב כקצין מערכות על ספינת השיט הורסט וסל. להמן-וילנברוק התייצב על הספינה בפברואר 1937, לאחר שהועלה חודש קודם לכן לדרגת אובר-לויטננט צור זי. הוא שירת בספינה במשך עשרים ושישה חודשים לפני שהגיש בקשה להצטרף לזרוע הצוללות של הצי הגרמני [2]

מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להמן-וילנברוק הועבר לזרוע הצוללות של חיל הים הגרמני באפריל 1939. לאחר שירותו כקצין בכיר ב-U-8, הועלה לדרגת קפיטן-לויטננט ומונה למפקד U-5 בדצמבר 1939. הסיור הראשון שלו, שנמשך 15 יום, היה לאורך חופי נורווגיה במהלך מבצע הרטמוט, פעולת הצוללות לתמיכה בפלישה לנורווגיה.

עם שובה של U-5, להמן-וילנברוק הועבר לצוללת U-96, צוללת מסוג VIIC. במהלך שלושה סיורים בפיקודו של ווילנברוק, U-96 הטביעה 125,580 טונות של ספונה של בעלות הברית. בשנת 1941 הטביעה U-96 שלוש ספינות חיילים בריטיות, כל אחת עם אובדן חיים ניכר. במהלך הסיור השביעי היה לותר-גינטר בוכהיים על U-96 ותיעד את פעולות הצוללת בספרו Das Boot.

להמן-וילנברוק עזב את U-96 במרץ 1942, הועלה לדרגת קורבטנקפיטן ומונה למפקד הצוללת U-9, שהוצבה בברסט. ב-2 בספטמבר 1944 הוא קיבל את הפיקוד על U-256 ונמלט מברסט הנצורה ימים ספורים לפני כניעתה של העיר. הוא הגיע לברגן, נורווגיה, ב-23 באוקטובר. בברגן התמנה למפקד הצוללת U-11, וכיהן בתפקיד עד הכניעה הגרמנית בנורווגיה ב-9 במאי 1945.

סיכום פעולותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך סיוריו עם U-96, הוענקו ללהמן-וילנברוק העיטורים צלב הברזל מדרגה שנייה, צלב הברזל מדרגה ראשונה, אות לחימת הצוללות, צלב האבירים של צלב הברזל וצלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון על הישגיו. הוא הטביע 24 אוניות בהדחק של 170,237 טון, פגע בשתי אוניות בהדחק של 15,864 טון ופגע פגיעה מוחלטת בספינה אחת בהדחק של 8,888 טון. בסך הכל במהלך פעולותיו 1,272 אנשים איבדו את חייהם.

לאחר המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הפך להמן-וילנברוק לקברניט ספינות סוחר. במשך 5 שנים החל מ-1969 היה הקברניט הראשון של אניית הסוחר הגרמנית המונעת בהנעה גרעינית "אוטו האן"(אנ').

הוא התגורר בברמן, עד מותו ב-18 באפריל 1986.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "U-boat Registry of Officers", German Federal Archives, Entry: Lehmann-Willenbrock Heinrich Fkapt.01.12.44, 11.12.1911-18.04.1986 - U-5, U-96.
  2. ^ Alman, Karl, Der Landser. Nr. 123 = Ritterkreuzträger. Fregattenkapitän Heinrich Lehmann-Willenbrock. Pabel Verlag (1963), pg 23-27