הטבת נזקי גוף

הטבת נזק גוף היא תמיכה המוענקת למי שנפגע ממעשה נזיקין על ידי גורם חיצוני, שאינו המזיק. תמיכה זו יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות טובת הנאה כלכלית, או מתן שירות וסיוע לניזוק. מקורן של טובות ההנאה יכול שיהיה בחובה שבדין, בחובה חוזית ואף בסיוע הניתן מחמת רצונו הטוב של נותן ההטבה. סוגיה זו מוסדרת בדין הישראלי באמצעות הוראות סטטוטוריות שונות, המרכזית שבהן היא החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964.

הגדרה

הסיטואציה בה עוסקת הטבת נזק גוף

הטבת נזקי גוף, מתקיימת כאשר לניזוק מוענקות טובות הנאה, שמטרתן השבת מצב הניזוק לקדמותו טרם ביצוע מעשה העוולה, אם באופן חלקי ואם באופן מלא, כשטובות הנאה אלו מוענקות לניזוק ממקור חיצוני שאינו המזיק. תמיכה זו יכול שתעשה בעת התרחשות המעשה הנזיקי או לאחריו. היא לובשת צורה באמצעות הוצאות כספיות או במתן שירות, במטרה לתקן את הנזק שנגרם לניזוק, למנוע את החמרתו, או על-מנת להקל על הניזוק מסבלו. תמיכה זו כוללת גם תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו, ואף למחיית בני ביתו, שנזקק לה בעקבות הנזק. נדגים היווצרותה של סיטואציה כזו: לאה צעדה ברחוב, כשלפתע נפגעה רגלה ממסמר, שהשאיר שמעון על המדרכה שבפתח ביתו. יוסי, שראה את לאה יושבת חסרת אונים על המדרכה, ניגש לבית המרקחת הקרוב, קנה יוד ופד גזה, וטיפל בלאה. במקרה המדובר, לאה היא הניזוקה, שנפגעה מרשלנותו של שמעון, הוא המזיק, בעוד יוסי, שנתן ללאה שירות במטרה לתקן את נזקה, הוא המיטיב.

את מקורן של טובות ההנאה ניתן לסווג למספר קטגוריות מרכזיות: הראשונה, טובות ההנאה הניתנות מכוח חובה שבדין. דהיינו, הוראות סטטוטוריות המטילות על המדינה ומוסדותיה תשלומי גמלה לניזוק. השנייה, הטבה המבוססת על חובה חוזית, כגון דמי ביטוח מפוליסה שביטח הניזוק את עצמו, או קבלת משכורת ממעביד, בתקופה בה לא יכול היה הניזוק לבצע עבודתו, כתוצאה מהנזק שנגרם בעקבות מעשה העוולה. הקטגוריה האחרונה, היא הטבות הניתנות לניזוק, מחמת רצונו הטוב של המיטיב וללא כל חובה מצדו. לדוגמה, קרוב או מכר הסועד את הניזוק בחוליו.

מערכת היחסים המשולשת מזיק-מיטיב-ניזוק ושאלת שומת הפיצויים

לצורך קבלת תמונה מלאה לגבי הנזק ותוצאותיו, יש לצרף ליחסי המזיק–ניזוק את המיטיב. נינה זלצמן מסבירה במאמרה, "הטבת נזקי גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק, מיטיב, מוטב", כי הטבת הנזק אינה משפיעה על כללי האחריות בנזיקין: בעת קביעת היקף האחריות הנזיקית של המזיק כלפי הניזוק, אין להתחשב בעובדת ההטבה, ויש לפסוק פיצויים בהתאם לאחריותו הנזיקית של המזיק. עובדת ההטבה תעטה חשיבות רק בעת חלוקת הפיצויים. ההטבה מעלה שאלות שונות בדבר הזכויות והחובות שבין המזיק, המטיב והניזוק, וחלוקת נטל הפיצויים ביניהם. זלצמן, נועצת את עיצובה של מערכת היחסים הנ"ל בגישתה של שיטת המשפט למטרת דיני הנזיקין, וכן בנכונותה להכיר בזכות המיטיב לשיפוי הוצאותיו, בגין הטבת הנזק.

השופט אהרן ברק מונה במאמרו "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", את הפונקציות השונות שממלאים דיני הנזיקין, ובפרט דיני הנזיקין בישראל, תוך שהוא עומד על השפעתן בקביעת שיעור הפיצויים. פרשנותו של חוק, העוסק בהענקת 'פיצויים' לניזוק, מתבצעת בהתאם למטרה החקיקתית שביסוד דיני הנזיקין. אם שיטת המשפט הספציפית שמה לעצמה למטרה להעניק סעד ולהסיר את הנזק שנגרם — לא יפסקו פיצויים מעבר לנזק שנגרם, גם אם אשמו של המזיק עולה על הנזק שנגרם. שיעור שונה של פיצויים היה נקבע, מקום בו שיטת המשפט מדגישה את הענשת המזיק, שאז היו נפסקים גם פיצויים עונשיים העולים על שיעור הנזק שנגרם. כך, היה נקבע שיעור פיצויים שונה, אם שיטת המשפט הייתה מבקשת לקדם פיצויים, שנועדו להרתעתם של מזיקים פוטנציאליים.

בישראל, התשתית הרעיונית המונחת ביסוד פסיקת הפיצויים, מקום בו לא התקיימה התערבותו של צד ג', היא 'השבת המצב לקדמותו' (restitutio in integrum); כחוט השני עוברת בפסיקה הישראלית הקביעה, לפיה מטרת הפיצויים היא העמדת הניזוק, ככל האפשר במונחים כספיים, במצב בו היה לולא מעשה העוולה. אין משמעות הדבר, שהמצב יושב לקדמותו כפשוטו, כיוון שלא תמיד הדבר אפשרי (בפרט כאשר מדובר בנזק גוף, כגון: יד שנקטעה), אלא בשאיפה להענקת סכום כספי, אשר יעמיד את הנפגע במצב בו היה נתון לולא העוולה. כפי שנאמר בעניין נעים נ' ברדה: "מטרת הפיצוי היא השבת המצב לקדמותו. אין הפיצוי בא להעניש את המזיק, אין הוא בא ליתן ביטוי לרגשי הזדהות או סימפתיה והבנה לניזוק... ביסוד הפיצוי עומד הנזק, אותו יש להעריך ולכמת." ובעניין חנוביץ נ' כהן: "המזיק משלם את מלוא הנזק, ולא למעלה ממנו. אין מענישים אותו. הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול. אין מעשירים אותו." היוצא מהאמור לעיל, שהניזוק זכאי למלוא הפיצויים שנגרמו לו כתוצאה מפעולות המזיק, אך רק עד כדי שיעורם. כנגד זכות זו של הניזוק, עומדת חובתו של המזיק לפצות את הניזוק על מלוא הנזקים שגרם לנפגע, אך לא מעבר לכך.

חלוקת הפיצויים, כשנעשתה התערבות על ידי צד שלישי, תעשה גם היא בהתאם למטרת דיני הנזיקין. העקרונות המשלימים שנזכרו לעיל, המנחים ביסוד פסיקת הפיצויים, אינם יכולים תמיד לדור בכפיפה אחת כאשר דנים בשומת הפיצויים, במצב שהניזוק הוטב על ידי מקור חיצוני.
בספרו, 'פיצויים בשל נזק גוף', עומד דוד קציר על הקשיים וההתנגשויות השונות ביישומם של העקרונות הנ"ל בסיטואציה שבפנינו, וכן על הפתרונות האפשריים לה.

ההתנגשות הראשונה מתמקדת במישור היחסים שבין המזיק לניזוק, והיא מוצגת באמצעות השאלה בדבר ניכויה של ההטבה שניתנה לניזוק, מכספי הפיצויים להם הוא זכאי מהמזיק. כלומר, האם יש להפחית מסכום הפיצויים בהם יחויב המזיק את שיעורה של ההטבה שניתנה לניזוק. לשאלה זו יכולות להיות תשובות שונות. ניתן לעמוד על תשובות אלו ביתר קלות, בשימוש בנקודות השקפתם השונות של המזיק והניזוק.
נפתח בבחינת שאלה זו מנקודת מבטו של המזיק. במצב בו הובילה ההטבה להפחתת נזקו של הנפגע, אם זו לא תובא במסגרת הערכת הפיצויים, הרי שהמזיק יחויב לשלם יותר מכפי הנזק שנגרם בפועל לניזוק. שכן, בשל ההטבה, בעת הערכת הפיצויים, שיעור נזקו של הנפגע קטן מכפי שהיה לאחר העוולה. אי-ניכוי ההטבה שהובילה להפחתת הנזק, תביא למתן פיצויי יתר לניזוק, מעבר לשיעור הנזק שנגרם לו, ובכך יוביל לשיפור מצב הניזוק, לעומת המצב בו היה נתון לפני העוולה. נקודת השקפה זו מובילה לאפשרות הראשונה להסדרת מערכת היחסים בין המזיק לניזוק — ניכוי ההטבה מסכום הפיצויים לו זכאי הניזוק מהמזיק, תוך הקטנת חבותו של המזיק בגובה ההטבה. כך זוכה הניזוק לפיצוי מלא, אך לא מעבר לנזקו, והמזיק יוצא נשכר על חשבון המיטיב.
מנקודת השקפתו של הניזוק שהוטב, ניתן לומר, שההטבה ניתנה לניזוק ולא למזיק שפגע בו, והבאת ההטבה בחשבון בעת שומת הפיצויים, יש בה כדי להסיר חלק מהעומס הכספי משכמו של המזיק בלא הצדקה. הדבר יוביל להפרת העיקרון, לפיו על המזיק לשאת במלוא שיעור הנזק שגרם. קרי, המזיק ישלם פיצויי חסר. נקודת מבט זו תוביל אותנו לפתרון האפשרי השני — הניזוק יורשה לגבות את נזקו הן מהמזיק והן מהמיטיב. פתרון זה כרוך, באופן בלתי-נמנע, במתן פיצויי יתר לניזוק.

ניתן לראות, כי התבוננות בסיטואציה מנקודת מבטו של המזיק מובילה לתוצאה אחת, בעוד השקפה על הסיטואציה מנקודת מבטו של הניזוק מובילה לתוצאה אחרת. עיסוק בשאלה השנייה, העולה בעת יישום העקרונות המנחים בפסיקת הפיצויים, והיא זכות המיטיב לשיפוי הוצאותיו, תוביל אותנו לפתרון נוסף. כאמור, לא ניתן לקבל תמונה מלאה על מערכת היחסים בין הניזוק למזיק מבלי לצרף את המיטיב. על-כן, לשאלה זו השפעה גם על מערכת היחסים בין המזיק לניזוק. אם נצא מנקודת הנחה, לפיה זכאי המיטיב לשיפוי הטבתו, מי מבין הצדדים ישא בנטל ההטבה? אותה הדילמה שהוצגה בשאלת ניכוי ההטבה, רלוונטית גם ביחס לשאלה זו. אם יוטל השיפוי על המזיק, ייתכן והכלל באשר לאי-חיובו בכפל פיצוי יופר, שכן אם לא נוכתה ההטבה מהפיצויים, ישלם המזיק את מלוא הפיצוי לניזוק, וכן את ההטבה למיטיב. ואילו הטלת שיפוי המיטיב על הניזוק, עלולה להוביל לפיצויו בחסר, שכן אם תנוכה ההטבה מהפיצויים שיפסקו לו, ובנוסף, יהא עליו להחזיר את שוויה למיטיב, לא יזכה במלוא הפיצוי על נזקו. סיטואציה זו מובילה לאפשרות נוספת להסדרת מערכת היחסים המשולשת — ניכוי ההטבה מהפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק, בד בבד עם הענקת זכות שיפוי למיטיב מהמזיק; או לחלופין, פיצוי הניזוק על ידי המזיק במלוא שיעור הנזק שנגרם, תוך הטלת נטל שיפוי המיטיב על הניזוק.

במאמרו, 'הטבת נזקי גוף על ידי הלא אחראי לנזיקין' מונה פרופ' גד טדסקי מספר טכניקות משפטיות, לצורך יישום הפתרון האחרון, קרי הסדרת זכות השיפוי של המיטיב. בין הפתרונות שנמנו: (1) קיומה של הוראה סטטוטורית המסדירה את מעמדו של המיטיב; (2) 'המחאת זכות'- קביעה כי עם ההטבה נוצרת המחאת (העברת) זכות מכוח הדין, מן הניזוק אל המיטיב ביחס לסכום ההטבה; (3) שימוש בדוקטרינת הסוברוגציה, הקובעת כי בנסיבות מתאימות, יכול אדם לעמוד במקומו של נושה כלפי בעל חוב. ביישום לענייננו: המיטיב יכול להיכנס לנעליו של הניזוק לצורך גביית הפיצויים מבעל החוב, הלוא הוא המזיק. דוקטרינה זו קובעת, שהזכות נותרת בידי הנושה (הניזוק), אך הגשמתה נתונה בידי אחר (המיטיב); (4) הטכניקה האחרונה המשתמשת בדיני 'כעין חוזה': בעת מתן ההטבה נכרת דמוי-חוזה בין המיטיב לניזוק, המקנה למיטיב זכאות להשבת הוצאותיו.

נראה שהפתרון האחרון שהוצע, בדבר הענקת מעמד למיטיב, הוא האידיאלי לסיטואציה של הטבת נזק גוף, וזאת כיוון שיש בו משום מענה לסתירות שהוצגו: הניזוק מקבל את שיעור נזקו ולא מעבר לכך; המזיק משלם את מלוא הנזק שגרם; והמיטיב בא על שיפויו. כפי שנאמר בעניין חנוביץ, שעסק בהטבת נזק: "המזיק משלם את מלוא הנזק, ולא למעלה ממנו. אין מענישים אותו. הניזוק אינו מקבל כפל פיצוי. אין מעשירים אותו. והמיטיב מקבל את הטבתו חזרה. ציפיותיו הסבירות מתגשמות, ואין הוא נותן מתנות חינם למזיק, שביקרו אין הוא חפץ".
דוד קציר טוען, כי במציאות פתרון זה אינו תמיד ישים, כיוון שהוא אינו מקיף את שלל הסיטואציות המתקיימות בהטבת נזק. לדוגמה, במצבים בהם החלה ההתדיינות המשפטית בין הניזוק למזיק, אך המיטיב טרם ביקש שיפוי הוצאותיו, אין לדעת ממי יבקש הלה לגבות את שוויה של ההטבה שנתן ואם בכלל יבקש לגבותה. במצב זה הן המזיק והן הניזוק יכולים לטעון, כי הם צפויים לתביעה מטעם המיטיב. אם יבחר המיטיב לגבותה מהניזוק, ברי שאין לנכות שוויה מהפיצויים, ואם יבחר לגבותה מהמזיק, חובה לנכותה. על-כן, עודנה עומדת שאלת ניכוי ההטבה מהפיצויים ובעקבותיה שאלת הטלת נטל השיפוי. הפתרון שהוצג לעיל אינו יכול לסייע לבית המשפט בבואו לפסוק פיצויים, בטרם ביקש המיטיב שיפוי הוצאותיו.

בנוסף, מונים פרופ' גד טדסקי וזלצמן מספר דוגמאות, בהן נראה שאין זה הגיוני, שהפתרון האידיאלי שהוצג, יחול גם בהן. הדוגמה הראשונה היא הטבות שבחסד, שניתנו ללא כל חובה מצד המיטיב. הפסיקה ייחסה למוטב מסוג זה, חובת השבה מוסרית להשבת הטבתו, מן הטעם, שהמיטיב ביקש להיטיב את הניזוק ולא את המזיק. משום שהמוטב מחויב בהשבה — אין לראות בהטבות אלו כהטבה, לגדריה של הסוגיה בה אנו דנים. שהרי, אם חייב המוטב להשיב הטבתו, לא מדובר בהטבה ממשית. הנזק שסבל הניזוק נשאר אותו הנזק, אלא שבמקום להוציא את ההוצאות לתיקונו מכספו שלו, הוציאן מכיסו של אחר, בהתחייבו להשיבן לו בעתיד.
המקרה השני, בו עולה ספק בהחלתו של הפתרון שהוצג לעיל, עוסק במצבים בהם שולמו דמי-ביטוח או פנסיה, עוד לפני קרות הנזק. ניתן לומר, שהניזוק שילם בעבור הזכות להיות מוטב, ובמובן זה 'החזיר' את דמי ההטבה שקיבל (כולם או מקצתם) עוד לפני התרחשות הנזק. בסיטואציה זו לא העוולה היא הסיבה לקבלת ההטבה, אלא חוזה הביטוח.

על רקע האמור, ניתן להבין את דברי השופט אהרן ברק בפרשת פרפלוצ'יק נ' מוטס: "השאלה, מה השפעה נודעת על היקף הנזקים שבגינם חייב המזיק לפצות את הניזוק, לטובת הנאה שהניזוק מקבל מצד שלישי, היא אחת השאלות הסבוכות בדיני הנזיקין. סיבוך זה מקורו כפול: ראשית, משום שעניין לנו כאן לא ביחס הרגיל מזיק-ניזוק, אלא ביחס משולש מזיק-ניזוק-מיטיב; שנית, משום שהפתרונות לשאלה הם רבים ומגוונים. ניתן לגרוס כי הניזוק זכאי לקבל את מלוא הנזק מהמזיק בלא להתחשב כלל בהטבה, וכן את ההטבה מהמיטיב; ניתן לסבור כי ההטבה מפחיתה את הפיצוי לו זכאי הניזוק מהמזיק; וניתן אף לקבוע כי הניזוק יפוצה על מלוא נזקו, בלא להתחשב בהטבה, תוך הטלת חובה על הניזוק לשיפויו של המיטיב. נראה שכל אחד מהפתרונות הללו אומץ לעניין סוג זה או אחר של טובת ההנאה, מבלי שהפסיקה בארץ או מחוצה לה- הצליחה לקבוע עיקרון אחיד שיש בו לפתור את כל המצבים האפשריים". הפתרונות שנמצאו להסדרתה של הסוגיה בישראל ובאנגליה, ואשר על חלקם נעמוד להלן, חסרים עקרון אחיד וברור, והם הושפעו מגישתן של מדינות אלו למטרת דיני הנזיקין ולנכונותן להכרה בזכות המיטיב לשיפוי בסיטואציות שונות.

ההסדרים המשפטיים בישראל

פקודת הנזיקין אינה כוללת הוראות להסדרת מערכת הזכויות והחובות ביחסי מזיק-ניזוק-מיטיב. הוראות בדבר מערכת היחסים, ניתן למצוא במספר הוראות חקוקות חיצוניות לפקודה, ובעקרונות כלליים של מערכת המשפט. להלן, נמנה את ההוראות הסטטוטוריות העוסקות בסוגיה, תוך עמידה על השפעתן על מערכת היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב.

החוק להטבת נזקי גוף

הרקע לחקיקה

בטרם הוסדר נושא הטבת נזק גוף בשנת 1964 בחקיקה, הוכרעו יחסי מזיק-ניזוק-מיטיב באמצעות פסיקת בתי-המשפט, שהודרכה על-פי העיקרון שהיה נהוג במשפט האנגלי, לפיו המיטיב נעדר מעמד הן בהליכים שבין הניזוק למזיק, והן בדרך של הליך נפרד כנגד המזיק. במספר פרשיות שהובאו לפני בית-המשפט, ובהן וידר נ' הולצר והסוכנות נ' שכטר, שלל הלה את זכות תביעתם של המיטיבים לשיפוי הוצאותיהם, ובעניין שכטר נ' הולצר אף נקבע, כי יש לנכות את ההטבה מהפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק. התוצאה המעשית, הייתה זקיפת טובת ההנאה שניתנה לניזוק לטובת המזיק, וזאת על חשבונו של המיטיב, שלא זכה לשיפוי. המיטיב הוא שנשא בהפסד בעקבות הנזק, כשהפסדו הפחית את חיוב המזיק. העדר מעמד למיטיב, הביא לפגם בסימטריה של הכללים המונחים בתשתית פסיקת הפיצויים בישראל. ברוב המקרים בהם ההטבה ניתנה מכוחם של חוקי גמלאות ושיקום שונים, בשונה מהטבות שניתנו בחסד או מכוח חוזה, הוקנה בחוק עצמו מעמד למיטיב וזכות תביעה להשבת הוצאותיו, ולפיכך, העיוות המתואר נוצר, בדרך כלל, כאשר ההטבה ניתנת בחסד, או על-בסיס מילוי חובה חוזית.
מצב זה הוא שהוביל לחקיקתו של החוק להטבת נזקי גוף, שהשינוי המרכזי שהביא עמו היה הענקת מעמד למיטיב, באותם המקרים שלא הוסדרו קודם לכן בחקיקה. מטרת החוק הייתה הקניית מעמד למיטיב, וזאת באמצעות הטלת נטל השיפוי על המזיק.

נראה ששינוי מרכזי זה, קשור למגמות והתפתחויות במערכת המשפט האנגלית, שהשפיעה רבות על הדין הישראלי בעשורים הראשונים לקום המדינה. בשנת 1963, הגישה ה-Law Reform Committee באנגליה דו"ח, המציע לערוך שינויים בדין הקיים באשר לזכויות המיטיב. בין המלצות הוועדה: מיטיב שהוא מעסיק, יהיה זכאי להשבת הטבתו מן המזיק, אם פיצויי המזיק לניזוק יקוזזו בהתאם. על אף שבאנגליה לא אומצו ההמלצות הנ"ל, נראה שהלך הרוחות באנגליה, שהוביל למסקנותיה של הוועדה, הוא שהשפיע על מערכת-המשפט הישראלית, בה כבר ב-1959 הועלתה הצעה דומה על ידי משרד המשפטים, אלא שההצעה כללה לא רק זכותו של מעסיק, אלא כל מיטיב באשר הוא. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1962, הונחה על שולחן הכנסת, הצעת חוק הטבת נזקי גוף, ולאחר שהוכנסו בה מעט שינויים, התקבלה באפריל 1964 כחוק.

הטבת נזק גוף בראי החוק

§1 בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד- 1964 (להלן, החוק), מעניק הגדרה רחבה למונח 'הטבת נזק גוף', כשזו יכולה לבוא לידי ביטוי בהוצאות כספיות ובצורת שירות המוענק לניזוק, ואף באמצעות תמיכה הניתנת לו או לתלויים בו. גם באשר למהות ההטבה ניתנה הגדרה רחבה, כשהחוק כולל הן מיטיב שפעל מחמת רצונו הטוב, והן מיטיב שתמך בניזוק מכוח חובה שבדין או על יסוד חובה בחוזה (למעט מיטיב העוסק בעסקי הביטוח). באשר ל"נזק גוף", ההגדרה רחבה במידה מספקת, עד כדי שתכלול אף נזק שאינו פיזי, אלא נגרם לנפשו או לשכלו של אדם, וכהגדרת החוק: "מחלה, ליקוי גופני או שכלי, ומוות".

למרות ההגדרות הרחבות שניתנו בחוק למהות ההטבה ולנזק גוף, החוק אינו חל באופן נרחב על שלל הסיטואציות בהן מתקיימת הטבת נזק גוף. באופן עקרוני, הטבת נזק גוף, יכול שתעשה בעת מעשה הנזיקין עצמו, אך נקודת המוצא של החוק היא שההטבה ניתנה לניזוק לאחר שאירע הנזק. זאת ניתן ללמוד מעיסוק החוק בהטבות, שניתנו במטרה להביא לתיקון הנזק, למניעת החמרתו, למניעת היווצרותו של נזק נוסף, והטבות שניתנו על-מנת להקל על הניזוק מסבלו (§1 לחוק). לפיכך, מעשה של הצלת הניזוק בעת התרחשות העוולה, לא יכנס לגדריו של החוק, אלא אם ההצלה תסווג כמעשה שנועד "למנוע מניזוק החמרתו של הנזק או נזק נוסף". עוד עולה מהחוק, כי זכות המיטיב קמה רק לאחר ההטבה, ולא לפניה. החוק קובע מפורשות ב-§2: "רשאי מי שהטיב...", ולא מי שעתיד להטיב.

§5 בחוק קובע את היקפה של זכות השיפוי לה זכאי המיטיב, כך שתיפרע בגבול הסבירות. המחוקק אינו מגדיר את גבול הסבירות, ולכן נותר לפסיקה ליצוק תוכן בהוראה זו. בפרשת מבטחים נ' פלאצי נאמר: "את דרישת המחוקק שההוצאות והתמיכה תהיינה סבירות, יש לפרש בשים לב להוראה שזכותו של "מיטיב" להיפרע מוגבלת (ב-§2) עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". כלומר, שיפוי המיטיב יעשה כך, שלא יעלה בהיקפו על היקף אחריותו הנזקית של המזיק.

לפי דוד קציר, מלשון החוק עולה דרישה נוספת והיא קיומו של קשר סיבתי כפול: הראשון, בין העוולה לנזק שהצריך את מתן ההטבה; והשני, בין נזק הגוף להטבה. במילים אחרות, יש להוכיח שהעוולה גרמה למוטב נזק גוף, ושההטבה ניתנה למוטב, בשל אותו נזק גוף.

השפעת החוק על הסימטריה ביחסי מזיק-ניזוק-מיטיב

כפי שצוין, כוונת המחוקק הייתה לתקן באמצעות החוק את העיוות שנוצר במערכת היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב. להלן, נעמוד על השפעות החוק על מערכת יחסים זו.
נפתח במערכת היחסים מזיק-מוטב (ניזוק). כאמור, השינוי המרכזי אליו הוביל החוק, הוא הקניית מעמד למיטיבים השונים בהליך המתנהל בין הניזוק למזיק, תוך הטלת נטל השיפוי על המזיק. במאמרה, זלצמן מצביעה על כך, שהמחוקק שימר את עקרון הפיצוי הבסיסי בדיני הנזיקין, והוא השבת מצב הניזוק לקדמותו.

באשר למערכת יחסים זו של ניזוק-מזיק עולה השאלה, מהי השפעת החוק על זכות תביעתו של הניזוק כלפי המזיק? האם לאחר מתן ההטבה, עדיין עומדת לניזוק שהוטב, הזכות לקבל מהמזיק את מלוא הפיצויים להם היה זכאי ממנו לולא ההטבה, או שמא דמי ההטבה ינוכו מהפיצויים שיוטלו על המזיק? בתשובה לשאלה זו ניתן למצוא גישות שונות. מחד, ייתכן שעם ההטבה עוברת זכות התביעה למיטיב, וכתוצאה מכך נשללת זכות התביעה (בשיעור ההטבה) מהניזוק. הניזוק אינו זוכה לפיצוי מעבר לנזק שנגרם לו. גישה זו יכולה להוביל לכך, שהמזיק יהיה רשאי לנכות מסכום הפיצויים את ההטבה שקיבל הניזוק, וזאת גם אם ברור שהמיטיב אינו מתכוון לממש זכותו לשיפוי. בפועל, המזיק הוא שיהנה מההטבה. מאידך, ניתן לגרוס, שעל-אף ההטבה, זכאי הניזוק לתבוע מהמזיק את מלוא שיעור הפיצויים עבור הנזק לו גרם. במצב זה, התביעה נשארת במלואה בידי הניזוק, והלה זוכה בכפל פיצוי, אם המיטיב לא יתבע שיפוי הוצאותיו בגין ההטבה.

דוד קציר, גורס כי התשתית הרעיונית המנחה ביסוד פסיקת הפיצויים והוראות החוק, מובילות שתיהן לאימוץ הגישה הראשונה. ראשית, ישנו הכלל בדבר זכאותו של הניזוק לנזקו בלבד. מיישומו של כלל זה ישתמע, שאין לפצות את הניזוק עבור נזקו שכבר הוטב, שכן בכך יהיה שיפור מצבו טרם העוולה. שנית, בראייה מעשית, השארת זכות התביעה בגין ההטבה בידי הניזוק, תסכל את זכות המיטיב להיפרע מהמזיק, וכן את זכות המזיק שלא יחויב בפיצויי כפל, מעבר לתוצאות הנזק שגרם.

גישה זו מקבלת חיזוקה מלשון §2 לחוק: "עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב... אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". מהמילים "היה חייב", ו"אלמלא הוטב" משתמע שהמזיק איננו חייב עוד, שכן הנזק הוטב. מהסעיף עולה, כי לאחר מתן ההטבה חייב המזיק לניזוק רק את יתרת הנזק, קרי, פיצוי מלוא הנזק ללא ההטבה, כאשר נטל שיפוי המיטיב מוטל על כתפי המזיק.

מסקנה דומה, בדבר יחסי מזיק-ניזוק, נובעת מהוראות §7, הקובע שאם החזיר המוטב למיטיב את סכום הטבתו, נשללת זכות המיטיב לתבוע את המזיק, וזכות זו עוברת לניזוק, שרשאי להיפרע מהמזיק את סכום ההטבה. מהסעיף נובע, שרק מששילם הניזוק למיטיב את סכום ההטבה, הזכות לתבוע בגינה חוזרת אליו.
ואכן, ניתן למצוא בפסיקה דעות המאשרות גישה זו, לדוגמה- בעניין לנקרי נ' מד"י, קבע השופט זילברג: "במסגרת ההטבה... עושה כאן המחוקק העברת הזכות מהמוטב למיטיב, כך ששוב אין המוטב יכול הוא עצמו לתבוע תשלום מן המזיק...". קביעות דומות ניתן למצוא בשורה של פסקי-דין ובהם מבטחים נ' פלאצי, פרפלוצ'יק נ' מוטס וכן בפסק-הדין בעניין חנוביץ.

לכאורה, נראה שאומצה הגישה העולה מהחוק, הגורסת שזכות הניזוק לתביעת המזיק, נשללה בשיעור הטבתו. ואכן, קבלת ההטבה מפקיעה במקרים מסוימים את זכות הניזוק, ובהם כשההטבה ניתנה מכוח הדין, כפי שיורחב בהמשך. בהטבה מסוג זה גם דן פסק-דין לנקרי. אך לא כך באשר לכל סוגי ההטבות, כפי שמפרט דוד קציר בספרו:
בהטבות חוזיות, נשמרה זכות הנפגע לתבוע בגין ההטבה, וזאת בשל האפשרות כי הוא עלול להיתבע להשבת ההטבה, על ידי המיטיב החוזי. בפרשת מונצה נ' גן, שבה הטיב המעביד את נזקו של עובד שנפגע באמצעות השלמת משכורתו, קבע בית-המשפט, כי זכות הניזוק לתביעת המזיק נשמרת: "לפי החוק... יכול המיטיב לתבוע את תשלומיו לניזוק ישירות מהמזיק, אבל אינני רואה סיבה מדוע לא יכול גם הניזוק לתבוע סכום זה מהמזיק כחלק מנזקו על מנת להחזיר למיטבו, אם וכאשר יזכה לכך." גם במקרים בהם החוזה שבין המיטיב למוטב שתק בעניין השבת ההטבה, הניחה הפסיקה, בכל זאת, חובה חוזית להשבת ההטבה מהניזוק למיטיב.
ואילו באשר להטבה שבחסד, על-מנת שלא לזקוף את ההטבה שקיבל הניזוק לטובת המזיק, מהטעם שהמיטיב ביקש להטיב את הניזוק ולא המזיק, ייחסה פסיקה למוטב חובה מוסרית להשבה, ולאורה של חובה זו, קבעה שאין מקום שהניזוק יאבד זכות תביעתו, כדי שלא יפוצה בחסר.

נראה אם כן, כי בקביעת יחסי ניזוק-מזיק, נתנה הפסיקה את הדגש על חובתו של הניזוק להשבת הטבתו. מקום בו למיטיב זכות להשבת הוצאותיו מהניזוק, הרי שאין לנכות את ההטבה מהפיצויים. להבדיל מכך, כאשר אין למיטיב זכות לדרוש מאת הנפגע את השבת ההטבה, יש לנכות את ההטבה מהפיצויים הנפסקים לניזוק. נקודה זו הודגשה בפסק-דין אלחדד נ' סהר, בו נשללה זכאותו של נפגע, המקבל טיפול רפואי חינם, קרי הטבה שאין המוטב חייב בהשבתה, לקבל פיצוי מאת המזיק בגין אותו הטיפול. היוצא מכך, הוא שכל עת שהייתה לניזוק חובת השבה, או שיוחסה לו חובה שכזו, לא נוכתה ההטבה מהפיצויים שנפסקו לניזוק מאת המזיק.

ניתן לראות, כי פסיקת בית-המשפט העליון ביטלה את עיקר השפעתו של החוק שמגמתו הייתה שלילת זכות הניזוק לתביעת המזיק בשיעור ההטבה. כלומר, בית המשפט לא ניכה את שווי ההטבה מהפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק. התוצאה המעשית במרבית המקרים, הייתה מתן אפשרות לנפגע, לתבוע את שווי ההטבה לעצמו, כשזו לא נתבעה על ידי המיטיב. מצב זה התרחש פעמים רבות, כאשר ההטבה ניתנת על ידי קרוב של הנפגע, שסועד אותו ללא קבלת שכר, וללא כוונה לשיפוי הוצאותיו בעתיד. כך היה למשל בעניין עיזבון מזאווי נ' דורי, שבו סעדה אשת הנפגע את בעלה לאחר שנפגע כתוצאה ממעשה נזיקין, ונפסקו לה פיצויים כמיטיבתו. לאחר שנפטר הבעל, ולפני ששולמו הפיצויים, התעוררה השאלה האם יש לנכות את גמלאות הביטוח הלאומי מהפיצויים בהם זכה המנוח, ואותם ירשה האלמנה מעיזבונו. בית המשפט העליון קבע שלא היה מקום לנכותם, ולכן הפיצויים צורפו לעיזבונו של המנוח. יתר על כן, שעה שהונח על ידי בית המשפט, שהניזוק ימשיך להזדקק לתמיכת המיטיב, וזו גם תמשיך ותינתן אחרי מועד פסק-הדין, מאחר שעל-פי החוק נמנע מהמיטיב לתבוע בגין הטבתו העתידית (§2 בחוק), נפסקו הפיצויים בשל ההטבה העתידית לנפגע עצמו; כפי שנעשה לדוגמה בעניין סעדה נ' חמדי בו לא הגישה אשת הניזוק תביעה לשיפוי בגין שירותים שהעניקה לבעלה, והלה תבע את הפיצויים לעצמו.

המישור האחרון, הוא מערכת היחסים בין הניזוק למיטיב. במקום בו הייתה מלכתחילה חובת השבה של המוטב למיטיב להשיב את הטבתו, אין שאלה בדבר זכאותו של המיטיב להיפרע מהניזוק. אך כאשר לא הייתה חובה שכזו, מתעוררת שאלת זכאותו של המיטיב לשיפוי מהניזוק. שאלה זו לא הוסדרה במסגרת החוק, כיוון שמטרתו העיקרית הייתה מתן זכות למיטיב כלפי המזיק. יחסיהם אלו הוסדרו במסגרת החוק לעשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, שבו הוקנתה זכות תביעה למיטיב כלפי המוטב, וזאת באמצעות §5 בחוק, הקובע: "מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירת חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אחר, בלי שיהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות...". הוראות אלו מקנות למיטיב עילת תביעה כלפי הניזוק, כשהלה פוצה על ידי המזיק במלוא שיעור נזקו.

חוקי גמלאות וביטוח

חוקי הגמלאות והתגמולים הם טובות הנאה הניתנות לניזוק או לשאיריו, על ידי צד שלישי, מכוח חובה שבדין. עם חוקים אלו נמנים חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970; חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959; חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985; חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950; חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז-1977; חוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט-1969. כאמור, החוק להטבת נזקי גוף חל גם על הטבות שניתנו מכוח הדין, אך מאחר שמדובר בהוראות ספציפיות, הדין שיחול על סיטואציות אלו הוא החוקים הנ"ל, וכך גם קובע סעיף 4 בחוק.

דוד קציר, מציין כי באשר להוראות חוק אלו, אין מחלוקת באשר לסיבות העומדות מאחורי קביעת חובת ניכוי הגמלאות מן הפיצויים, וכן זכות השיפוי של משלם הגמלאות, שנקבעו בחוק. זאת, כיוון שהגמלה המוענקת מכוח חוקים אלו משולמת מאוצר המדינה, שמקורו בתשלומי מיסים, ולפיכך אין כל הצדקה לשפר את מצבם של הניזוק או המזיק מכספים ציבוריים, ששניהם תרמו להם כאזרחי המדינה. בהקשר זה נאמר בעניין מור נ' בוץ: "אין המזיק יכול לפטור עצמו מחובת תשלום הנזיקין מפני שהמדינה מוציאה כספי ציבור...". אולם, למרות ההסכמה בדבר הניכוי וזכות השיפוי ננקטו בהם טכניקות חקיקתיות שונות, אותן מציג קציר בסיפרו, וזאת על-מנת לשמור על העקרונות העומדים ביסוד פסיקת הפיצויים.

הטכניקה הראשונה מוצגת בחוק הנכים, בו נקבע, שהנפגע רשאי לבחור בין קבלת גמלה על-פי החוק, לבין קבלת פיצויים מכוח דיני הנזיקין, אך לא יוכל לגבות פיצויי נזיקין ותשלומי תגמולים גם יחד, וזאת כדי למנוע כפל פיצוי. אותו הסדר חל גם לגבי חוק התגמולים לנפגעי פעולות האיבה וחוק חיילים שנספו במערכה. כפי שנאמר בעניין וייס נ' מאק: "שמורות לו לנכה - עקרונית - שתי עילות תביעה מצטברות. ההוראה קובעת, עם זאת, כי הנכה אינו זכאי לגבות כספים על פי שתי העילות כאחת. המסקנה הברורה העולה מן ההוראה הזאת, היא, כי אין מניעה שהנכה יגיש, מלכתחילה, שתי תביעות שונות. אך המצב המשפטי משתנה מיד עם קבלת תשלום מכוח אחת העילות". אם כן, ההוראה אינה מונעת תביעות כפל, אך היא מונעת פיצויי כפל. אם בחר הניזוק לתבוע רק את המזיק בנזיקין, אין הוא זכאי עוד לגמלה (הטבה) על יסוד חוקי הגמלאות, ועל-כן לא תתעורר שאלת הטבת נזק על ידי צד שלישי. אם בחר הנפגע לקבל גמלאות להן הוא זכאי מכוח חוק, לא יהיה עוד זכאי לקבלת פיצויים מהמזיק, ולמדינה (כמשלמת הגמלאות) עומדת זכות לשיפוי כנגד המזיק. אם יגיש הניזוק תביעה הן כנגד המדינה והן כנגד המזיק, הוא יהיה זכאי לקבלת פיצויים מהמזיק, ובלבד שישיב למדינה את גמלתו. חובת השבה זו לא תהווה תנאי להגשת תביעה נזיקית, אלא תנאי לגביית הפיצויים הנזיקיים. היוצא מהאמור לעיל, הוא שהמזיק מחויב במלוא נזקו, כיוון שלמדינה זכות לשיפוי כנגדו, ואילו הניזוק זכאי למלוא נזקו, אך רק עד כדי שיעור הנזק ולא מעבר לכך. ניתן לראות, כי בהתאם לקביעה בעניין לנקרי, כאשר ההטבה ניתנה על בסיס חובה שבדין, כלומר הניזוק קיבל גמלתו, איבד הניזוק את תביעתו מהמזיק בשיעור הגמלה.

חוקי הגמלאות האחרים שנזכרו לעיל, נוקטים בטכניקה אחרת, שלפיה מזוכים הנפגע או תלוייו בגמלאות על-פי החקיקה הספציפית ובפיצויים לפי דיני הנזיקין כאחד; כלומר, הניזוק נדרש להגשתן של שתי תביעות, האחת — כנגד המדינה, והשנייה — כנגד המזיק. תחת הסדר זה זוכה הנפגע לפיצוי על נזקו משני מקורות: המדינה והמזיק. אבל, הניזוק אינו זוכה לכפל פיצוי — למדינה (המיטיבה) ניתנת הזכות לשיפוי מהמזיק, בגין הגמלאות ששילמה ושעתידה לשלם, ואלה מתקזזים מסכום הפיצויים הנזיקיים. גם לפי הסדר זה, אין הנפגע זוכה בסכום העולה על שיעור הפיצויים המגיע לו, והמזיק אינו משלם אלא כשיעור הנזק לו גרם, אלא שהוא משלם את הפיצויים לניזוק ולמדינה יחד. המצב משתנה כאשר קיימת זהות בין המזיק לבין המיטיב, משלם הגמלאות (המדינה). במצב כזה, חוזרים להסדר הקודם: הנפגע זכאי רק לאחת משתי התרופות, פיצויים או גמלאות.

המצב מעט שונה כשעוסקים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד–1994. החוק מבטיח טיפול רפואי לכל תושב באמצעות קופת חולים, ובמקביל מעניק לקופת-החולים זכות שיפוי מאת המזיק. באופן זה נשללת זכותו של הניזוק לפיצוי מהמזיק בגין הוצאותיו הרפואיות (לבד מאלה שאינן מכוסות על ידי החוק). הסדר זה מתיישב באופן הגיוני עם הסימטריה הנדרשת ביחסי מזיק-ניזוק-מיטיב, וכפי שנקבע בעניין אלחדד נ' סהר נקבע גם בעניין מוניס נ' עמאר: "המקבל שירותים רפואיים בלא תשלום, בקופות החולים, מכוח החוק, אינו זכאי לתבוע מן המזיק פיצויים, בגין טיפולים רפואיים אלה, ואילו המיטיבה, קופת-החולים, נותנת השירותים הרפואיים, זכאית לחזור על המזיק בגין אותו טיפול רפואי".

חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995, הוא המיוחד מבין חוקי הביטוח והגמלאות. המוסד לביטוח לאומי מעניק מגוון רחב של גמלאות על מגוון סוגי נזקים ובהם: תמיכה לנפגעי עבודה, תשלום גמלאות לנכים, קיצבת תלויים ועוד. החוק חל בסיטאציות רבות בהן נגרם נזק גוף, כשהמוסד לביטוח לאומי משמש כמיטיב. כתוצאה מכך, ניכרת השפעתו על הפיצויים הנזיקיים, ובמקרים רבים הגמלאות המוענקות מכוחו של החוק מעלות את שאלת ההטבה על-יד צד שלישי.

ניכוי גמלאות הביטוח הלאומי מהפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק, מעוגן ב-§328 לחוק הביטוח הלאומי. ההלכה שפירשה הוראה זו הסתמכה גם על העיקרון של מניעת פיצויי כפל מהניזוק. המקבילה לסעיף זה, נמצאת ב-§82 לפקודת הנזיקין, הקובע את ניכוי גימלת הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים. בשל הנתונים המיוחדים הנלקחים בחשבון בעת קביעת שיעור גמלאות הביטוח הלאומי (למשל, דרגת נכות פיזיולוגית), בפועל, יוצא שניכוי הגמלאות מן הפיצויים עשוי להותיר את הניזוק עם סכום זעום ביותר מהפיצויים, ואף ללא פיצוי נזיקי כלל.

המיוחד בחוק זה, הוא הטכניקה החקיקתית שננקטה בו, באשר לאופי זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי. זכותו זו נתפסת כזכות סוברוגציה. כלומר, המוסד נכנס בנעלי הניזוק, וזכותו של האחרון כלפי המזיק, עוברת למוסד. כפי שנאמר בעניין פרלמן נ' לוזון: "הוראה חקוקה זו (§328 לחוק הביטוח הלאומי) קובעת, כי למוסד עומדת הזכות כלפי הניזוק לתבוע פיצוי בגין הגמלה, אשר שולמה על ידיו או שהוא עתיד לשלמה. באה הפסיקה והוסיפה, בדרך הפרשנות השיפוטית, כי משהוענקה זכות זו למוסד, שוב אין הניזוק יכול להפעיל את זכותו שלו - אשר בנעליה נכנס המוסד - שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. על-כן מפחיתים מסכום הפיצויים, לו זכאי הניזוק כלפי המזיק, אותו סכום, אשר המוסד זכאי לו מאת המזיק". פסק-דין מהעת האחרונה שאישר הלכה זו, בשנת 1990 היה בעניין אליהו נ' אלגרסי.

הצעת חוק דיני הממונות

הצעת חוק דיני ממונות מאחדת תחת מסגרת חקיקתית אחת את פרקי החקיקה בתחום המשפט האזרחי, במטרה ליצור קודקס המסדיר באופן מלא ושלם את כלל היחסים המשפטיים בתחומי המשפט האזרחי. חוק דיני הממונות עתיד לבטל 17 חוקים, תוך הסדרתם בקודקס, ובהם פקודת הנזיקין והחוק להטבת נזקי גוף. שני חוקים אלו מוקמו במסגרת החטיבה השנייה הדנה בחיובים. חשוב לציין, כי הצעת החוק מובאת לעיון הציבור עוד בטרם החל הליך החקיקה הרשמי, כטרום-תזכיר, כדי לאפשר לציבור להכיר את החוק המוצע, להציע שינויים ובכך להשפיע על תהליך עיצוב תוכנו. רק לאחר קבלת ההערות ובחינתן יחל הליך החקיקה הרשמי.

בניגוד לחוקים אחרים בהם נערכה רוויזיה מקיפה, על פניו, נראה שבחוק להטבת נזקי גוף, שהוא ההוראה החקיקתית המרכזית המסדירה את סוגיית הטבת נזקי הגוף, נערכו שינויים מועטים, ועיקרם בהתאמת הנוסח ועריכת החוק וסעיפיו. נראה, שנשמרה מגמתו הכללית של החוק בדבר הענקת זכות שיפוי למיטיב, וההגדרות הרחבות להטבה ולנזק גוף (המוגדר בחטיבה הראשונה). מספר סעיפים הושמטו ובהם §5 סיפא עד §9, בשל היותם עוסקים בהסדרים ספציפיים, בכללי פרשנות, או כיוון שהוסדרו במסגרת חלקי הקודיפיקציה האחרים. עם זאת, נידרש למספר שינויי נוסח, שייתכן ולהם השפעה על הדין הקיים.

סעיף 482(א) להצעת החוק, העוסק בהמחאת זכות למיטיב, ומנוסח באופן הבא: "נגרם לנפגע נזק בשל הפרה, ונזקו הוטב, עוברת למי שהיטיב את הנזק זכותו של הנפגע לפיצויים בסכום הטבת הנזק...". לכאורה, נראה כי הצעת החוק מכריעה באשר לשאלת שלילת זכותו של המוטב לתביעת המזיק בשיעור ההטבה שניתנה, בקובעה כי זכותו זו כנגד המזיק, עוברת למיטיב. עם זאת, במקביל לסעיף זה, הוספה בחוק התייחסות שאינה מופיעה בו כיום, באשר להטבה שניתנה במטרה שתושב, וכך קובע §485(א)- "התשלומים הבאים לא ייחשבו כהטבת נזק ולא יובאו בחשבון בקביעת הפיצויים לנפגע:...(ב) סכומים שהנפגע חייב להשיב למיטיב." ייתכן ובאמצעות סעיף זה, עדיין תוכל הפסיקה לייחס במצב של הטבת חסד והטבה חוזית, כוונה של המוטב להשבת ההטבה, ולחלופין כוונה של המיטיב לשיפוי הוצאותיו מהניזוק. אם תבחר הפסיקה לייחס כוונות אלו, ייתכן וזכותם של הניזוקים לא תישלל מהם, כדי לא להגיע למצב של פיצויי חסר, כגון במצבים בהם קיימת חובה חוזית או מוסרית להשבה.

שינוי נוסח קל נוסף שאליו יש להידרש הוא ההתייחסות למיטיב שהוא מבטח. בעוד הנוסח בחוק כיום בסעיף 4, הקובע את תחומיה של זכות השיפוי של המיטיב הוא: "לעניין חוק זה אין נפקא מינא אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או בהסכם או שפעל בהתנדבות... אלא שאם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי הביטוח למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד- ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר". הנוסח שנקבע בהצעת הקודיפיקציה, בסעיף 485, הקובע אילו הטבות לא יחשבו כהטבת נזק: " (א) תגמולי ביטוח למעט תגמולי ביטוח שמשלם תאגיד שמבטח את חבריו בלבד." נראה אם כן, שהצעת הקודיפיקציה מרחיבה את הנוסח הקיים כיום בחוק בשל השימוש במונח "תגמולי ביטוח" ממנו יכול להשתמע כי כל תגמולי הביטוח הניתנים כהטבה לניזוק לא יכנסו לגדר הטבה, ועל-כן לא ינוכו מסכום הפיצויים לו הניזוק זכאי מהמזיק, ובכלל זה גם גמלאות המשולמות על ידי מוסדות המדינה ובפרט המוסד לביטוח לאומי. את זה ניתן להסיק גם מכך שהצעת הקודיפיקציה אינה דורשת את קיומו של חוזה ביטוח, שאינו קיים במרבית הפעמים, עת שההטבה ניתנת על ידי המדינה. עם זאת, יש להידרש לכך, כי הצעת הקודיפיקציה אינה מסדירה ומבטלת את שאר ההוראות הסטטוריות העוסקות בהטבות נזק גוף, כגון חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 וחוק ביטוח בריאות הממלכתי, התשנ"ד-1994. לכן הוראות חוקים ספציפיים אלו, נראה שימשיכו לחול בסיטואציות בהן הם עוסקים, ולא חוק דיני הממונות, וזאת בדומה למצב הקיים כיום.

ההסדרים המשפטיים בדין האנגלי

המשפט האנגלי חסר הוראה כללית בנוגע להסדרת מערכת היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב. במקום זאת, קיימים מספר חוקים, המכילים הוראות שונות בנושא, כשעיקר ההלכות בנושא הוכרעו על ידי בית-המשפט בהתאם לסוגיה שעמדה בפניו. להלן, נבחן את הכללים המנחים בדין האנגלי בעת שומת הפיצויים בגין נזקי גוף, ואת השפעתם של אלו על זכויות המיטיב.

מערכת היחסים בין הניזוק והמזיק: העקרונות המנחים בשאלת קיזוז הפיצויים

ככלל, קיימים שלושה עקרונות מנחים בשאלת קיזוז ההטבה מפיצויים שמגיעים לניזוק מהמזיק. הראשון, נוגע לשאלת הקשר הסיבתי: ההטבה תקוזז כאשר מתקיים קשר-סיבתי בינה לבין העוולה. המבחנים בסוגיה זו אינם אחידים ומניבים תוצאות שונות. בעניין Peacock v. Amusement Equipment, אדם, שאשתו נהרגה בעת שנסעה ברכבת בפארק שעשועים, תבע בנזיקין את בעלי הרכבת. במהלך המשפט, התעוררה שאלת קיזוז הנזק בשל ההטבה, כיוון שילדי האישה מנישואיה הקודמים, להם הורישה האישה את כל הונה, העבירו לבעל 1/3 מסכום הירושה. בית-המשפט קבע, שהיות שהילדים ביצעו את ההטבה כאקט של התחשבות וחיבה לאביהם החורג, שעד לשלב מאוחר כלל לא ידע על כוונתם להעביר לו את הכסף ולא ציפה לכך, הרי שאין לראות בכך אקט שנובע מהעוולה, אלא שהיה ניתן לו גם אם הייתה האם מתה בדרך אחרת. אי-לכך, לא מתקיים קשר-סיבתי בין העוולה לקבלת ההטבה, ואין לקזז את התשלום שניתן לניזוק, מהפיצויים להם זכאי מהמזיק. במקרה אחר, Mead v. Clark Chapman & Co. Ltd, נדונו פיצוייה של בת, בגין מות אביה. שאלת קיזוז הפיצויים עלתה, כיוון שהאם נישאה בשנית, וחלק מנזקי הבת הוטבו על ידי אביה החורג. בית המשפט קבע, שהפיצויים יקוזזו חלקית, כיוון שמתקיים קשר-סיבתי מספק בין מות אביה לעובדת קיומו של האב החורג.

משתי הדוגמאות לעיל מתחוור, כי שני מבחנים משמשים בקביעת הקשר הסיבתי: "סיבה בגללה" (causa causans) ו"סיבה בלעדיה אין" (causa sine qua non). ההבדל בין שני המבחנים: בעוד המבחן הראשון בודק האם אירוע שני בזמן קרה בגלל, כלומר, כתוצאה ישירה של אירוע ראשון בזמן, המבחן השני, הוא מבחן הדורש קשר-סיבתי חלש יותר, שאינו מבקש תוצאה ישירה, אלא רק שהאירוע השני לא היה מתרחש אילולא התקיים האירוע הראשון בזמן. הפיצוי יקוזז כאשר הקשר הסיבתי בין העוולה לקבלת ההטבה הוא של "סיבה בגללה", אך לא כאשר מדובר בקשר-סיבתי של "סיבה בלעדיה אין". גם כשמשתמשים בהגדרה זו, עדיין המבחן קשה ליישום.

העיקרון השני, עוסק במניעת כפל פיצוי מהניזוק. לאחר שבוסס קשר-סיבתי בין העוולה להטבה, הניזוק מפוצה רק בשיעור נזקו. לדוגמה, אדם שסבל נזק גוף ומקבל טיפול רפואי חינם תחת ה-National Health Service Act, 1946 לא יכול לדרוש פיצוי מהמזיק בעבור הוצאותיו הרפואיות, שכן לא היו לו כאלה, בדומה לעקרון שהוכרע אצלנו בפסק-דין אלחדד נ' סהר, שם הוטב הנזק, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. באופן דומה, ניזוק, שמעבידו המשיך לשלם לו משכורת בתקופת מחלתו, לא יוכל לדרוש פיצוי בגין אובדן השתכרות מן המזיק.

העיקרון השלישי, קובע שאין המזיק רשאי ליהנות מהטבה שניתנה לניזוק. עיקרון זה מתנגש עם העיקרון, לפיו יש להימנע מהענקת פיצויי כפל לניזוק. מחד, לא רוצים שהניזוק יפוצה פעמיים בעבור אותו הנזק, מאידך, לא רוצים לקזז את ההטבה מן הפיצוי, כדי שלא יהיה בכך רווח למזיק. עיקרון זה בא לידי ביטוי בעניין Payne v. Railway Executive, שם נקבע, שפנסיית הניזוק, שקיבל מהצי המלכותי, לא תקוזז מהפיצויים להם זכאי מהמזיק. נאמר שם, כי כעקרון, אל למעוול להרוויח מהנסיבות המקריות, בהן לניזוק זכאות לפנסיה עקב שירותו בצי המלכותי. נראה, שמקום עיקרון זה בדין העונשי ולא בדין הנזיקי, שכן הוא מתמקד יותר בהיבט של ענישת המזיק, מאשר בפיצוי הניזוק, שהוא, בדומה לדין בישראל, המטרה המקובלת של דיני הנזיקין.

מקור ההטבה

מלבד שלושת העקרונות שנמנו, גם למקור ההטבה רלוונטיות בעת שאלת קיזוז הפיצויים.
במצבים בהם שילם הניזוק בעבור ההטבה טרם קרות העוולה (כגון פרמיית ביטוח): מעבר לגישה העונשית שהוצגה לעיל, קיימת גישה, לפיה יש להתיר לניזוק, ששילם עבור הטבתו, ליהנות מפירות השקעתו. גישה זו, כמו הגישה העונשית, עשויה להתנגש עם העיקרון, לפיו יפוצה הניזוק רק בעבור נזקו הממשי. שהרי, הניזוק אינו זכאי לסכום פיצויים קבוע מראש מן המזיק, הוא גם אינו מפסיד את השקעתו, אלא פשוט זכאי לסכום פיצוי נמוך יותר מהמזיק, שכן נזקו קטן. לפיכך, מקובלת בדין האנגלי דווקא הגישה, לפיה כספי ביטוח ופנסיה, בין אם העובד משתתף בצבירתם, ובין אם מדובר בביטוח חובה, יקוזזו מן הפיצוי עבור אובדן השתכרות. ניתן היה לומר, שהסדר כזה ירתיע אנשים מפני רכישה של ביטוח פרטי וקרנות פנסיה, אך היות שקיימים אינטרסים רבים לביצוע מהלך כזה, זה נראה בלתי סביר, במיוחד לאור עליית חשיבותם של ביטוחי החובה.

במצבים בהם מתקבלת גימלה מהביטוח הלאומי: במקרה של תביעה בגין נזק גוף, בניגוד למוות, ההסדר בחוק האנגלי (Law Reform (Personal Injuries) Act, 1948) קובע, שפיצוי עבור אובדן השתכרות, יקוזז בחצי מערך הפיצוי עבור חמש שנים של גימלה בגין תאונות עבודה, נכות שהיא תוצר תאונת עבודה ומחלה. ההצדקה לקיזוז היא השתתפותם היחסית של העובד, המעביד והמדינה בגימלה. גורם רלוונטי נוסף, הוא העובדה שהמעביד תורם לגימלה, המשולמת על ידי הביטוח הלאומי, גם כאשר הוא אינו המזיק. חלוקה זו של הנזק נראית על פניה צודקת. אולם, נראה ששיטה שתתאים יותר לעקרונות הפיצוי, תהיה קיזוז מלא של שווי הטבת הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים. פתרון אחר עשוי להיות, שהטבה לא תשולם, מקום שסכום הפיצויים שווה לה או גדול ממנה. גם אם התשלום מבוצע בפועל על ידי המיטיב (הביטוח הלאומי), הוא יוכל לתבוע אותו חזרה מהמזיק במלואו. באופן כזה, הניזוק לא זוכה בפיצויי כפל, המיטיב לא יוצא נפסד, והמזיק לא מרוויח מן ההטבה. עם זאת, הפתרון האחרון נדחה הן על ידי וועדת מונקטון, שנדרשה להעלות המלצות לגבי סוגיות הפיצוי בדיני הנזיקין, והן על ידי החלטת הממשלה, בטענה שאין למנוע מהניזוק את ההטבות, המגיעות לו על-פי דין.

מצב בו הוטב הנזק על ידי צד שלישי, שלא מתוך חוזה או מתוך חובה שבדין: מצבים אלה, בהם שולמה ההטבה במלואה על ידי צד שלישי, ללא השתתפות הניזוק, קיבלו התייחסות נפרדת בפסיקה האנגלית. הפתרון המועדף למצב, התקבל במקרה של Dennis v. L.P.T.B, שם נקבע שהניזוק, שקיבל תשלומי מחלה ממעבידו וכן גימלה מהמדינה, אך נדרש להשיב את התשלומים הללו אם יפוצה על ידי המזיק, זכאי לקבל פיצוי מן המזיק עבור אובדן השתכרות, בכפוף לתנאי שישפה את המיטיבים עם קבלת הפיצויים. הלכה זו יושמה גם במקרה של Schneider v. Eisovitch, כאשר התובעת קיבלה חזרה הוצאות ששולמו כהטבה שבחסד על ידי חבריה, עבור השבת גופת בעלה חזרה לאנגליה, זאת תחת הנחיית בית המשפט, שאת הסכום המדובר תשיב לחבריה. מנקודת המבט הרחבה של עקרונות הפיצוי בנזיקין, נראה שהפתרון ההוגן ביותר הוא לאפשר לצד השלישי, שהמתיק את הפסדיו של הניזוק, לקבל שיפוי ישירות מן המזיק ולקזז את ההטבה מן הפיצוי שמשלם המזיק לניזוק. כך, הניזוק אינו מפוצה מעבר לנזקו, המזיק לא יוכל לנצל את טוב ליבו של המיטיב ולמיטיב מושבת הטבתו.

זכות המיטיב לשיפוי בדין האנגלי

כיום, כפי שהודגם לעיל, לא קיימת זכות כללית למיטיב, להשבת הטבתו מהניזוק. עם זאת, במצבים בהם נקבעה זכות ההשבה בחוזה או שההשבה הותנתה בעת מתן ההטבה, יהיה זכאי המיטיב בשיפוי מהניזוק. כל המיטיבים האחרים אינם זכאים ישירות להשבת הטבתם מפיצויי הניזוק.
זכות המיטיב לשיפוי כלפי המזיק כן מתקיימת, כשמדובר במיטיב מבטח. למבטחים יש זכויות סוברוגציה אוטומטיות, המאפשרות להם לתבוע השבת הפיצויים המזיק בשם הניזוק. כלל זה מתקשר לקביעה כי פיצויי ביטוח מקוזזים מהפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק.

לסיכום, ניתן לראות שהכללים באשר לקיזוזן של הטבות ספציפיות מן הפיצויים, והזכות לשיפוי של המיטיב, חסרים עקרון אחיד וברור. הדבר הודגש בסיכום התוכנית השביעית של ה-Law Reform Commission, שעסקה בשאלת הפיצויים (1999). אף על פי כן, ולמרות הביקורת הנרחבת שמותחת הוועדה על הסתירות הרבות הקיימות בחקיקה ובפסיקה, המלצתה הייתה שלא לשנות את המצב הקיים, וזאת לאור הקושי הרב הקיים בסוגיה זו של הטבת נזקי גוף. בראייתה, מוטב שהשינויים הנדרשים בדין, יתרחשו עם ההתפתחות הטבעית של המשפט המקובל. במילים אחרות, השינוי ייעשה באופן גמיש ממקרה למקרה לפי ראות עיניו של בית המשפט.

מבט ביקורתי

חוק הטבת נזקי גוף, מספק הסדר יחסית פשוט ליחסי מיטיב-ניזוק-מוטב, ובא ליתן הגדרה מסודרת, הנסמכת על מטרות הפיצוי בנזיקין בדין הישראלי, שתכריע את הכף בשאלות הנוגעות ליחסים הללו. אולם, בפועל, לא הותר הסבך, וחסרה אחידות בקשת הסיטואציות הנוצרות תחת סוגיה זו.

מחד, קידם החוק משמעותית את שיטתנו המשפטית, לעומת המצב במדינות אחרות (דוגמת אנגליה וארצות-הברית), בעצם כך שהעניק מעמד למיטיב לדרוש שיפוי הוצאותיו, והכליל תחת מעמד זה לא רק מיטיבים ספציפיים בסיטואציות ספציפיות, אלא כל מיטיב באשר הוא (מלבד תאגיד ביטוח). מאידך, החוק אינו עומד לבדו, וגוברות עליו חקיקות ספציפיות, הקובעות זכויות שונות, וקונסטרוקציות תביעה שונות לזכות המיטיב. עובדה זו, נוסף על השינויים הנובעים מאופן פרשנות החוק על ידי כל שופט בפסיקה, מגבירים את תחושת היעדרותו של כלל אחיד בקביעת זכויותיהם/חובותיהם של כל אחד מהגורמים במערכת היחסים מיטיב-ניזוק-מוטב.

אמנם, ייתכן ויש צדק בדברי הוועדה האנגלית, שטענה כי קיים קושי אובייקטיבי בקביעת כללים ברורים ומוגדרים מראש לנושא, ולכן אולי ייטב להותיר את הקביעות בידי בית-המשפט שיחליט בכל עניין לגופו, אך שיטת משפטנו שונה מזו הנהוגה באנגליה. בשיטת משפט הנסמכת בראש ובראשונה על דברי החקיקה של הכנסת, איננו זכאים לפריבילגיה של הותרת "חורים" מקום בו ידוע על חסר בחוק, הניתן למילוי. היה ניתן לחשוב, אמנם, שהדבר יבוא לידי פתרון עם כניסתה לתוקף של הצעת חוק דיני ממונות, אך זו אינה כוללת תחתיה את שלל חוקי המשנה, העוסקים בנושא של הטבת נזקי גוף.

בעיה נוספת, הנותרת גם לאחר הצעת חוק דיני ממונות, היא שהחוק אינו קובע זכותו של מיטיב להשבת הטבתו, אם זו צריכה להימשך בעתיד, גם לאחר מתן פסק-דין על ידי בית המשפט, ובפועל יפסק סכום זה לטובת הניזוק. עובדה זו נקשרת לחוסר נוסף הקיים בחוק, והוא אי-הסדרתה של מערכת היחסים ניזוק-מיטיב, במובן זה שלא נקבעה בו זכותו של המיטיב לשיפוי מן הניזוק, אם אינו יכול לקבל שיפוי ישירות מן המזיק. חוסר זה בולט גם בהצעת חוק דיני ממונות, שם נותר ההסדר בחלק העוסק בעשיית עושר ולא במשפט, ולא אוחד עם הפרק העוסק בהטבת נזקי גוף.

לקריאה נוספת

ספרים ומאמרים בעברית

• גד טדסקי "הטבת נזקי גוף על ידי הלא אחראי לנזיקין", הפרקליט כא 237 (1965)
• נינה זלצמן "הטבת נזקי גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק, מיטיב, מוטב", עיוני משפט ד 621 (1974)
• דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה ה', התשס"ג-2003)
• אהרן ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", אהרן ברק, מבחר כתבים 1239 (חיים ה' כהן ויצחק זמיר עורכים, תש"ס-2004)

חקיקה ישראלית

• החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964
• פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968
• חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970
• חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959
• חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985
• חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950
• חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז-1977
• חוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט-1969
• חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995
• חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994
• חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979

הצעות חוק

• הצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006
  
• הצעת חוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף), תשכ"ג-1962, ה"ח 540, 126
  

פסיקה ישראלית

• ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982)
• ד"נ 24/81 יעקב חנוביץ נ' אאידה כהן, לח(1) 413 (1984)
• ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551 (1980)
• ע"א 134/56 הסוכנות נ' שכטר, פ"ד יא 1329 (1957)
• ע"א 153/54 וידר נ' מ"י, פ"ד י 1246 (1956)
• ע"א 77/55 שכטר נ' הולצר, פ"ד י(1) 124 (1956)
• ע"א 331/75 מבטחים נ' פלאצי, פ"ד לב(1) 63 (1977)
• ע"א 276/73 מונצה נ' גן, פ"ד כט(1) 765 (1975)
• ע"א 5557/95 אלחדד נ' סהר, פ"ד נא(2) 724 (1997)
• ע"א 307/77 מור נ' בוץ, פ"ד לב(1) 654 (1978)
• ע"א 1162/96 וייס נ' מאק, פ"ד נג(2) 79 (1999)
• ע"א 5690/98 ד"ר מוניס אורנה נ' עאמר הודה, פ"ד נו(3) 562 (2002)
• ע"א 709/80 יוסף פרלמן נ' בנימין לוזון, פ"ד לו(4) 273 (1982)
• ע"א 545/85 אליהו נ' אלגריסי, פ"ד מד (2) 8 (1990)
• ע"א 163/99 עיזבון מזאווי נ' דורי, פ"ד נד(5) (2000)
• ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) (1979)

מאמרים באנגלית

• M. Shalgi, A Benefactor's Right of Action against a Tortfeasor: A New Approach in Israel, 29 Modern Law Review 42 (1966)
• G. Ganz, Mitigation of damages by benefits received, 25 Modern Law Review 559 (1962)
• P.S. Atiyah, Collateral Benefits Again, 32 Modern Law Review 397 (1969)
• M. Forde, Foreign Social Security Institusions and The Collateral Benefits Rules in Britain, 42 Modern Law Review 389 (1979)

חקיקה וועדות חוק אנגליות

• Law Reform (Personal Injuries) Act, 1948
• Departmental Committee on Alternative Remedies (Monckton Committee) Final Report (Cmd 6860, 1946), para. 41
• H.C. Debates, 5th Series, Vol. 449, col. 2205
• Damages for Personal Injury: Collateral Benefits (1997) Consultation Paper No. 147
• Damages for Personal Injury: Medical, Nursing and Other Expenses; Collateral Benefits, Law Com No 262 (November 1999) 130-131

פסיקה אנגלית

• Peacock v. Amusement Equipment Co. Ltd., [1954] 2 Q.B. 347
• Mead v. Clark Chapman & Co. Ltd. [1956] 1 W.L.R 76
• Payne v. Railway Executive, [1952] 1 K.B. 26, 36
• Dennis v. L.P.T.B, [1948] 1 All E.R. 779
• Schneider v. Eisovitch, [1960] 2 W.L.R. 169

קישורים חיצוניים

• "אזהרה! בית-המשפט קובע כי העישון יזיק לבריאות החברות", כתבה בנושא הטבת נזק גוף באתר nrg
• תזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006, באתר החקיקה הממשלתי
• Law Reform Committee, ועדות החקיקה באנגליה
• חוק הביטוח הלאומי, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט