החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם
| תאריך | 9 בדצמבר 1949 |
|---|---|
| ישיבה מספר | 275 |
| קוד | (A/RES/303 (IV (מסמך) |
| סיכום הצבעה |
38 הצביעו בעד |
| תוצאה | התקבלה |
  | |
החלטה 303 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות התקבלה ב-9 בדצמבר 1949, והיא עוסקת ביישום בינאום ירושלים בהתאם להחלטה 181 ב-29 בנובמבר 1947.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-24 באפריל 1920 החליטה ועידת סן רמו כי שטחי ארץ ישראל יימסרו למנדט בריטי. ב-10 באוגוסט 1920 נחתם הסכם סוור בו אושר כי שטחי ארץ ישראל יהיו בעתיד למדינה עצמאית. ניסוח כתב המנדט נמשך כשנתיים, וב-24 ביולי 1922 קיבלה מועצת חבר הלאומים את נוסח כתב המנדט, שהפך למסמך בינלאומי מחייב. ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה ברוב קולות תוכנית החלוקה בהחלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם. התוכנית כללה הצעה להפסיק את המנדט הבריטי לארץ ישראל, ולחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית; אזור ירושלים ובית לחם לא חולקו אלא הוגדרו כקורפוס ספרטום – גוף נפרד שיהיה בשליטה בין-לאומית ולא בשליטת אחד הצדדים (שלטון יהודי, שלטון ערבי או שלטון המנדט הבריטי). ב-14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון בבית דיזנגוף בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. מיד לאחר מכן פלשו צבאות ערב לשטחי מדינת ישראל, ובכך התעלמו מההחלטה על תוכנית החלוקה ובינאום ירושלים.
בדצמבר 1948 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 194 שקראה בין היתר לבינאום ירושלים.
ההחלטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות זאת המשיכו באו"ם בניסיונות לקדם תוכניות להפוך את אזור ירושלים לקורפוס ספרטום. עם שוך קרבות מלחמת העצמאות דחף שארל מאליכ לקדם החלטה באו"ם לבניאום העיר העתיקה שהיה תחת שלטון ירדני.
בתחילת המושב הרביעי של העצרת הכללית של האו"ם ב־20 בספטמבר 1949 הונחה הצעת ועדת הפיוס של האו"ם, שהוקמה תחת החלטה 194, על שולחן הדיונים באו"ם. הוועדה הציעה בינאום מוגבל של העיר, במסגרתו יתקיים פיקוח בין-נלאומי רופף שיתמקד במקומות הקדושים, לצד שתי רשויות אוטונומיות, יהודית וערבית, בעלות רשויות ניהול מקומי בלבד. שתי הרשויות נועדו לעמוד תחת מושל מטעם העצרת הכללית של האו"ם ומועצה כללית משותפת בת 14 חברים נבחרים שתספק את השירותים העירוניים העיקרים.
ב־19 בנובמבר 1949 הגישה המשלחת האוסטרלית באו"ם הצעת החלטה לבינאום מלא של ירושלים.
עם פתיחת הדיונים בסוגיית ירושלים בוועדה המדינית המיוחדת ב־24 בנובמבר 1949 נמצאו על שולחנה שתי ההצעות: ההצעה לבינאום חלקי של ועדת הפיוס וההצעה האוסטרלית לבינאום מלא. ב־25 בנובמבר צירפה ישראל הצעה כי יחתם הסכם בינה לבין מזכ"ל האו"ם שיעניק לה את האחריות להגנה על המקומות הקדושים שנמצאו בשליטתה, ומזכ"ל האו"ם יוכל למנות נציג שיפקח על קיום ההסכם. ירדן, שלא הייתה חברה באו"ם, הוזמנה לוועדה ויוצגה בידי שר ההגנה פוזי אל-מלאקי, שהתנגד לכל שינוי במצב הקיים בעיר.
ב-9 בדצמבר 1949 עברה החלטה 303 ברוב של 38 בעד 14 נגד ו-7 נמנעים. ההחלטה הפתיעה את ישראל, שהעריכה שההחלטה לא תעבור ברוב של שני שלישים. ההצלחה בהעברת ההחלטה הגיעה בעקבות התערבות האפיפיור פיוס ה-12, שלחץ זמן קצר לפני ההצבעה על מדינות קתוליות לתמוך בהצעה. ישראל הודיעה שהיא דוחה את ההחלטה. זאת הייתה קריאת התיגר הפומבית הראשונה של ישראל נגד האו"ם. ראש הממשלה בן-גוריון הכריז בתגובה על ירושלים כבירת ישראל. ניצחון בהעברת ההחלטה התברר כניצחון פירוס. ההחלטה אימצה את התכנית מרחיקת הלכת של בינאום ירושלים כדפוס הפעולה המועדף על האו"ם בשאלת ירושלים, אולם בפועל קיבעה את הגבול הזמני שנוצר בירושלים לשנים רבות. ההחלטה, שמטרתה הייתה לעקור את ריבונות ישראלית וירדנית מכל חלקי ירושלים, גרמה להן להתבצר בעמדתן הסרבנית. ישראל שסברה כי העיר העתיקה ושאר המקומות הקדושים לא יכולים להיות תחת חסות האו"ם, ראתה בהחלטה 303 איום של ממש והתנגדה לה בכל הכוח, וכך נהגה גם ירדן.
נוסח ההחלטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהתחשב בהחלטה 181 (II) מיום 29 בנובמבר 1947 והחלטה 194 (III) מיום 11 בדצמבר 1948,
לאחר שבחן את הדוחות של וועדת הפיוס של האו"ם לארץ ישראל שהוקמה תחת ההחלטה האחרונה:
I.החליט ביחס לירושלים: מתוך אמונה שהעקרונות שהנחו את החלטותיה הקודמות בנושא, ובבייחוד ההחלטה מ־29 בנובמבר 1947 מייצגות פתרון צודק והוגן לסוגיה. 1.להביע מחדש את עמדתה, כי ירושלים צריכה להנתן למשטר בינלאומי קבוע, שתיצר בטחונות ראויים להגנת המקומות הקדושים, הן בתוך ירושלים והן מחוצה לה, ולוודא במיוחד את הסעיפים הבאים בהחלטה 181 של העצרת הכללית (II): (1) העיר ירושלים תקבע כקורפוס ספרטום תחת שלטון בינלאומי מיוחד ותנוהל על ידי האומות המאוחדות; (2) מועצת הנאמנות תיועד למלא את תחומי האחריות של הרשות המנהלת...; (3) העיר ירושלים תכלול את שטח השיפוט הנוכחי של ירושלים ואת הכפרים והעיירות הסמוכות, שהמזרחית בה תהיה אבו דיס; הדרומית ביותר, בית לחם; המערבית ביותר, עין כרם (כולל גם השטח הבנוי של מוצא); והצפוני ביותר שועפאט, כפי שמצוין במפת הרישומים המצורפת.
2. לבקש שמועצת הנאמנות במושבה הבא, בין קבוע או מיוחד, תשלים את ההכנה של חוקת ירושלים, תוך הסרת הסעיפים שאינם רלוונטים יותר, כגון סעיף 32 ו־39, ובלי לפגוע בעקרונות הבסיסים של השלטון הבינלאומי שהוצע על ידי האספה כללית בהחלטה 181 (II) לשלב תיקונים בכיון של הגדלת הדמוקרטיזציה, אישור המעמד, ולהתקדם באופן מיידי עם יישומה. מועצת הנאמנות לא תאפשר אף פעולה שתבוצע על ידי אף ממשלה או ממשלות בעלת עניין להטות אותה מאימוץ והחלה של חוקת ירושלים.
II. קוראת למדיניות בעלות העניין להגיש הסתייגותיות רשמיות מוקדם ככל האפשר כחלק ממחויבויותם כחברות האומות המאוחדות, שיגשו לעניין מתוך רצון טוב ויונחו על ידי עקרונות ההחלטה הנוכחית.
תוצאות ההצבעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בעד (38): אפגניסטן, ארגנטינה, אוסטרליה, בוליביה, בלגיה, ברזיל, בורמה, בלארוס הסובייטית, הרפובליקה הסינית, קולומביה, קובה, צ'כוסלובקיה, אקוודור, מצרים, אל סלוודור, אתיופיה, הרפובליקה הצרפתית הרביעית, יוון, האיטי, הודו, איראן, עיראק, לבנון, ליבריה, לוקסמבורג, מקסיקו, ניקרגואה, פקיסטן, פרו, הפיליפינים, פולין, ערב הסעודית, סוריה, אוקראינה הסובייטית, ברית המועצות, ונצואלה, תימן.
- נגד (14): קנדה, קוסטה ריקה, דנמרק, גואטמלה, איסלנד, ישראל, נורווגיה, שוודיה, טורקיה, איחוד דרום אפריקה, בריטניה, ארצות הברית, אורוגוואי, יוגוסלביה.
- נמנע (7): צ'ילה, הרפובליקה הדומיניקנית, הולנד, ניו זילנד, פנמה, תאילנד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- החלטה 303 של האו"ם (באנגלית)
- אלעד בן-דרור ואסף זידלר, ניצחון הצהרתי: החלטת האו"ם על בינאום ירושלים מ־9 בדצמבר 1949, עיונים בתקומת ישראל 29, 2018, עמ' 162–181.