החזית לשחרור לבנון מזרים
| תקופת הפעילות | 1980–1983 (כ־3 שנים) |
|---|---|
| אזורי פעילות | דרום לבנון |
| מדינה | לבנון |
  | |
החזית לשחרור לבנון מזרים (בערבית: جبهة تحرير لبنان من الغرباء; בתעתיק מדויק: ג'בהת תחריר לבנאן מן אל ע'רבאא; בקיצור: FLLF), היה ארגון טרור שפעל בלבנון בשנים 1980–1983.
פעולות הארגון כללו מכוניות תופת שהופעלו כלפי מטרות פלסטיניות בלבנון, בעיקר אלו הקשורות לאש"ף שנחשב אז לאויב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני, וערך פעולות אלימות ופיגועים נגדה. רוב פעילות הארגון התקיימה לפני מלחמת לבנון הראשונה. בנוסף התכוונו שרון לפוצץ מטוסי נוסעים באוויר, ולבצע פיגוע גדול באצטדיון ספורט, אולם פעולות אלו נמנעו בשל התנגדותם של קציני צבא ומודיעין. הארגון חדל לפעול בסוף שנת 1983.
בשנת 2018 העיתונאי רונן ברגמן פרסם את ספרו השכם להורגו: ההיסטוריה הסודית של ההתנקשויות של ישראל כי הארגון הופעל בידי ישראל. לדבריו, הארגון הוקם בהוראת הרמטכ"ל רפאל איתן, והופעל על ידי מפקד פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, שמינה את מאיר דגן למוביל הפעילות. הפעילות בוצעה בעידודו של שר הביטחון אריאל שרון ובידיעת ראש הממשלה מנחם בגין.[1] אין מקורות אחרים הקושרים את הארגון לישראל, ואף גורם ישראלי רשמי לא התייחס לטענותיו של ברגמן.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הפיגוע בנהריה שהתרחש בשנת 1979 בידי חמושים מהחזית לשחרור פלסטין, הרמטכ"ל רפאל איתן הנחה את מפקד פיקוד הצפון אביגדור בן-גל להתנקש בבכירי הארגון ובפעיליו.[2] הפעולות שאושרו על ידי הרמטכ"ל נשמרו בסוד מפני המטה הכללי של צה"ל ומרבים בממשלת ישראל. דוד אגמון, קצין אג"ם של פיקוד הצפון, היה אחד האנשים הבודדים שתודרכו על פעולותיה.[3]
החל מיולי 1981, עם סדרת אירועי חבלה במשרדי אש"ף במערב ביירות, נשמעו הטענות שהאחראים להתקפות הם פעילי קבוצה לבנונית שנקראה "החזית לשחרור לבנון מזרים" ושהארגון מנוהל בעצם על ידי סוכנים ישראלים.[2] פעולות הארגון כללו מכוניות תופת שהתפוצצו בשכונות הפלסטיניות בביירות ובערים לבנוניות אחרות.[2][4] המטענים בהם השתמש הארגון הורכבו בבית המלאכה של קיבוץ מחניים, בו התגורר בן-גל.[2][4]
ב-5 באוגוסט 1981 מונה אריאל שרון לשר הביטחון בממשלת בגין השנייה. שרון הורה לבן גל ולדגן להכפיל את מאמציהם במטרה לפגוע בצמרת אש"ף.[1]
לפי רונן ברגמן, שרון קיווה שפעולות אלה יעוררו את ערפאת לתקוף את ישראל, שתוכל להגיב בפלישה ללבנון. בסופו של דבר אש"ף לא הגיב כמצופה, ומבצע שלום הגליל נפתח בעקבות התנקשות בחיי שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, על ידי ארגון אבו נידאל שלא היה חלק מאש"ף ואף נלחם בו.
ב־29 בנובמבר 1981 קיבל הארגון אחריות על פיצוץ מכונית תופת בדמשק שהרגה 90 איש ופצעה 135.[5]
עד אוקטובר 1981 נמנו 308 הרוגים בפיגועי הארגון.[6] פעולות הארגון נעצרו ממש לפני תחילת מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ב-6 ביוני 1982.
במהלך 1982 הורה שרון לבן גל ולדגן לפוצץ אצטדיון בביירות שבו הייתה אמורה להתכנס צמרת אש"ף. מתחת ליציע הכבוד הוטמנו חומרי נפץ ומכוניות ממולכדות הוצבו מחוץ לאצטדיון. ברגע האחרון קצינים מאמ"ן, יחד עם סגן שר הביטחון, פנו לבגין מעל לראשו של שרון ושכנעו אותו לבטל את הפיגוע.[1]
הארגון חזר לבצע פעולות טרור חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה. ב-28 בינואר 1983 פצצה במטה אש"ף בשתורא שבשליטת סוריה הרגה 35 בני אדם. ב־5 בפברואר התפוצצה מכונית תופת מול משרדי מרכז המחקר הפלסטיני (אנ') בביירות, וגרמה ל-20 הרוגים, בהם אשתו של סברי ג'ריס.[7][8][9][10] פצצה שלישית התפוצצה בבעלבכ ב־7 באוגוסט 1983, בה נהרגו כ־30 בני אדם ונפצעו כמעט 40.[11]
הארגון היה אחראי לעשרות פיגועים ומאות הרוגים. הוא חדל לפעול בסוף שנת 1983.
רשימת פיגועים ונפגעים המיוחסים לארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי לי אובריאן שכתב על הנושא בשנת 1983, כחלק מ"פרויקט מחקר ומידע במזרח התיכון" (אנ') הדפוס של פיגועי מכוניות "פנימיים" חפף לאזורים ספציפיים שאליהם פלשה ישראל מאוחר יותר[12]
| תאריך | מדינה | מיקום | הרוגים | פצועים | סוג מטרה |
|---|---|---|---|---|---|
| 29 בינואר 1981 | צרפת | פריז | 1 | 8 | ממשלה (דיפלומטי) |
| 27 באוגוסט 1981 | לבנון | ביירות | 0 | 0 | ממשלה (דיפלומטי) |
| 17 בספטמבר 1981 | שכא | 10 | 10 | עסק | |
| 17 בספטמבר 1981 | צידון | 23 | 90 | מיליציה צבאית | |
| 20 בספטמבר 1981 | ביירות | 4 | 28 | עסק | |
| 28 בספטמבר 1981 | לא ידוע | 18 | 45 | מיליציה צבאית | |
| 1 באוקטובר 1981 | ביירות | 83 | 300 | משטרה | |
| 2 באוקטובר 1981 | א-נבטיה | 0 | 0 | מוסד חינוכי | |
| 29 בנובמבר 1981 | סוריה | חלב | 90 | 135 | אזרחים / רכוש פרטי |
| 27 בפברואר 1982 | לבנון | ביירות | 8 | 35 | צבא |
| 21 במאי 1982 | 3 | 10 | עסק | ||
| 21 במאי 1982 | 0 | 0 | עסק | ||
| 21 במאי 1982 | 0 | 1 | אזרחים / רכוש פרטי | ||
| 28 בינואר 1983 | שתורא | 12 | 20 | אזרחים / רכוש פרטי | |
| 5 בפברואר 1983 | ביירות | 20 | 100+ | אזרחים / מרכז המחקר הפלסטיני (אנ') | |
| 7 באוגוסט 1983 | בעלבכ | 35 | 133 | אזרחים / רכוש פרטי |
ניסיונות הפלה של מטוסי נוסעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 1982 הודיעו אנשי המוסד למפקד חיל האוויר, דוד עברי, שזיהו את יאסר ערפאת עולה לטיסה במטוס תובלה מאתונה למצרים. שני מטוסי F-15 הוזנקו וזיהו את מטוס התובלה. איתן הורה להפילו, אך עברי חשש מטעות בזיהוי והיסס. לבסוף, לאחר שעיכב את התקיפה דקות ארוכות, המוסד הודיע שיש ספקות בנוגע לזיהוי. מאוחר יותר התברר שהאדם במטוס הוא פתחי ערפאת, אחיו של יאסר, רופא ילדים ומייסד הסהר האדום הפלסטיני, שלקח עמו 30 ילדים שנפצעו בטבח בסברה ושתילה לטיפול רפואי בקהיר.[1]
בתקופה זו החל ערפאת לטוס בטיסות נוסעים מסחריות ושרון החליט שמדובר במטרות לגיטימיות. הוא החליט להפיל מטוס כזה מעל ים פתוח, באזור ללא כיסוי מכ"ם של אף מדינה, עדיף מעל מים עמוקים שיקשו על זיהוי הסיבה להתרסקות ואיתור השרידים. שמו של הכוח שהופקד על המשימה היה "דג זהב". לפי ברגמן לצורך המבצע צויד מטוס בואינג 707 באמצעי מודיעין ומכ"ם ושהה באוויר.[1]
במשך תשעה שבועות נערך מעקב אחר טיסותיו של ערפאת. מטוסי קרב של חיל האוויר הוזנקו לפחות חמש פעמים במטרה להפיל מטוסי נוסעים שעליהם חשבו שערפאת נמצא. בכל המקרים בכירי חיל האוויר חיבלו באופן מכוון בהפלת המטוסים מסיבות מצפוניות ובטיעונים שונים. באחד המקרים, התקשורת בין המטוסים שובשה בכוונה, ובמקרה אחר דיווחו באופן שקרי שהמטוסים הגיעו ליעד באיחור. עמוס גלבוע, שהיה אז חבר הצוות וראש חטיבת המחקר באמ"ן, הביע התנגדות עקבית למבצע בטענה שאם ישראל תפיל מטוס נוסעים זה יגרום לה נזק מדיני עצום. לפי ברגמן הקצינים סירבו בנימוק שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל.[1]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 הארץ, ספר חדש: שרון הורה ב-1982 להפיל מטוסי נוסעים כדי להרוג את ערפאת, באתר הארץ, 24 בינואר 2018
- ^ 1 2 3 4 Bergman, Ronen (2018). Rise and Kill First: The Secret History of Israel's Targeted Assassinations. Random House. pp. 234–247. ISBN 978-1400069712.
- ^ RÉMI BRULIN, The remarkable disappearing act of Israel’s car-bombing campaign in Lebanon or: What ארwe (do not) talk about when we talk about ‘terrorism’, "Mondoweiss", May 7, 2018
- ^ 1 2 National Consortium for the Study of Terrorism and Responses to Terrorism (START). (2018). Global Terrorism Database [Data file]. Retrieved from https://www.start.umd.edu/gtd
- ^ "Chronology November 1, 1981-January 15, 1982". Middle East Journal. 36 (2): 234. 1982. JSTOR 4326391.
- ^ Fred Schiff, A 165-pound bomb ripped through an empty schoolhouse in..., באתר סוכנות הידיעות UPI, 2 באוקטובר 1981 (באנגלית)
- ^ Masalha, Nur (2012). The Palestine Nakba: Decolonising History, Narrating the Subaltern, Reclaiming Memory. London: Zed Books Ltd. p. 144. ISBN 9781848139732..
- ^ Lee O'Brien, Campaign of Terror: Car Bombing in Lebanon, MERIP Reports 118 (October 1983), p. 26.
- ^ Middle East Record (MER), 2 October 1982, pp. 6-8.
- ^ "Chronology November 1, 1981-January 15, 1982". Middle East Journal. 36 (2): 217–36. 1982. JSTOR 4326391.
- ^ O'Ballance, Edgar (1998). Civil War in Lebanon, 1975-92. London: Palgrave Macmillan. p. 126. ISBN 0-333-72975-7.
- ^ O'Brien, Lee (October 1983). "Campaign of Terror: Car Bombing in Lebanon". Merip Reports. pp. 23–26.
- ^ "Perpetrators: (Front for the Liberation of Lebanon from Foreigners)", Global Terrorism Database (אנ'), National Consortium for the Study of Terrorism and Responses to Terrorism (אנ'), אוניברסיטת מרילנד, ארצות הברית