החברה הימית להובלת פרי
החברה הימית להובלת פרי הייתה חברת ספנות ישראלית פרטית שפעלה ברחבי העולם בשנים 1962–1977 והתמחתה בהובלת מטענים בקירור. מרכז החברה היה בחיפה.
הקמת החברה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
את הקמתה של "החברה הימית להובלת פרי" יזם איש העסקים רב חובל מילה ברנר. ברנר, שכבר בהפלגתו הראשונה כצוער בצי הסוחר (ערב מלחמת העולם השנייה) נתקל בצרכים המיוחדים של הובלת תוצרת חקלאית בדרך הים, בחן את השוק העולמי של ההובלה בקירור בסוף שנות ה-50 והגיע למסקנה כי השקעה בתחום זה צפויה להשתלם כלכלית מכמה סיבות עיקריות:
- הדרישה להובלה בקירור מחצי הכדור הדרומי לחציו הצפוני גדלה עם עליית רמת החיים;
- מרבית צי ההובלה בקירור בעולם הן אוניות מיושנות;
- נפח אוניות אלה עונה בקושי על הדרישות הקיימות;
- האוניות נמצאות בבעלות מפעילים קטנים רבים.
הוא רתם לרעיון את יעקב מרידור, שותפו בחברת הדיג "אטלנטיק", ושניהם הקימו בשנת 1962 את "החברה הימית להובלת פרי". מרידור הצליח לגייס משקיעים למיזם החדש, ואילו ברנר גייס צוות הקמה מקצועי שכלל מהנדסי אוניות וארכיטקטים ימיים, מהנדסי חשמל, מומחי קירור, טכנאים, כלכלנים ואנשי כספים.
צי האוניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל אוניות החברה תוכננו ונבנו מראש בהתאם לייעודן, תוך הקפדה על מהירות גבוהה (20 קשר ויותר), על גודל (למרבית האוניות היה נפח אחסנה בקירור של יותר מ-400,000 רגל מעוקב) ועל טכנולוגיות חדישות בתחום הקירור. בהמשך, עם התפתחות הטכנולוגיות, נבנו אוניות עם חדרי מכונות לא-מאוישים ועם שליטה ממוחשבת בטמפרטורת המחסנים.
ברנר, שהתנסה במלחמת העולם השנייה בהפלגה באוניות סוחר שגויסו למשימות תובלה צבאיות, הנחה את המתכננים לדאוג לחיזוקים במחסני אוניות הקירור, כך שהאוניות יוכלו, במקרה הצורך, להוביל תחמושת וציוד צבאי. כמו כן הונחו המהנדסים לדאוג לחיזוק הסיפון האחורי, כך שמסוק יוכל לנחות עליו.
בשנת 1963 החלה בניית האונייה הראשונה של החברה, "לימון-קור", במספנות "אקרס" בנורווגיה, שם כבר היו לבעלי "החברה הימית" קשרים (בענייני חברת הדיג "אטלנטיק"). הספינה הושקה בקיץ 1964 ובתוך שנה הושלמה בנייתן של עוד שלוש אוניות אחיות. בהמשך בנתה "החברה הימית" עוד אוניות קירור בנורווגיה, אך אוניות נבנו גם במדינות אחרות ובהן דנמרק, גרמניה ובריטניה.
בשיא פעילותה הפעילה "החברה הימית" 42 אוניות (חלקן אוניות חכורות ואוניות בניהולה), שהפליגו בדגלי ישראל, בריטניה וגרמניה ("החברה הימית" החזיקה בכמחצית מנפח ההובלה בקירור של אוניות מודרניות בעולם).
פעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר מראשית פעילותה השתלבה החברה בשוק ההובלה בקירור, בעיקר בשל היתרונות הטכנולוגיים של ספינותיה. לדוגמה: בזכות מהירותן הגבוהה של אוניות החברה הגיעה התוצרת מהר יותר לשווקים, דבר בעל חשיבות רבה כשעוסקים במוצרים שאורך חיי המדף שלהם מוגבל.
תחילה ניסו המתחרים להיאבק ב"חברה הימית" באמצעות הורדת מחירי ההובלה, אך הדבר לא עלה בידם. בשלב מסוים קיבלה "החברה הימית" הצעה מחברת ספנות ותיקה (חברת "סלן" של תאגיד "סלניה", שהפעילה עשרות אוניות), להיכנס לשיתוף פעולה ארוך טווח, וכך בראשית 1971 נחתם הסכם השיתוף ביניהן. בתוך זמן קצר השתלטו שתי החברות על שוק ההובלה הימית בקירור.
קווי ההפלגה של "החברה הימית" חבקו את העולם כולו. אוניותיה פקדו נמלים באירופה, באמריקה הצפונית, באמריקה הדרומית, באפריקה, באוסטרליה וניו זילנד וביפן. המטען כלל פירות מסוגים שונים אבל גם בשר, בין השאר בזכות יכולת ההובלה בטמפרטורות של 30 מעלות מתחת האפס (כמות הבשר השנתית שהובלה באוניות החברה הגיעה ל-40,000 טון).
אחת הבעיות הקיימת בהובלה בקירור היא שבנמל היעד אין בהכרח סחורה בקירור המיועדת לייצוא. "החברה הימית" ניצלה את הסיפונים המחוזקים והובילה מכוניות ב"דרך חזרה".
פעילות מיוחדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק מההובלות והפעילויות של "החברה הימית" חרגו מהובלה בקירור. ערב מלחמת ששת הימים הובילה אחת מאוניות החברה תותחים נגד מטוסים שצה"ל נזקק להם. חודשים ספורים אחר כך הביאה החברה משלוח של דובונים לחיילי צה"ל, שנתקלו לראשונה בחורף הקר ברמת הגולן.
בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 החליט חיל הים להעביר כמה ספינות טילים מחיפה למפרץ אילת. תעלת סואץ הייתה סגורה והדבר חייב הפלגה ארוכה סביב אפריקה. "החברה הימית" סייעה לחיל הים בתדלוק האוניות במהלך ההפלגה הארוכה (מבצע מוניטין ומבצע בציר ענבים).
במלחמת יום הכיפורים הוקם במשרדי "החברה הימית" מרכז הפעילות של רת"י (הרשות לתובלה ימית בשעת חירום). אוניות החברה (אחת ששהתה בארץ ושתיים ששהו בדרום אמריקה) הופנו לארצות הברית שם הטעינו ציוד צבאי חיוני והובילו אותו ארצה. מהירותן הגבוהה של ספינות החברה וחיזוקי הסיפונים שבוצעו בהן הוכיחו את עצמם.
קריסת החברה
[עריכת קוד מקור | עריכה]"החברה הימית" צמחה בקצב מהיר, ובנוסף להובלה בקירור נכנסו בעלי החברה (באמצעות חברות-בנות של "החברה הימית") לתחומי פעילות נוספים, ובהם בניית מכליות והובלת נפט. משבר האנרגיה של 1973 גרר זעזועים חריפים במחירי הדלק (שעלו) אך גם במחירי המכליות (שירדו). כתוצאה מכך נקלעה "החברה הימית" לקשיי נזילות חמורים. אוניות החברה, ששימשו ערבות למיזמי הבנייה החדשים, נמכרו, ובשנת 1977 חדלה "החברה הימית" להתקיים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריה דובלין, החברה הימית להובלת פרי, 'מערכות ים' 98, אפריל 1970, עמ' 20.
- זאב הים (רב חובל). החברה הימית להובלת פרי, בין גלים סוערים, הוצאת חבל ימי לישראל, מאי 1977, עמ' 164-109.
- דניאלה רן. מילה ברנר, הוצאת קיבוץ דליה, 2003.
- דניאלה רן, בין ספינה לרציף תולדות לשכת הספנות הישראלית 1982-1932, פרדס הוצאה לאור, 2008, עמ' 111, 121-120, 142, 204, 215.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דני זמרין, "סלט פירות: החברה הימית להובלת פרי". בתוך: אותו הים - על ספנות ישראלית ועוד. 6 ביולי 2012.