הוספה סטנדרטית
בכימיה בכלל ובכימיה אנליטית בפרט, הוספה סטנדרטית היא שיטה המאפשרת מדידת ריכוזו של צורון יחיד בתמיסה בה ישנם כמה צורונים פעילים. שיטה זאת טובה למערכות ביולוגיות, בהן מטבע הדברים צורונים פעילים רבים. כמו גם למערכות מורכבות אחרות (כמו מי ים) ומכאן חשיבותה הרבה.
הצורך בשיטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השיטות המסורתיות לניטור אנאליט בתמיסה (ספקטרוסקופיה מסורתית כמו שיטת JOB או שיטות אלקטרוכימיות כמו striping voltammetry) יעילות כאשר מדובר בצורון יחיד בתמיסה, אך קשה ליישמן לתמיסה המכילה צורונים שונים.
למשל, אם ישנם בתמיסה שני צורונים בולעי אור, השימוש בשיטת הספקטרוסקופיה המסורתית (מדידות ספקטרום בליעה של האנאליט, מציאת אורך הגל בו הבליעה מקסימלית, הכנת גרף כיול לעבודה באורך גל זה, מדידת תמיסת האנאליט באורך הגל הנ"ל וחישוב ריכוז האנאליט) לא תניב את ריכוז האנאליט אלא מיצוע כלשהו בין ריכוז האנאליט לבין ריכוז הצורון הנוסף, זאת ע"פ חוק בר-למברט. תרומתו של הצורן הנוסף לבליעה באורך הגל שמצאנו תלויה בתכונות הבליעה שלו ובריכוזו בתמיסה הנבדקת, נתונים שאינם ידועים בדרך כלל. לכן, לשם מדידת ריכוז של צורון נתון בדגימות "טבעיות" (כאשר שאר המרכיבים, רכוזם המדויק ולפעמים אף מהותם, אינם ידועים), בכל שיטה אנליטית, יש צורך לאפס תרומות של צורנים אחרים. על צורך זה באה לענות שיטת "הוספה סטנדרטית".
מכאן ואילך יעסוק כל הערך ביישום השיטה בספקטרוסקופיה, לצורך פשטות. אותם עקרונות תקפים לכל שאר היישומים.
עקרונות השיטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשיטה זו מודדים את הבליעה בתמיסה בה מנטרים את האנאליט. אחר כך מוסיפים כמות ידועה של הצורון הנמדד לתמיסה ומודדים שוב את הבליעה, ממשיכים להוסיף כמויות ידועות, נהוג למדוד כחמש מדידות. מתוצאות אלו מציירים גרף: על ציר ה-X תוספת הריכוז, על ציר ה-Y הבליעה. אם העבודה נעשיתה תחת מגבלות חוק בר-למברט, התוצאה היא ישר. החיתוך בין הישר לבין ציר ה-X הוא ריכוז האנאליט בתמיסה המקורית.
ההצדקה לשיטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מפני שהחיתוך עם ציר-X היא התוספת שתיצור בליעה אפסית, ומכיוון שהישר המצטייר מתייחס לתוצאות של בליעת צורון האנאליט, התוצאה היא כמות האנאליט שיש לגרוע מהתמיסה כדי לקבל אפס בליעה, כלומר ריכוז הצורון בתמיסה.