ההתיישבות במישור החוף המרכזי

התיישבות היהודים במישור החוף המרכזי של ישראל בעת החדשה (לפירוט ההתיישבות היהודית לאורך ההיסטוריה ראה את הערך היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל) החלה בסוף המאה ה-19, על אדמות שנרכשו מבעליהן הערבים, ובהמשך הוא הפך לאזור המאוכלס ביותר בארץ.

תחילת ההתיישבות

עד שנת 1948 יכלו יהודים להתיישב רק במקומות שבהם מכרו להם הערבים אדמות. הערבים לא מכרו ליהודים קרקעות באזורים שהיו טובים להתיישבות, כגון השומרון והגליל התחתון.

הקרקעות שנמכרו ליהודים ממוקמים בשלושה אזורים מרכזיים:

1. באצבע הגליל ואזור אגם החולה – אזורים שהיו ביצתיים ונגועים במלריה.
2. בעמק יזרעאל ובעמק חרוד – שהיו גם הם אזורים ביצתיים ונגועים במלריה
3. בשרון ובהמשכו הדרומי – צפון מישור יהודה.

השטחים באזורים אלו היו בלתי נוחים לחקלאות שכן השטח היה מורכב, בחלקו, מגבעות כורכר שאינן מתאימות לחקלאות. חלק אחר היה עשוי אדמות חמרה (ה"רכס האדום"), שגם הוא לא הביא תועלת רבה למשק החקלאי. משום שאין באזור מעיינות שבעזרתם ניתן להשקות את האדמה ובאותה התקופה עדיין לא ידעו על קיומם של מי תהום עמוקים באזור (וממילא לא הייתה הטכנולוגיה לשאיבתם) התקשו התושבים הערבים לעבד את אדמת החמרה. באין שימוש לאדמות, מכרו אותם ליהודים.

היהודים הציוניים, שהיו באותה התקופה חסרי ידע חקלאי, קנו את קרקעות החול האדום. בהמשך, כאשר נתגלו מי תהום עמוקים, שאבו אותם באמצעות מנועי בעירה פנימית. מנועי הבעירה הפנימית הומצאו לראשונה בשנות ה-60 של המאה ה-19 ובשנות ה-90 של המאה הגיעו מנועים ראשונים מסוג זה לארץ ישראל.

בדיעבד נראה כי הייתה ברכה בחוסר הידע החקלאי של המתיישבים היהודים, שכן "בזכותו" הם הסכימו לקנות את אדמות החול האדום (חמרה). בנוסף, גרם להם חוסר הניסיון לנסות גידולים שונים, עד שהגיעו, כעבור ארבעים שנות ניסוי וטעייה, לגידול האופטימלי לקרקע זו: ההדרים. הברון רוטשילד והמוסדות הציוניים הם שמימנו ניסיונות חקלאיים אלו.

הנסיבות ההיסטוריות שאפשרו את הצלחת הגידולים החדשים:

• בזכות ההמצאת החדשנית - יחסית לאותם הימים - של אוניות קיטור ואוניות קירור, יכלו החלוצים לשלוח את ההדרים לייצוא באירופה.
• התגלות הוויטמינים בראשית המאה ה-20 העלתה את ערך ההדרים והגדילה את הביקוש להם.
• עלייה ברמת החיים באירופה אפשרה את קניית פרי ההדר. 100 שנה קודם לכן, ידה של מרבית האוכלוסייה באירופה לא הייתה משגת לרכישת תפוזים.

העיור במישור החוף

השגשוג במשק ההדרים נעצר בשנת 1939 עקב הניתוק מהשווקים באירופה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ניתוק זה הגביר את הצורך של היישוב בארץ ישראל ושל הצבא הבריטי במוצרים תעשייתיים. כתוצאה מכך, רוב המושבות החקלאיות החלו להתפתח לערים ועברו לעסוק בתעשייה ובשירותים. כך למשל המושבות ראשון לציון ורחובות, שבשתיהן היה משבר בענף הפרדסים ובשתיהן התגוררו פועלים רבים שהיו מוכנים לעבור מענפי החקלאות לעבודה בתעשייה. את ההון שהצטבר השקיעו בעלי הפרדסים בענף התעשייה. כאמור, היה ביקוש רב לתוצרת תעשייתית, הן מצד האוכלוסייה והן מצד הצבא הבריטי.

המושבה נס ציונה, שהעסיקה פועלים ערבים בעיקר, לא השתתפה בתהליך זה, ונותרה מושבה חקלאית למשך שנים רבות לאחר מכן.

תהליכים אלו התגברו עם פרוץ מלחמת העצמאות והעלייה ההמונית שבאה בעקבותיה.

מישור החוף המרכזי הפך, אם כן, מאזור חקלאי המייצר הדרים לאזור עירוני–תעשייתי– שירותי וכך הפך לאזור המאוכלס ביותר בארץ.