ההשתלטות הסינית על טיבט
 | ||||||||||
| הסכם שבע עשרה הנקודות, אשר קבע את סיפוחה של טיבט לסין | ||||||||||
| תאריכים | 6 באוקטובר 1950 – 23 במאי 1951 (230 ימים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | טיבט | |||||||||
| קואורדינטות | 29°36′N 91°06′E / 29.6°N 91.1°E | |||||||||
| תוצאה | טיבט סופחה לרפובליקה העממית של סין | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
החל משנת 1720, הייתה טיבט נתונה לשליטתה של שושלת צ'ינג ששלטה בסין, כאשר בחלוף השנים מידת עצמאותה של טיבט מסין חוותה עליות ומורדות. בקץ תקופה ארוכה בה נהנתה טיבט מאוטונומיה, בשנת 1950 פלשה הרפובליקה העממית של סין לטיבט, והכריחה את טיבט להסכים לעבור לשליטתה המלאה של סין. הליך הסיפוח הסתיים לאחר שטיבט וסין חתמו על הסכם שבע עשרה הנקודות. ההסכם אושרר על ידי הדלאי לאמה ה-14 ב-24 באוקטובר 1951,[1] אשר טען בהמשך כי הסכים לכך בשל לחצים שהופעלו כלפיו.
קודם לסיפוח, נקטה טיבט במספר צעדים על מנת לקדם את עצמאותה המוחלטת מסין. בהם, ניסיונות לזכות בהכרה בינלאומית, ניסיונות לערוך מודרניזציה לצבא הטיבטי, משא ומתן בין ממשלת טיבט לממשלת סין, וסכסוך צבאי באזור צ'מדו שבטיבט באוקטובר 1950.[2][3] הסיפוח והצעדים בהם נקטה סין בסמוך לו, כונו על ידי ממשלת סין "השחרור השלו של טיבט",[4][5] ומנגד, כונו על ידי הממשלה הטיבטית הגולה - "הפלישה הסינית לטיבט".[6]
ממשלת טיבט והמבנה החברתי הטיבטי נותרו כשהיו, נתונים למשטר הטיבטי תחת סמכותה של סין, עד למרד הטיבטי ב-1959. לאחר המרד, פירקה סין את ממשלת טיבט ומבנים חברתיים טיבטיים, והדלאי לאמה נמלט לגלות.[7] שטח טיבט עודנו בשליטה מלאה של סין.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]טיבט עברה לשליטת שושלת צ'ינג ששלטה דאז בסין, בשנת 1720, לאחר שזו גירשה את כוחות ח'אנת דזונגאר ששלטו בטיבט. כתוצאה מכך, טיבט הייתה במעמד של מדינת חסות עד 1912, אז נסתיימה תקופת השושלות בסין במסגרת אירועי מהפכת שינהאי והוקמה הרפובליקה הסינית, אשר ביקשה לאחד תחתיה את כל שטחי שושלת צ'ינג, כולל טיבט.[8] למרות זאת, בשנים שלאחר מכן, טיבט תיפקדה הלכה למעשה כמדינה עצמאית.[9]
בין 1913 ל-1933, ניסה הדלאי לאמה ה-13 (תוארו של מנהיג טיבט) להרחיב את הצבא ולהפוך אותו לצבא מודרני. עם זאת, ניסיונות אלו נכשלו בעיקר בשל התנגדותם של אריסטוקרטים ונזירים בעלי השפעה בטיבט.[10][11] ב-1927, קבעה סין כי החוקים ההיסטוריים של הבודהיזם הטיבטי ימשיכו לחול כל עוד הם אינם מתנגשים עם חוקים חדשים של הממשל המרכזי בסין.[12]
על אף שהייתה עצמאית בפועל בתקופה האמורה, לממשלה הטיבטית היה מגע מועט עם ממשלות אחרות בעולם,[11] למעט קשרים מסוימים עם הודו, בריטניה וארצות הברית. [13]
ניסיונותיה של טיבט להישאר עצמאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1949 הסתיימה מלחמת האזרחים בסין במסגרתה תפסו הקומוניסטים את השלטון. הממשלה החדשה שמה לעצמה מטרה לספח את טיבט לסין בדרכי שלום או בכוח.[14]
ביולי 1949, חשדה הממשלה הטיבטית כי המפלגה הלאומית הסינית (הקוומינטנג) תכננה להתסיס כוחות מסוימים בטיבט. בשל כך, גירשה הממשלה הטיבטית את המשלחת הסינית שהוצבה בלהסה (בירת טיבט).[15] בנובמבר 1949, שלחה ממשלת טיבט מכתב למחלקת המדינה האמריקנית עם העתק למאו דזה-דונג ששלט אז בסין, ובו הצהירה על כוונתה להגן על עצמה "בכל האמצעים האפשריים" מפני פלישה סינית לטיבט.
בשל כישלונותיה של טיבט לבצע מודרניזציה בצבא, היא נותרה בתקופה זו מאוימת על ידי סין, אך עם צבא שאינו מאומן ואינו יעיל.[16] הודו סיפקה לטיבטים סיוע צבאי שכלל נשק קל והכשרה צבאית, אך הדבר לא יכל לאפשר הגנה מלאה מפני צבא השחרור העממי שהתעלה על צבא טיבט בגודל ובציוד, וחייליו היו בעלי ניסיון קרבי רב ממלחמת האזרחים הסינית שהסתיימה מעט לפני האירועים.[17]
מאחר שהסינים הבינו כי טיבט לא תוותר על עצמאותה בדרכי שלום, הורה מאו לצבאו, בדצמבר 1949, להיערך לצעדה לצ'מדו שבטיבט כדי להביא את הטיבטים לשולחן המשא ומתן.[14]
משא ומתן בין טיבט לסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות האירועים, בין הטיבטים לסינים נערכו שיחות בתיווך ממשלות בריטניה והודו. ב-7 במרץ 1950, משלחת טיבטית הגיעה לקלימפונג, הודו, כדי לפתוח בדיאלוג עם הרפובליקה העממית של סין שהוכרזה לאחרונה ולהבטיח שהסינים יכבדו את ה"שלמות הטריטוריאלית" הטיבטית. במסגרת הדיאלוג שנערך בהודו, העבירה סין לטיבט הצעה בת 3 נקודות לפיה: 1. טיבט תיחשב כחלק מסין, 2. סין תהיה אחראית להגנת טיבט ו-3. סין תהיה אחראית ליחסי הסחר ויחסי החוץ של טיבט. עוד הבהירה סין, כי סירוב להצעה יוביל למלחמה.
עת התמשכות השיחות, ב-7 באוקטובר 1950, התקדמו כוחות סינים למזרח טיבט, וחצו את הגבול לתוך טיבט בחמישה מקומות.[18] זאת, במטרה להפעיל לחץ על טיבט להסכים לתנאי סין.[19] עם זאת, טיבט לא הסכימה לאף אחד מהתנאים.
הפלישה לצ'מדו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר חודשים של משא ומתן כושל,[20] ניסיונות טיבטיים לקבל תמיכה וסיוע זר,[21] וגיוס הדדי של כוחות לקרבת הגבול בין טיבט לסין, חצה צבא השחרור העממי (צבא סין) את נהר ג'ינשה אל תוך שטחה של טיבט ב-7 באוקטובר 1950.[22] הצבא הסיני, שהיה בעל עליונות מספרית על הכוחות הטיבטים, כבש את עיירת הגבול צ'מדו ב-19 באוקטובר, כאשר בקרבות אלו נהרגו ונפצעו כ-300 חיילים (משני הצדדים יחד).[23] לאחר כיבוש צ'מדו, חדלה סין את המתקפה הצבאית וביקשה להמשיך את המשא ומתן, בעוד האיום הצבאי עודנו מרחף מעל טיבט.[24]
הסינים הבטיחו לטיבט כי במידה וטיבט תשוחרר "באופן שלו", האליטות הטיבטיות יוכלו לשמור על עמדותיהן וכוחן.[25]
חודש לאחר שסין פלשה לטיבט, אל סלוודור נתנה חסות לתלונה של הממשלה הטיבטית באו"ם, אך הודו ובריטניה מנעו את הדיון בה.[26]
הטיבטים נאלצו לשלוח משלחת לבייג'ינג, כאשר למשלחת זו הוצג מסמך גמור, הידוע כהסכם שבע עשרה הנקודות, שעיקרו הוא הסכמה של טיבט להיות חלק מסין. הסינים הבהירו כי המסמך אינו נתון למשא ומתן. עם זאת, סין הצהירה כי היא תאפשר לטיבט לבצע רפורמות בעצמה, לשמור על ניהול עצמי של ענייני הפנים ולאפשר חופש דת בתחומיה. המשלחת הטיבטית בבייג'ינג, שהקשר שלה עם הממשלה הטיבטית היה רופף והיא לא הורשתה לתקשר עמה, חתמה על ההסכם ב-23 במאי 1951.[27]
הדלאי לאמה ה-14, מנהיג טיבט, היה חלוק בשאלה האם לקבל את ההסכם או לברוח מטיבט. באוקטובר 1951, כאשר הוא בן 15 שנים בלבד, בחר שלא לברוח לגלות, ונתן את אישורו להסכם. זמן קצר לאחר מכן, צבא השחרור הסיני נכנס ללהסה, בירת טיבט.
לאחר הסיפוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך מספר שנים לאחר הסיפוח, המשיכה הממשלה הטיבטית לשלוט במספר אזורים בטיבט.[28] במהלך תקופה זו, אזורים תחת השלטון הטיבטי שמרו על מידה רבה של אוטונומיה מהממשל המרכזי והורשו בדרך כלל לשמור על המבנה החברתי המסורתי שלהם.
בשנת 1956, מיליציות טיבטיות באזור מזרח טיבט, החלו להילחם נגד ממשלת סין. לחימה זו התפשטה בשטח טיבט והגיע עד להסה במרץ 1959, באירועים שכונו "המרד הטיבטי". המרד נתמך על ידי ה-CIA, כחלק מהתוכנית הטיבטית של ה-CIA, ועל פי חלק מההערכות, גבה את חייהם של למעלה מ-80,000 טיבטים.[29]
בצל הלחימה, העמיקה סין את אחיזתה בטיבט ופיזרה את ממשלת טיבט, ואילצה את הדלאי לאמה ה-14, יחד עם פמליה של בכירים נוספים בממשלת טיבט, להימלט להודו, ולהקים שם את הממשלה הטיבטית הגולה.[30] ממשלה זו רואה בשליטה הסינית בטיבט כ"כיבוש טיבט".[31]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ A. Tom Grunfeld (30 ביולי 1996). The Making of Modern Tibet. M.E. Sharpe. pp. 107–. ISBN 978-0-7656-3455-9.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Anne-Marie Blondeau; Katia Buffetrille (2008). Authenticating Tibet: Answers to China's 100 Questions. University of California Press. p. 61. ISBN 978-0-520-24464-1. ארכיון מ-23 ביוני 2016. נבדק ב-15 בנובמבר 2015.
It was evident that the Chinese were not prepared to accept any compromises and that the Tibetans were compelled, under the threat of immediate armed invasion, to sign the Chinese proposal.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Tsepon Wangchuk Deden Shakabpa (באוקטובר 2009). One Hundred Thousand Moons: An Advanced Political History of Tibet. BRILL. pp. 953, 955. ISBN 978-90-04-17732-1.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Peaceful Liberation of Tibet". Xinhua News Agency. ארכיון מ-16 ביוני 2017. נבדק ב-16 באוגוסט 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Dawa Norbu (2001). China's Tibet Policy. Psychology Press. pp. 300–301. ISBN 978-0-7007-0474-3.
- ^ "China could not succeed in destroying Buddhism in Tibet: Sangay". Central Tibetan Administration. 25 במאי 2017. אורכב מ-המקור ב-21 בספטמבר 2018. נבדק ב-16 באוגוסט 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Latson, Jennifer (17 במרץ 2015). "How and Why the Dalai Lama Left Tibet". Time. נבדק ב-21 בפברואר 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Tanner, Harold (2009). China: A History. p. 419. ISBN 978-0872209152.
- ^ Shakya 1999 p.4
- ^ Feigon 1996 p.119-122.
- ^ 1 2 Shakya 1999 p.5,11
- ^ https://www.sohu.com/a/461098896_523177 南京国民政府成立之初，在处理藏传佛教问题上采取援引相关法规的原则。1927年8月12日，南京国民政府"援用以前法律之决议案"，规定一切法律在未颁布以前，继续援引不与国民党党纲或主义，或与国民政府法令相抵触的法律。
- ^ Shakya 1999 p.7,15,16
- ^ 1 2 Goldstein 1997 p.44
- ^ Shakya 1999 p.5,7,8
- ^ Goldstein, 209 pp.51-2.
- ^ Feigon 1996 p.142 (trained).
- ^ Melvin C. Goldstein, A History of Modern Tibet: The Calm Before the Storm: 1951-1955, University of California Press, 2009, Vol.2, p.48.
- ^ Melvin C. Goldstein, A History of Modern Tibet, vol.2, p.48-9.
- ^ Shakya 1999 p.28-32
- ^ Shakya 1999 p.12,20,21
- ^ Feigon 1996 p.142.
- ^ Jiawei Wang et Nima Gyaincain, The historical Status of China's Tibet (אורכב 29.04.2016 בארכיון Wayback Machine), China Intercontinental Press, 1997, p. 209 (see also The Local Government of Tibet Refused Peace Talks and the PLA Was Forced to Fight the Qamdo Battle (אורכב 18.03.2012 בארכיון Wayback Machine), china.com.cn): "The Quamdo battle thus came to a victorious end on October 24, with 114 PLA soldiers and 180 Tibetan troops killed or wounded."
- ^ Shakya 1999 p.49
- ^ Laird, 2006 p.306.
- ^ Tibet: The Lost Frontier, Claude Arpi, Lancer Publishers, October 2008, ISBN 0-9815378-4-7; "UN General Assembly Resolutions". International Campaign for Tibet (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-06-21.
- ^ 'The political and religious institutions of Tibet would remain unchanged, and any social and economic reforms would be undertaken only by the Tibetans themselves at their own pace.'
- ^ Shakya 1999 p.96,97,128.
- ^ Tibet Online - Why Tibet? - HISTORY LEADING UP TO MARCH 10TH 1959, www.tibet.org
- ^ "The Dalai Lama Escapes from the Chinese". Time. 20 באפריל 1959. נבדק ב-21 בפברואר 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Chinese occupation of Tibet, Free Tibet (באנגלית)