ההשתוללות במונטה קאסינו

ההשתוללות במונטה קסינו הוא רצף של אירועי אונס המוני שבוצעו בחודשים מאי-יוני 1944, לאחר סיום הקרב על מונטה קאסינו בדרום מחוז לאציו שבאיטליה, על ידי חיילי גומיה - חיילים בני שבטים ערביים ממרוקו ששירתו בצבא הצרפתי. באירועים אלו נאנסו מעל 2,000 נשים ונערות בגילאים 11 עד 86. בנוסף, נרצחו כ-1,000 גברים, שניסו להגן על בני משפחתם. אחוז גבוה מהנשים הנפגעות נדבקו במחלות מין כמו זיבה ועגבת.

בשנת 1996 החליט בית הנבחרים האיטלקי לדון בפיצוי נפגעות האונס. השלטונות הצרפתיים נטלו אחריות חלקית לאירוע. רק ב-15 במרץ 2004 הוכרו הנשים הנפגעות, המכונות מרוקינאטה (Marocchinate) כקורבנות מלחמה.

האירוע שימש השראה לספרו של הסופר האיטלקי אלברטו מורביה שתי נשים, שעליו התבסס סרטו של ויטוריו דה סיקה לה צ'וצ'ארה בכיכובה של סופיה לורן.

יום 14 באוקטובר נקבע ליום זיכרון מחוזי נגד אלימות כלפי נשים לזכרם של נפגעות האונס ה"מרוקינאטה".

נסיבות האירוע

עדות, כתובה בכתב יד, של שלוש נשים, בנות 47, 53 ו-84 (הגיל מופיע על יד החתימה) לאישור האירוע בליל 17 במאי 1944

בסתיו 1943 החליטו בעלות הברית לנסות להבקיע את ביצורי קו גוסטב, קו ביצורים שבנו הגרמנים במרכז איטליה ואשר נועד לבלום את פלישת בעלות הברית למרכז איטליה ולצפונה. במשך חמישה חודשים לא הצליחו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים.

בידיעתו של מפקד צבא בעלות הברית, גנרל מארק קלארק, הועלה הרעיון כי חיילי הגומיה המרוקאי, שהיו בעלי ניסיון בלחימה באזור הררי, יפרצו את קו ההגנה הגרמני בדרום מחוז לאציו. על פי הרעיון, חיילי חיל המשלוח, שהיה תחת השליטה של הצבא הצרפתי ובפיקודו הישיר של מרשל אלפונס ז'ואן, יכבשו את הסוללות פאיטו ומאיו, יפרצו מעבר לסוללות מוסוני תוך פתיחת נתיב למרכז איטליה וצפונה, כדי לאפשר לבעלות הברית לסיים את כיבוש איטליה.

על פי התאחדות נפגעי פשעי המלחמה האיטלקים נאמר לצבא המשלוח המרוקאי כי בתום הכיבוש, הנשים האיטלקיות יעמדו לרשותם במשך שלושה ימים.

הפעם אתם לא רק משחררים את האדמות שלכם. אם תנצחו, תוכלו לקחת בידיכם את האויב: את הנשים, את הבתים ואת היין הטוב בעולם... במשך 50 שעות תהיו האדונים לכל מה שתמצאו... אף אחד מכם לא ייענש ולא יבוא חשבון על מה שיעשה.

— הבטחת המפקד הצרפתי לחיילים המרוקאים

אין כל עדות אחרת של מי ששמע את הדברים, או רישום אחר כלשהו המוכיח כי ז'ואן אכן הבטיח לחייליו הבטחה ברוח זו.

בתוך יומיים פרצה היחידה המרוקאית את הדרך לצ'פראנו ופרוסינונה. תוך שבוע הם הגיעו לאמסנו, והצבא הגרמני נסוג מקו גוסטב. במשך שבועיים תמימים, מ-15 במאי 1944 ועד תחילת יוני, ביצע חיל המשלוח המרוקאי, בידיעת הפיקוד הצרפתי, שורה של מעשי ביזה, רצח ואונס באוכלוסייה שהתגוררה בשטחים שנכבשו. לרוב התבצעו המעשים בריכוזים קטנים של אוכלוסייה. הפעולות האלימות היו שיטתיות ובממדים נרחבים, והפיקוד הצרפתי של היחידות המרוקאיות לא ניסה למנוע או להפסיק אותן.

תוצאות האירוע

דיווח ראשוני על האירוע, נמסר קרוב למועד התרחשותו ונשלח לרומא על ידי ראש העירייה של אספרייה (Esperia) בפרובינציה פרוסינונה (Frosinone). בדיווח הוא הודיע כי בעירו נאנסו 700 נשים, מתוך 2,500 תושבי העיר, בנוסף למספר לא ידוע של גברים שקמו להגן על בני משפחתם והכומר המקומי. העיר נפלה לקרבן עקב היותה מושב המפקדה הגרמנית של החטיבה ה-71.

במעשי הפשע, שאומתו בהצהרות בשבועה נאנסו כ-2,000 נשים, כאשר 90% מהן נדבקו במחלת המין זיבה ו-20% מהן נדבקו במחלת המין עגבת, ו-800 גברים נרצחו בהגנתם על בני המשפחה. בנוסף, 40% מבני הזוג נדבקו במחלות אלו אף הם, נולדו להם ילדים לא רצויים, 81% מאמצעי הייצור נבזזו, 90% מהבהמות נלקחו, וכמוהם תכשיטים, בגדים וכסף.

צעדי הצרפתים

גנרל דה גול לוחץ יד של חייל מרוקאי

חודשים ספורים לפני האונס ההמוני, במרץ 1944, ביקר הגנרל שארל דה גול בחזית האיטלקית. הוא ביקש להחזיר את החיילים המרוקאים למדינתם ולהעסיק אותם רק בשמירת הסדר הציבורי. הקצינים הצרפתים ביקשו ממנו הבאת זונות מצפון אפריקה, ואכן סופקו להם קרוב ל-600 נשים.

לאחר האירוע, עד ה-1 באוגוסט 1947, שילמו הצרפתים לקורבנות סכומים שנעו בין 30 מיליון ועד 150 לירות איטלקיות. סך הכול שולמו 30 מיליארד לירות. כעת עומדות בפני השלטונות האיטלקיים 60,000 תביעות, כולל הגִמלה המקובלת לנפגעי מלחמה אזרחיים.

שלטונות צרפת טענו כי התקיימו 169 משפטים ל-360 חיילים, חלקם נידונו למוות. הדרגים הגבוהים, מרשל אלפונס ז'ואן מפקד חיל המשלוח המרוקאי, ואנדרה דיאטלם שהיה המפקד במקום, לא היו יכולים שלא להבחין בפשעי חייליהם, אולם הם לא נענשו. גנרל הרולד אלכסנדר, מפקד הארמייה השמינית של הצבא הבריטי, שהייתה היחידה האחראית הישירה לגזרה, השעה את עצמו מתפקידו לזמן קצר.

הדיון בבית הנבחרים האיטלקי

בית הנבחרים האיטלקי ערך דיון על האירוע בשנת 1952. מספר חברות פרלמנט, ובהן רוֹסי מאריה מדאלנה, טענו כי הטיפול ב-60,000 התביעות לפיצויים לקורבנות אינו מתקדם בקצב סביר, וכי אין די בפיצוי הסמלי שהשלטונות האיטלקיים והצרפתיים שילמו, ובטיפול הרפואי הראשוני שסיפקו. כן צוינו מקרים של רצח גברים שקמו להגן על נשותיהם ושעקבות מבצעיהם לא נמצאו.

ראו גם

• הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה

לקריאה נוספת

• Bimberg, Edward L. The Moroccan Goums: Tribal Warriors in a Modern War. Westport, CT: Greenwood Press, 1999

קישורים חיצוניים

• סביונה מאנה, הסיפור הנשכח של קורבנות האונס האיטלקיות במלחמת העולם השנייה, באתר הארץ, 31 במאי 2013
• ההיסטוריה זה אנחנו - סרט של הטלוויזיה האיטלקית משנת 1996 בהשתתפות הנשים שנאנסו והחיילים שאנסו - תרגום לאנגלית
• מעשי טבח בגרמניה ובאיטליה במלחמת העולם השנייה (באנגלית)
• חיל המשלוח הצרפתי לאיטליה, "Corps Expéditionnaire Français en Italie (CEFI)" (באנגלית)
• הדיון בבית הנבחרים האיטלקי בנושא בשנת 1952 (באיטלקית)
• ישיבת הסנאט האיטלקי מיום 25 יולי 1996 (באיטלקית)
• המרוקאים במערכה האחרונה (באיטלקית)
• המקור למעשי הצרפתים (באיטלקית)
• קישור לכתבה: ביום 15 מרץ 2004 כבודם הושב להם בפומבי במרץ 2007 יש קישור לכתבה עליהן ועל פשעי אונס נוספים (באיטלקית)
• האונס ההמוני של בעלות הברית (באיטלקית)
• האונס של המרוקינאטה (באיטלקית)
• מחקרים על אודות אונס נשים איטלקיות במלחמת העולם השנייה (באיטלקית)
• שתי נשים ואחרות (באיטלקית)