ההסכמה הבלקנית

ההסכמה הבלקנית או האנטנטה הבלקנית (על משקלה ההסכמה הלבבית), או ברית הבלקן הייתה ברית שנחתמה ב-9 בפברואר 1934 בין יוון, טורקיה, ממלכת רומניה וממלכת יוגוסלביה, בו ויתרו החותמות על כל הטענות הטריטוריאליות שיש להן זו כלפי זו לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאור בעיות המיעוטים. מדינות אחרות באזור שהיו מעורבות במהלכים הדיפלומטיים שהובילו לחתימת הברית, איטליה הפשיסטית, אלבניה, בולגריה, הונגריה וברית המועצות, לא חתמו בעיקר בשל שאיפתן להתפשטות טריטוריאלית.

בסיסה של הברית בהתקרבות בין מדינות הבלקן ובמיוחד בין האויבות המסורתיות טורקיה ויוון, החל מחתימת הסכם בשנת 1924 שכונה "הבלוק הבלקני" שהביא להתקרבות הדרגתית במהלך שנות ה-30. ועידה באתונה ב-1930 הביאה לחתימת הסכם שיתוף פעולה היסטורי בין טורקיה ויוון. ועידות נוספות שבאו לאחר מכן באיסטנבול ובבוקרשט העלו את הרעיון של ברית בלקנית אזורית. בתיאום ובמקביל לברית נוספת שכונתה ההסכמה הקטנה.

במהלך שנות השלושים סייעה הברית בהשכנת שלום ויציבות באזור הבלקנים, במיוחד בין טורקיה והמדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מאנית, ובמיוחד יוון. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצהירו המדינות החברות בברית על אחדות וניסו לפעול כגורם מפייס. המדינות החברות בברית היו נתונות בין שתי המעצמות ברית המועצות וגרמניה הנאצית, כמו גם איטליה הפשיסטית שראתה ביוון "מרחב השפעה" שיש לכבוש אותו. שדות הנפט בפלוישט הרומנית היו משאב אסטרטגי מהמעלה הראשונה, כמו גם הגישה לאזור הים התיכון, נמלי הים האדריאטי והקרבה לברית המועצות שהציעו רומניה ויוגוסלביה לצבא הגרמני. לחצים אלו היו מעבר ליכולתן של המדינות הקטנות החברות בברית לשאת.

בשנת 1937 נחתם הסכם סטויאדינוביץ'-צ'יאנו בין יוגוסלביה ובין איטליה שבישר למעשה את קץ ההסכמה הבלקנית. באוקטובר 1940 פלשה איטליה ליוון. המדינות החברות בברית לא התערבו לטובת יוון, וממשלת יוגוסלביה אף הסכימה למעבר צבאות גרמניה דרכה, בדרכם ליוון, בטרם הופלה בהפיכה. עם כיבוש יוון ויוגוסלביה על ידי גרמניה, באפריל 1941, שתי חברות הברית חדלו מלהתקיים. רומניה הצטרפה למדינות הציר, והעמידה את משאבי הטבע וכוח האדם שלה לטובת המאמץ המלחמתי הגרמני. טורקיה שמרה על נייטרליות עד לסוף המלחמה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ההסכמה הבלקנית בוויקישיתוף

ההסכמה הבלקנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)