הבחירות הפרלמנטריות בעיראק (2018)
| |||||||||||
| הבחירות הפרלמנטריות בעיראק | |||||||||||
| 12 במאי 2018 | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 44.52% | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מועמד | מוקתדא א-סדר | האדי אל-עאמרי | |||||||||
| מפלגה | סאאירון | ברית אל-פתח העיראקית | |||||||||
| מספר הקולות | 1,493,542 | 1,366,789 | |||||||||
| מספר המושבים | 54 | 48 | |||||||||
| אחוזים | 14.38% | 13.16% | |||||||||
| יושב הראש הממונה: מוקתדא א-סדר | |||||||||||
במאי 2018 נערכו בעיראק בחירות לפרלמנט, בהן התמודדו חמש רשימות שיעיות, שהתחלקו לשני גושים עיקריים. אחוז ההצבעה היה נמוך, ועמד על 44%, ובמספר המושבים הגדול ביותר זכתה רשימת סאירון. הרשימה קיבלה 14% מהקולות, שהקנו לה 54 מושבים. לבחירות קדמו תהליכים פוליטיים משמעותיים במדינה, בהובלתו של ראש הממשלה, חיידר אל-עבאדי. אל-עבאדי חיזק את הזהות הכלל-עיראקית, בלם התערבויות חיצוניות בענייני המדינה, ניסה למגר את השאיפות הבדלניות של התושבים הכורדים, וניצח את דאעש.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-12 במאי 2018 נערכו בעיראק בחירות פרלמנטריות, בהן נבחרו חברי הפרלמנט. ברקע מערכת הבחירות עמדו מספר התפתחויות חשובות בעיראק. בתהליך הבחירות בעיראק, נבחרים 329 נציגים, חברי הפרלמנט העיראקי, המכריעים מי יכהנו כנשיא וכראש ממשלה בעיראק. נציגי הפרלמנט לארבע שנים נבחרים על סמך מיקומם ברשימת המפלגה.[1]
בשנים שקדמו לבחירות אלה, השקיע חיידר אל-עבאדי, שכיהן כראש הממשלה משנת 2014, מאמצים רבים בחיזוק מנגנוני המדינה המרכזית ומוסדותיה ובניסיון להשליט את ריבונות המדינה על כלל שטחי עיראק. אל-עבאדי הקים מחדש את הצבא העיראקי שקרס עם פלישת דאעש, הכריע באמצעותו את דאעש והשיב את הריבונות. בנוסף, במסגרת השאיפה לחיזוק הריבונות העיראקית פעל אל-עבאדי נגד ניסיונות למעורבות זרה בענייני הפנים של עיראק, ובפרט ניסיונות איראניים.[2]
אל-עבאדי פנה לכלל האזרחים בשאיפה לחזק את תחושת האזרחות השוויונית, ואת היותם בעלי זהות עיראקית מובהקת בראש ובראשונה. הוא נלחם בתופעת העדתיוּת בעיראק, והדגיש את האלמנט הזה גם במצע הבחירות שלו בבחירות 2018.[2] אל מול השאיפות הבדלניות של הכורדים, פעל אל-עבאדי ברוח דומה. הוא פעל להחלשת ההנהגה הפוליטית הכורדית, הדף בכוח את היוזמה למשאל עם בדלני,[2] והשתלט בחזרה על שטחים השייכים לעיראק, שהיו תחת ריבונות כורדית דה-פקטו מ-2003, ובהם העיר כרכוכ (עיר נפט בעלת חשיבות כלכלית רבה), בנוסף להשתלטות על כרכוכ, סגר את שדה התעופה בארביל, וסגר את נקודות הגבול בין כורדיסטן למדינות השכנות. יחד עם הפעולות התקיפות, שמר אל-עבאדי מול האוכלוסייה הכורדית על רטוריקה מכלילה, ועל הפרדה בין הבדלנים לבין כלל האוכלוסייה, כאשר הוא מציין, לדוגמה, את חלקם בגיבוש החוקה ובצבא.[3]
מעבר לניצחון על דאעש ב-2017 ולניסיון הכורדי לזכות בעצמאות, הבחירות הגיעו על רקע של מספר תהליכים פנימיים נוספים: מחירי הנפט הגולמי בעולם עלו ולכן חל שיפור בכלכלה העיראקית, אך לצד זאת הייתה לציבור העיראקי תחושה הולכת וגוברת של התנהלות מושחתת, של עדתיות מפלגת (על אף ניסיונותיו של אל-עבאדי להילחם בתופעה) ושל צורך לכונן מחדש אומה מפורקת לאחר המלחמה מול דאעש.[4] בנוסף, טרם הבחירות ניכר חשש מההליך הדמוקרטי עצמו – שכן שתי מערכות הבחירות הקודמות לא הצליחו לייצר קואליציה והביאו למבוי סתום מבחינה פוליטית.[4]
רשימות ובריתות קואליציוניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות ב-2018 השתתפו 6990 נציגים מ-87 מפלגות שונות. מתוכם, התמודדו 2011 נציגות נשים, ששמורים עבורן 25 אחוזים ממושבי הפרלמנט.[5] 9 מושבים שמורים למיעוטים. ההצבעה מתבצעת על פי גושים (בריתות) ולא על פי מפלגות בודדות, ולכן לחלוקה זו יש משמעות רבה בפועל. הרשימות מתחלקות לשלוש קבוצות עיקריות - שיעית, סונית וכורדית, כאשר השיעית היא הדומיננטית ביותר.[1]
בבחירות 2018 התמודדו חמש רשימות שיעיות, שניתן לחלק לשני גושים עיקריים. הרשימות הן:
- א-נסר (בערבית: النصر, תעתיק מדויק: א-נצר), בראשותו של חיידר אל-עבאדי
- אל-פתח (בערבית: الفتح), בראשות האדי אל-עאמרי, איש המיליציות השיעיות העומד בראש ארגון "בדר", המיליציה הגדולה והחזקה ביותר מבין המיליציות השיעיות במדינה. הרשימה היא מטרייה מפלגתית המאחדת תחתיה נציגים של המיליציות השונות.
- דוולת אל-קאנון (בערבית: دولة القانون, תעתיק מדויק: דולת אל-קאנון), בראשותו של נורי אל-מאלכי, ששימש כראש הממשלה החל מפלישת ארצות הברית והפלת סדאם חוסיין בשנת 2006, ועד התפטרותו בשנת 2014. אל-מאלכי קירב את עיראק לאיראן, וחיזק את המאפיינים השיעים של ממשלו.
- אל-חיכמה (בערבית: الحكمة, תעתיק מדויק: אל חכמה), בראשותו של עמאר אל-חכים (אנ'), איש דת שעמד בראש "המועצה האסלאמית העליונה של עיראק". חזר למדינה לאחר גלות באיראן בתקופת שלטון סדאם חוסיין, בבחירות 2014 עמד בראשות הקואליציה שהונהגה על ידי המועצה לקראת הבחירות הודיע על התפטרות מראשות התנועה והקמת הקואליציה, על מנת להתרחק מגורמים לאומניים ועדתיים, לקרב את הסונים, ולשאוף לשיתוף פעולה עם מדינות האזור.
- סאירון (בערבית: سائرون, תעתיק מדויק: א-סאא'רון), מפלגת התנועה הסדרית בראשותו של מוקתדא א-סדר, שאיחדה תחתיה גם את הקומוניסטים
בקרב הסונים, קואליציית מותחידון, שנוצרה עוד ב-2012, והונהגה על-ידי אוסאמה אל-נוג'ייפי, התמודדה גם בבחירות ב-2018.
הרשימות התחלקו לשני גושים עיקריים: גוש "סאירון" ו"א-נסר" וגוש "אל-פתח" ו"דוולת אל-קאנון". לכל גוש מאפיינים שונים, כאשר הראשון מבוסס במידה מובהקת יותר על בסיס אידאולוגי משותף.
גוש סאירון וא-נסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]גוש סאירון א-נסר מתנגד נחרצות למעורבות איראנית בעיראק, וקורא לפירוק המיליציות השיעיות מנשקן ולהכפפתן למרות המדינה. כמו כן, מנהיגי גוש זה מתנגדים לפעילות של מיליציות עיראקיות מחוץ לגבולותיה של עיראק. ברמה הבינלאומית, מנהיגי המחנה מנסים להוביל מהלך של התקרבות למדינות הסוניות המתונות, ובראשן ערב הסעודית. שאיפה זו נובעת במידה רבה ממניעים כלכליים - עיראק זקוקה לכסף לשיקום האזור הסוני, וכן מעוניינת לפתוח מחדש את הצינור הסעודי לים סוף וכך לבזר את ייצור הנפט שלה. בנוסף, מנהיגי מחנה סאירון וא-נסר מעוניינים בשיתוף פעולה סביב הלחימה בטרור.
מוקתדא א-סדר, מנהיג מפלגת סאירון, ידוע בגישתו האנטי-אמריקנית. התקרבות עיראקית לערב הסעודית חשובה מספיק בעיניו כדי לעשות ויתורים בתחום זה. חיידר אל-עבאדי, מנהיג מפלגת א-נסר, נשען במידה רבה על המוניטין שזכה לו כראש הממשלה הקודם ועל ניצחון המדינה על דאעש (ומכאן גם שם מפלגתו – שפירושו המילולי הוא "הניצחון"). אל-עבאדי עמד לראשונה בבחירות אלו למבחן הבוחר – לאחר שב-2014 מונה לתפקיד ולא נבחר אליו.[2]
מנהיגי שתי הרשימות חלקו חזון משותף בתחום הפנים-עיראקי: הם הצהירו על מחויבות לפעול לצמצום השחיתות, ותמכו בהקמת "ממשלת טכנוקרטים", שבה ימונו בעלי התפקידים על פי כישוריהם בלבד. כמו כן, הם תומכים בריכוזיות של עיראק, ואגב כך מתנגדים להרחבת האוטונומיה הכורדית ולהענקת מעמד אוטונומי למחוזות.[6]
גוש אל-פתח ודוולת אל-קאנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]איחוד זה נשען בעיקר על תמיכה איראנית ועל הכוח שצברו המיליציות השיעיות במידה רבה במלחמה נגד דאעש. המיליציות מעסיקות צעירים רבים בשורותיהן, תומכות במשפחותיהם של המגויסים ושל החללים שנהרגו בקרבות ומחזקות את הגאווה העדתית של קהילת הרוב השיעית. השפעתן של המיליציות ברחוב עדיין רבה מאוד והן ביקשו למנף אותה להצלחה פוליטית. אלא שבניגוד לגוש סאירון וא-נסר, גוש זה לא התגבש על בסיס אידאולוגיה משותפת. המכנים המשותפים היחידים לשתי הרשימות הם התמיכה באיראן במאבק האזורי והזהות העדתית השיעית.
מעבר לשני הגושים הללו, ניתן לראות במערכת הבחירות ב-2018 היחלשות בקרב המחנה הסוני ובקרב המחנה הכורדי. מרבית הסונים הצביעו למפלגה חילונית ועל-עדתית (מפלגת "אל-ווטניה", שבראשה עומד איאד עלאווי, שיעי שסחף אחריו סונים רבים שמבקשים למסמס את ההגמוניה השיעית במנגנוני המדינה), וחלקם הצביעו למפלגות מבוססות מחוז. בקרב הכורדים, רוב הקולות הלכו לשתי מפלגות גדולות – "המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית" (KDP) ו"האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן" (PUK).[6]
תוצאות הבחירות וגיבוש הממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחוז ההצבעה בבחירות עמד על 44%, הנמוך ביותר מאז 2003. רשימת סאירון זכתה ב-%14 מהקולות, וב-54 מושבים בפרלמנט, אל-פתח ב-47 מושבים, א-נסר ב-42 ודוולת אל-קאנון ב-25 מושבים.
למרות הניסיונות לכונן ממשלה על-ידי המפלגות הגדולות הדבר לא צלח, מה גם שעלו טענות לאי-סדרים בבחירות, ודרישה לספירה חוזרת, וכן החלו מהומות בעיר בצרה ובערים דרומיות אחרות, בעקבות זיהום מים, ועלתה דרישה שלא ייבחר מישהו שכבר כיהן בממשלה. על רקע דרישה זו הכריז חיידר אל-עבאדי כי לא יתמודד לכהונה שנייה. במקביל נבחר על-ידי הפרלמנט נשיא חדש, ברהם צאלח, שבאוקטובר 2018 מינה כראש ממשלה בפועל את עאדל עבד אל-מהדי, שכיהן בעבר כסגן הנשיא ושר הנפט. בממשלה שהקים אל-מהדי, הוא כיהן במקביל כשר ההגנה ושר הפנים.
באוקטובר 2019 החלו מחאות אלימות ונרחבות נגד תפקוד ממשלתו, על רקע המבוי הסתום שאליו נקלעה המדינה בעקבות הבחירות ועל רקע המאבק בין איראן לארצות הברית על דמותה של עיראק ועצמאותה, מצב כלכלי קשה, שיעור אבטלה גבוה, הפסקות מים וחשמל. המפגינים ראו באיראן את אחת האשמות העיקריות במצב עקב מעורבותה בכלכלה העיראקית והשפעתה על אל-מהדי. בעקבות ההפגנות הודיע אל-מהדי על כוונתו להתפטר מראשות הממשלה.[7] בעקבות התפטרותו של אל-מהדי נכנסה המדינה לסחרור פוליטי ובאפריל 2020 הוטלה מלאכת הרכבת הממשלה על מוסטפא אל-כאזמי.
בתחילה נדחתה מועמדותו של אל-כאזמי לראשות הממשלה, על אף שהוצע לכך. לאחר שתי מועמדויות אחרות שנכשלו הוא חזר בתור המועמד המוביל, ונתמך הן על-ידי גורמים שתמכו בו מלכתחילה והן על-ידי כמה מנהיגים בולטים מהמפלגות הגדולות. מפלגת "דוולת אל-קאנון" התנגדה למועמדותו בתכלית, אך למרות זאת הוא הצליח להקים ממשלה. לאורך כל התהליך כמעט ולא הייתה מעורבות חיצונית של איראן או של ארצות הברית, והתהליך היה פנים-עיראקי בכללותו.[8]
רשימות סאירון גיבתה באופן מלא את אל-כאזמי, מה שהיה משמעותי בעיקר בשלב הסופי של הרכבת הממשלה. המעורבות הישירה של הרשימה עם אל-פתח סייעה להחזרתה של האחרונה לשולחן המשא ומתן אחרי שזו התנגדה למועמדותו של אל-כאזמי, ונוסף על כך גיבשה רשימת סאירון קווים מנחים להרכבת הממשלה שסייעו לטעת ביטחון בקרב רשימת "אל-פתח" ביחס לממשלה החדשה, ואל-כאזמי הסכים לכבד קווים אלו. בנוסף, סאירון הודיעה שאם אל-פתח לא תתמוך באל-כאזמי, היא תלך בעקבותיה.[8]
משמעות פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראש הממשלה הנבחר, מוסטפא אל-כאזמי, הוא למעשה ראש הממשלה הראשון שאינו מ"הדור הישן" של המנהיגים ואינו חבר באחת מהמפלגות הגדולות בעיראק – על אף שהועמד לתפקיד על ידיהן. בנוסף, הוא דמות ללא זיקה פוליטית חזקה, ואינו חבר בהנהגה של אחת המפלגות. גם השרים שנבחרו לכהן בממשלה הם בעלי שיוך מפלגתי רופף יחסית.[8]
בעבר, היה אל-כאזמי, שהוא בעל ניסיון מודיעיני, מהכוחות המשמעותיים בהתמודדות ובהתנגדות לדאעש, ונתפש כמי שפועל יחד עם האמריקאים. בעקבות ההתמקדות של השנים האחרונות במלחמה בדאע"ש, והניצחון על הארגון, וכן בעקבות חיסולם של גורמים איראניים כמו קאסם סולימאני שהיה מפקד כוח קודס, ואבו מהדי אל-מוהנדס, סגן מפקד ארגון אל-חדש אל-שעבי, גברו הקולות להפסקת המעורבות האמריקאית בעיראק, ואכן ביולי האחרון, הסכימו אל-כאזמי ונשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, על סיום הפעילות המבצעית האמריקאית במדינה עד סוף 2021, כאשר הכוחות האמריקאים יישארו רק לצורכי הכשרה וייעוץ לצבא העיראקי.[9]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Arwa Ibrahim, Iraq elections: All you need to know, www.aljazeera.com, 12 במאי 2018 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 עידן בריר, עיראק בדרך לקלפי: לא עוד בחירות עדתיוּת, באתר ynet, 10 במאי 2018
- ^ al-Abadi, Haider (2017-10-18). "Iraq Will Remain United". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-09-24.
- ^ 1 2 Rajeev Agarwal, Iraq Elections-May 2018: Prospects and Possibilities, The Manohar Parrikar Institute for Defence Studies and Analyses, May 08, 2018
- ^ Rend Al-Rahim, Women MPs in the Iraqi Parliament, The Wilson Center - Middle East Women's Initiative, 18 במרץ 2019 (באנגלית)
- ^ 1 2 רונן זיידל, עיראק תחילה: הבחירות בעיראק ומשמעויותיהן, באתר אוניברסיטת תל אביב, מרכז משה דיין - צומת המזרח התיכון, 13 ביוני 2018
- ^ דני זקן, אחרי 400 הרוגים בהפגנות: ראש ממשלת עיראק הודיע על התפטרותו, באתר גלובס, 29 בנובמבר 2019
- ^ 1 2 3 Farhad Alaaldin, Iraq’s New Dawn: A New Government and A New Political Reality, The Washington Institute - Fikra Forum, May 11, 2020 (באנגלית)
- ^
ביידן: ארה"ב תסיים את פעילותה המבצעית בעיראק עד סוף השנה, באתר הארץ, 26 ביולי 2021
