הארי קארני

הארי קארני
**Harry Carney**
לידה	1 באפריל 1910; בוסטון, ארצות הברית
פטירה	8 באוקטובר 1974 (בגיל 64); ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	Harry Howell Carney
מוקד פעילות	ארצות הברית
סוגה	ג'אז
כלי נגינה	סקסופון, קלרינט
	פרופיל ב-IMDb

הארי האוול קארני (באנגלית: Harry Howell Carney;‏ 1 באפריל 1910 – 8 באוקטובר 1974) היה סקסופוניסט ג'אז וקלרינט אמריקאי, שבמשך ארבעה עשורים היה חבר בתזמורתו של דיוק אלינגטון. הוא ניגן במגוון כלים אך בעיקר השתמש בסקסופון בריטון, והשפיע באופן ניכר על השימוש בכלי זה במוזיקת הג'אז.

ראשית חייו

קארני נולד בבוסטון, מסצ'וסטס.^[1] הוא גדל קרוב לחברו העתידי ללהקה ג'וני הודג'ס.^[2] קארני החל בנגינה בפסנתר בגיל שבע, עבר לקלרינט בגיל 14 והוסיף את סקסופון האלטו שנה לאחר מכן. הוא ניגן לראשונה באופן מקצועי במועדונים בבוסטון.

השפעות מוקדמות על נגינתו של קארני כללו את באסטר ביילי, סידני בשה ודון מאריי.^[3] קארני דיווח גם כי בנגינתו על סקסופון בריטון "ניסה לגרום למשלב העליון להישמע כמו קולמן הוקינס ולמשלב התחתון כמו – אדריאן רוליני".^[4]

קריירה

לאחר שניגן במגוון הופעות בניו יורק בגיל 17, הוזמן קארני להצטרף ללהקת דיוק אלינגטון להופעותיה בבוסטון בשנת 1927.^[5]^[א] באוקטובר של אותה שנה הקליט לראשונה עם אלינגטון. לאחר שהתבסס בלהקת אלינגטון, נשאר בה למשך שארית חייו.^[1] הלהקה החלה לנגן באפון קבוע במועדון הכותנה בניו יורק בסוף השנה.

בשנת 1928 הוסיף אלינגטון כוח אדם נוסף, והכלי הראשי של קארני הפך לסקסופון בריטון.^[5] הוא היה דמות דומיננטית על הבריטון בג'אז, עד הופעתו של הבי בופ באמצע שנות ה-40.^[7] בתוך הסאונד הכללי של להקת אלינגטון, הבריטון של קארני שימש לעיתים קרובות לשם נגינת חלקים מהרמוניות שהיו מעל הגובה הנמוך של הכלי; כך השתנו מקרמי הצליל של הלהקה.^[8]

בינואר 1938 הוזמן קארני לנגן עם להקתו של בני גודמן בקרנגי הול.^[9] הקלטות מאירוע זה פורסמו "כקונצרט הג'אז המפורסם ב-1938 בקרנגי הול". קארני החל לנגן בקלרינט בס בסביבות 1944.^[3] הוא "היה מחבר שותף של "Rockin' in Rhythm" ובדרך כלל היה אחראי על ביצוע סולו הקלרינט המבעבע במנגינה זו".

בשנת 1957 היה קארני חלק מלהקה בראשות הפסנתרן בילי טיילור שהקליטה את האלבום Taylor Made Jazz.^[10]

קארני היה הנגן שכיהן במשך הזמן הרב ביותר בתזמורת של אלינגטון.^[3] בהזדמנויות בהן אלינגטון נעדר או רצה להיכנס לבמה לאחר שהלהקה החלה לנגן את הקטע הראשון של ההופעה, היה קארני מנצח הלהקה.^[^{דרוש מקור]} בדרך כלל נסעה תזמורת אלינגטון באוטובוס תיירים, אך אלינגטון עצמו לא עשה זאת; הוא נסע בנפרד ברכב בו נהג קארני, "נוכחות שקטה ורגועה".^[11]

אלינגטון כתב לחנים רבים עבור קארני לאורך כל תקופתם יחד.^[^{דרוש מקור]} בשנת 1973 אלינגטון בנה את Third Sacred Concert סביב סקסופון הבריטון של קארני.^[12]

לאחר מותו של אלינגטון ב-1974, אמר קארני: "בלי דיוק אין לי בשביל מה לחיות".^[5] ההקלטה האחרונה של קארני הייתה כנראה בהנהגתו של מרסר אלינגטון לאלבום Continuum.^[3] ארבעה חודשים לאחר מותו של אלינגטון, נפטר גם קארני, ב-8 באוקטובר 1974, בניו יורק.^[1]

השפעה ומורשת

קארני היה חסיד ג'אז מוקדם של נשימה מחזורית.^[12] הוא היה גם נגן הבריטון האהוב ביותר של המייט בלויט. בלויט אמר לגבי קונצרט בו נכח, ש"מעולם לא ראה מישהו אחר מפסיק את הזמן" בהתייחס לקונצרט בו קארני ניגן תו שבמהלכו כל השאר לא ניגנו.^[13] חודשיים לאחר מותו של קארני, הבסיסט צ'ארלס מינגוס הקליט את האלגיה של סי ג'ונסון "לזכר הארי קארני"; הביצוע פורסם באלבום Changes Two.^[14]

דיסקוגרפיה

כמנהיג

"הארי קארני עם מיתרים" (קלף, 1954)^[1] (הופק מחדש על ידי ורב כ'מצבי רוח לילדה ולילד")
"נענע אותי בעדינות" (קולומביה רקורדס, 1960) (הוקלט כ"הארי קארני ואנשי הדוכס" [דיוק אלינגטון])

בתור נגן מלווה

עם רוזמרי קלוני

"ורד כחול" (קולומביה, 1956)

עם דיוק אלינגטון

עם אלה פיצג'רלד

"אלה פיצג'רלד שרה את ספר השירים של דיוק אלינגטון" (Verve, 1957)

עם בני גודמן

"קונצרט הג'אז המפורסם ב-1938 בקרנגי הול" (קולומביה, 1938)

עם ג'אז בפילהרמונית

"קונצרט הג'אז הגדול בעולם" (פבלו, 1967)

עם ג'וני הודג'ס

- Used to Be Duke (Norgran, 1954)
- Creamy (Norgran, 1955)
- Ellingtonia '56 (Norgran, 1956)
- Duke's in Bed (Verve, 1956)
- The Big Sound (Verve, 1957)
- Johnny Hodges with Billy Strayhorn and the Orchestra (Verve, 1961)
- Johnny Hodges at Sportpalast, Berlin (Pablo, 1961)
- Triple Play (RCA Victor, 1967)

עם בילי טיילור

Taylor Made Jazz (ארגו, 1959)^[15]^[16]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הארי קארני בוויקישיתוף

הארי קארני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הארי קארני, באתר AllMusic (באנגלית)
הארי קארני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
הארי קארני, באתר Discogs (באנגלית)
הארי קארני, באתר Songkick (באנגלית)
הקלטות של הארי קארני בדיסקוגרפיה של הקלטות היסטוריות אמריקאיות.
הארי קארני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ביאורים

^ הספר The Cambridge Companion to Duke Ellington קובע כי קארני הצטרף ללהקה בשנת 1926, ושב והצטרף אליה בשנה שלאחר מכן.^[6]

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ Willard, Patricia (4 באוקטובר 2012), Carney, Harry (Howell), Grove Music Online. Oxford Music Online. Oxford University Press, doi:10.1093/gmo/9781561592630.article.A2227923 {{citation}}: (עזרה)
^ Gioia, Ted (2011). The History of Jazz (2nd ed.). Oxford University Press. p. 119. ISBN 978-0-19-539970-7.
^ ¹ ² ³ ⁴ "Harry Carney". AllMusic. נבדק ב-24 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
^ Sudhalter, Richard M. (2001). Lost Chords: White Musicians and Their Contribution to Jazz, 1915–1945. Oxford University Press. p. 172.
^ ¹ ² ³ Lorre, Sean. "Carney, Harry". אורכב מ-המקור ב-19 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
^ Spring, Evan (2014). "Duke Ellington Chronology". In Green, Edward (ed.). The Cambridge Companion to Duke Ellington. Cambridge University Press. p. xiv. ISBN 978-0-521-88119-7.
^ Berendt, Joachim-Ernst; Huesmann, Günther (2009). The Jazz Book: From Ragtime to the 21st Century (7th ed.). Lawrence Hill. pp. 339–340. ISBN 978-1-55652-820-0.
^ Williams, Martin (1993). The Jazz Tradition (2nd ed.). Oxford University Press. p. 101. ISBN 978-0-19-507815-2.
^ Berish, Andrew (2014). "Survival, Adaptation, and Experimentation: Duke Ellington and His Orchestra in the 1930s". In Green, Edward (ed.). The Cambridge Companion to Duke Ellington. Cambridge University Press. p. 115. ISBN 978-0-521-88119-7.
^ Taylor, Billy (2013). The Jazz Life of Dr. Billy Taylor. Indiana University Press. p. 206. ISBN 978-0-253-00917-3.
^ James, Stephen D.; James, J. Walker (2014). "Conductor of Music and Men: Duke Ellington Through the Eyes of His Nephew". In Green, Edward (ed.). The Cambridge Companion to Duke Ellington. Cambridge University Press. p. 44. ISBN 978-0-521-88119-7.
^ ¹ ² Cottrell, Stephen (2012). The Saxophone. Yale University Press. p. 199. ISBN 978-0-300-10041-9.
^ https://web.archive.org/web/20051023050027/http://www.allaboutjazz.com/iviews/bluiett.htm
^ Santoro, Gene (2000). Myself When I Am Real: The Life and Music of Charles Mingus. Oxford University Press. p. 417. ISBN 978-0-19-509733-7.
^ Cook, Richard; Morton, Brian (1992). The Penguin Guide to Jazz on CD, LP & Cassette (1st ed.). Penguin. ISBN 978-0-14-015364-4.
^ Cook, Richard; Morton, Brian (2008). The Penguin Guide to Jazz Recordings (9th ed.). Penguin. ISBN 978-0-141-03401-0.

[7] הספר The Cambridge Companion to Duke Ellington קובע כי קארני הצטרף ללהקה בשנת 1926, ושב והצטרף אליה בשנה שלאחר מכן.^[6]

[Grove-1] ¹ ² ³ ⁴ Willard, Patricia (4 באוקטובר 2012), Carney, Harry (Howell), Grove Music Online. Oxford Music Online. Oxford University Press, doi:10.1093/gmo/9781561592630.article.A2227923 {{citation}}: (עזרה)

[Gioia2nd-2] Gioia, Ted (2011). The History of Jazz (2nd ed.). Oxford University Press. p. 119. ISBN 978-0-19-539970-7.

[AM-3] ¹ ² ³ ⁴ "Harry Carney". AllMusic. נבדק ב-24 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)

[4] Sudhalter, Richard M. (2001). Lost Chords: White Musicians and Their Contribution to Jazz, 1915–1945. Oxford University Press. p. 172.

[Lorre-5] ¹ ² ³ Lorre, Sean. "Carney, Harry". אורכב מ-המקור ב-19 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)

[Green-6] Spring, Evan (2014). "Duke Ellington Chronology". In Green, Edward (ed.). The Cambridge Companion to Duke Ellington. Cambridge University Press. p. xiv. ISBN 978-0-521-88119-7.

[Berendt-8] Berendt, Joachim-Ernst; Huesmann, Günther (2009). The Jazz Book: From Ragtime to the 21st Century (7th ed.). Lawrence Hill. pp. 339–340. ISBN 978-1-55652-820-0.

[Williams-9] Williams, Martin (1993). The Jazz Tradition (2nd ed.). Oxford University Press. p. 101. ISBN 978-0-19-507815-2.

[Berish-10] Berish, Andrew (2014). "Survival, Adaptation, and Experimentation: Duke Ellington and His Orchestra in the 1930s". In Green, Edward (ed.). The Cambridge Companion to Duke Ellington. Cambridge University Press. p. 115. ISBN 978-0-521-88119-7.

[Taylor-11] Taylor, Billy (2013). The Jazz Life of Dr. Billy Taylor. Indiana University Press. p. 206. ISBN 978-0-253-00917-3.

[James-12] James, Stephen D.; James, J. Walker (2014). "Conductor of Music and Men: Duke Ellington Through the Eyes of His Nephew". In Green, Edward (ed.). The Cambridge Companion to Duke Ellington. Cambridge University Press. p. 44. ISBN 978-0-521-88119-7.

[Cottrell-13] ¹ ² Cottrell, Stephen (2012). The Saxophone. Yale University Press. p. 199. ISBN 978-0-300-10041-9.

[14] ttps://web.archive.org/web/20051023050027/http://www.allaboutjazz.com/iviews/bluiett.htm

[Santoro-15] Santoro, Gene (2000). Myself When I Am Real: The Life and Music of Charles Mingus. Oxford University Press. p. 417. ISBN 978-0-19-509733-7.

[Penguin1-16] Cook, Richard; Morton, Brian (1992). The Penguin Guide to Jazz on CD, LP & Cassette (1st ed.). Penguin. ISBN 978-0-14-015364-4.

[Penguin9-17] Cook, Richard; Morton, Brian (2008). The Penguin Guide to Jazz Recordings (9th ed.). Penguin. ISBN 978-0-141-03401-0.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[א]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[6]