לדלג לתוכן

האני לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האני לוי
לידה 16 במרץ 1924
ברלין, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 באוקטובר 2019 (בגיל 95)
הרובע התשיעי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Hanni Weissenberg עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אביר במסדר ההצטיינות הלאומי (15 בנובמבר 2018) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האני לוי (בגרמנית: Hanni Lévy; ‏16 במרץ 1924, ברלין - 22 באוקטובר 2019, פריז) הייתה ניצולת שואה שהייתה בין כ-1,700 היהודים ששרדו באופן לא חוקי בברלין, במסתור או בזהות בדויה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. סיפור הישרדותה בברלין הונצח בסרט "הבלתי נראים" משנת 2017.

חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בשם האני וייסנברג וגדלה בקייזרקורסו בברלין-טמפלהוף (כיום חלק מקליינווג) ומשנת 1931 גדלה בברלין-קרויצברג בסולמסשטראסה. אביה היה צלם ואמה הייתה עקרת בית. בית ההורים שלה היה ליברלי. אביה אמר: "אנחנו גרמנים. דת היא עניין פרטי."[1] היא איבדה את שני הוריה בגיל צעיר. לאחר תחילת המלחמה ב-1939, גויס האב פליקס וייסנברג (1883–1940) לעבודות כפייה בחקלאות ועד מהרה מת מתשישות, האם אליס וייסנברג (1890–1942) לבית אוברלנדר שסבלה ממחלת לב, נפטרה באפריל 1942 בגלל חוסר עזרה רפואית.[2] מאוחר יותר התוודתה חני ויסנברג כי היא שמחה שהוריה נפטרו מוקדם כל כך. מותם הציל אותם מתלאות רבות.[3] סבתה ססיליה אוברלנדר (1943–1863) גורשה לגטו טרזין בסתיו 1942 ומתה שם ב-1943.[4] אבן נגף הונחה לזכרה ברחוב אלזה לסקר-שילר בברלין-שנברג.[5]

משנת 1931 למדה בבית הספר היסודי בגנייזנשטראסה. בשנת 1935 משרד החינוך הוציא הנחיה בדבר "הפרדה גזעית" בבתי ספר ממלכתיים. הוריה רשמו אותה לבית הספר יוסף להמן של הקהילה הרפורמית היהודית ברחוב יואכימשטאלר.[6] באביב 1939 סיימה את לימודיה בבית הספר ועבדה שנה כמטפלת במשפחה יהודית. בתחילת 1940 החלה ללמוד כובענות (Putzmacherin), אך נאלצה להפסיק לאחר שלושה חודשים[7] משום שבגיל שש עשרה נאלצה לעבוד בעבודת כפייה במפעל הטקסטיל צלנדורף, שיצר בין היתר משי מלאכותי ופריטי מצנחים עבור הוורמאכט.[8] לאחר מות הוריה התגוררה עם מכרים יהודים ברחוב אוגסבורגר עד שאלה גורשו בדצמבר 1942. מכיוון שלא הייתה ברשימת המיועדים לגירוש",[9] ניצלה אך נותרה לבדה. בפברואר 1943 לא הייתה מסוגלת לעבוד עקב פציעה קשה באצבע המורה הימנית שלה ובכך ניצלה מ"אקציית בתי החרושת" של הגסטפו.[10] היא הייתה בבית כאשר תושבי הבית נאספו לגירוש, אך החליטה באופן ספונטני לנעול את דלתה, לא לענות לפעמון, ואז לברוח דרך דירה אחרת. היא לא יכלה לקחת איתה שום דבר מלבד מעיל וארנק. "יצאתי לרחוב בדם קר", היא נזכרה, "לא הייתה לי תוכנית, אבל ידעתי שאסור לי למשוך תשומת לב, זו ההגנה הטובה ביותר שלי.[11] מכרים עזרו לה למצוא מספרה שהבהירה את שיערה בפגישות ממושכות. היא לבשה זהות חדשה ובעזרת מכר אחר הצליחה למצוא רופא שיטפל בפציעתה מבלי לבקש תעודה מזהה. היא הצליחה להרוויח קצת כסף במשלוח עיתוני יום א'. לעיתים קרובות נאלצה להחליף מקום מגורים עד שמשפחת מוסט קיבלה אותה בברלין שטראסה (היום סמטת אוטו-צור, Otto-Suhr-Allee) בשרלוטנבורג. היא גרה איתם עד נובמבר 1943.

וייסנברג הלכה רבות לקולנוע, שם הגן עליה החושך. כשבני משפחת מוסט נדרשו להתגייס, הייתה שוב חסרת בית. היא התוודתה בפני מוכרת הכרטיסים בקופת הקולנוע, ויקטוריה קולצר (1902–1976) שלקחה את הצעירה הביתה לנולנדורף-שטראסה (Nollendorfstraße) מס' 28, שם התגוררה עם בעלה ז'אן, ושיכנה אותה שם. וייסנברג הצליחה להישאר עם בני הזוג עד נפילת המשטר הנאצי. ויקטוריה קולצר שיתפה אותה בכרטיסי הקצבה שלה. בני הזוג קולצר הצילו את חייה של הצעירה. בנם היה בחזית; ז'אן קולצר חלה במחלה קשה ומת מגנגרנה בתחילת 1945. האני עזרה בטיפול. "גדלנו יחד כמו אמא ובת. כל כך התרגלתי לחיים החדשים האלה, שכמעט שכחתי את הסכנה שהייתי בה בעצם."[12] יחד עם ויקטוריה קולצר, היא חוותה את לילות ההפצצה ולבסוף את נפילת המשטר הנאצי. גם הקשר עם משפחת מוסט לא התנתק.

לאחר שחרור ברלין על ידי הצבא האדום חששה וייסנברג מהתקפות של חיילים סובייטים. נודע לה שמשפחת מוסט שוכנה בברלין-צלנדורף, שם, לדבריה, המשטרה הצבאית של הצבא האדום שלטה בחיילים. היא הלכה לשם עם קולצר. מאוחר יותר חזרו שתי הנשים למעון ברחוב נולנדורף. וייסנברג מצאה עבודה בצבא ארצות הברית.[13] בסוף 1946 הביא אותה לפריז אחיה של אמה, שהיגר לצרפת. הוא זיהה את שמה ברשימת שירות האיתור של הצלב האדום הגרמני.[14]

בפריז הכירה את בעלה לעתיד, יהודי גרמני. הם הקימו יחד עסק לציור.[14] האני לוי שמרה על קשר עם ברלין ומציליה. היא המשיכה לדבר גרמנית: "אי אפשר להחליף שירי ילדים ורוך בשפה זרה". היו לה שני ילדים וחמישה נכדים.

האני לוי מתה בפריז ב-23 באוקטובר 2019 בגיל 95.[15]

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באוגוסט 1958 ביקשה לוי שהמצילה שלה, ויקטוריה קולצר, תצוין במסגרת יוזמה להכרה בגיבורים אלמונים (Unbesungene Helden), קמפיין של הסנאט של ברלין שהיה ייחודי באותה תקופה, לשם הוקרה ותמיכה כלכלית בגרמנים שהצילו את נרדפי הנאצים. בקשה זו התקבלה בנובמבר 1960 וקולצר קיבלה מהסנאט "תמיכה של כבוד" בשיעור קטן - 50 מארק לחודש.[16] ב-1978, לאחר פנייתה של לוי, הכיר יד ושם בוויקטוריה קולצר ואלפריד וגרטה מוסט חסידי אומות העולם.[17] ב-1983 כתבה דו"ח בן 13 עמודים על הישרדותה, בצרפתית עבור משפחתה, דו"ח שנמצא בארכיון של מרכז הזיכרון להתנגדות הגרמנית.[18] היא עצמה תרגמה דו"ח זה לגרמנית עבור קטלוג התערוכה "צורות זיכרון – קולות יהודים ולא יהודים על גירוש ורצח של שכנים יהודים ברובע בוואריה". שם הוא הופיע תחת הכותרת "נתת לי חיים פעם שנייה" בתוך סקירה של תקופת המחתרת בברלין בין 1940 ל-1945, שהודפסה ב-1995.[19]

לוי הופיעה בפומבי כאשת עדות בבתי ספר ובמקומות נוספים,[20] כולל מוזיאון הסדנה לעיוורים באנדרטת ההתנגדות הגרמנית.[10] היא הייתה מעורבת בהצבת לוח זיכרון לוויקטוריה וז'אן קולצר בחצר הבית בנולנדורף-שטראסה 28, והשתתפה באירוע גילוי הלוט ב-2010,[21] ובהנחת ארבע אבני נגף לסבתה ולקרוביה ב-2011.[22] הבמאי קלאוס ראפלה ראיין אותם בקשר לעבודה על סרטו הדוקומנטרי למחצה "הבלתי נראים - אנחנו רוצים לחיות", המתאר ארבעה יהודים ששרדו בברלין הנאצית. הסרט כולל ראיון עם לוי מ-2009.[23] הבכורה שלו הייתה בשנת 2017, ואותה עת יצא לאור ספר מאת ראפלה בשם "הבלתי נראים - הולכים למחתרת כדי לשרוד".[24] בתקופה זו העניקה לוי סדרת ראיונות לעיתונים, מגזינים ותחנות טלוויזיה והתארחה בתוכנית האירוח של מרקוס לאנץ ברשת ZDF ב-23 בנובמבר 2017.[25]

לוח הנצחה נוסף לזכר משפחת קולצר הוצמד לשער הבית ברחוב נולנדורף 28 בשנת 2018.[26]

ב-27 בינואר 2018, נאמה לוי בוועידת המפלגה הפדרלית של מפלגת הירוקים (גרמניה) בהנובר לרגל יום הזיכרון לקורבנות הנציונל-סוציאליזם. שם הזהירה מפני חזרה של חשיבה מפלה: "קודם לכן נאמר: היהודים אשמים. היום זה הפליטים."[27]

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוגרפיה של לוי מבוססת על הדו"ח האוטוביוגרפי של לוי משנות ה-80 ושיחות מאוחרות יותר עם ההיסטוריונית ביאטה קוסמלה (Beate Kosmala), בין היתר.[18] מספר מסמכים היסטוריים מצוטטים בטקסט.

מסמכים מההיסטוריה האישית של לוי נמצאים במוזיאון היהודי בברלין, בהם שני מכתבי פרידה שהופנו להאני וייסנברג מאנשים שעבדו עמה במפעל הטקסטיל צלנדורף וגורשו בסוף 1941 או במהלך 1942.[28]

אותות כבוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Hanni Lévy: „Sie haben mir das Leben ein zweites Mal gegeben“. Rückblick an die Zeit im Untergrund in Berlin zwischen 1940 und 1945. In: Katharina Kaiser, Barbara Jakoby: Orte des Erinnerns. Beiträge zur Debatte um Denkmale und Erinnerung, Bd. 2: Jüdisches Alltagsleben im Bayerischen Viertel. Eine Dokumentation. Hentrich, Berlin 1995, ISBN 978-3-89468-147-0, S. 61–69.
  • Daniel Fraenkel: Die deutschen Gerechten. In: Israel Gutman, Sara Bender (Hrsg.): Lexikon der Gerechten unter den Völkern. Band „Deutsche und Österreicher“, hrsg. von Daniel Fraenkel und Jakob Borut. Wallstein, Göttingen 2005, ISBN 978-3-89244-900-3, S. 51–295. Darin: Kolzer, Viktoria, Most, Elfriede, Most, Grete, Akten 1392, 1393, S. 167–168.
  • Claus Räfle: Die Unsichtbaren. Untertauchen, um zu überleben. Eine wahre Geschichte. Elisabeth Sandmann, München 2017, ISBN 978-3-945543-44-3.
  • Hanni Lévy: Nichts wie raus und durch! Lebens - und Überlebensgeschichte einer jüdischen Berlinerin. Herausgegeben von Beate Kosmala (Publikationen der Gedenkstätte Stille Helden, Band 9). Metropol, Berlin 2019, ISBN 978-3-86331-449-1.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האני לוי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Stefan Simons: Judenverfolgung in Nazideutschland: Leben als falsche „Arierin“. In: Einestages, 27. Oktober 2017, abgerufen am 22. Januar 2018.
  2. ^ Lebensdaten der Eltern siehe Begleittext der Gedenktafel Jean und Viktoria Kolzer, Berlin, Nollendorfstraße 28. Online auf „Gedenktafeln in Berlin“
  3. ^ Sigrid Hoff: Hanni Lévy, die Unsichtbare – Wie eine Jüdin den Nationalsozialismus in Berlin überlebte. In: Jüdische Allgemeine, 24. Oktober 2017, abgerufen am 22. Januar 2018
  4. ^ Oberländer, Cäcilie Caecilie. In: Gedenkbuch – Opfer der Verfolgung der Juden unter der nationalsozialistischen Gewaltherrschaft in Deutschland 1933–1945, Bundesarchiv, abgerufen am 22. Januar 2018.
  5. ^ Siehe Christl Wickert, Hannelore Emmerich: Cäcilie Oberländer (geb. Sorauer). Biografische Zusammenstellung. Stolpersteine-Berlin.de, abgerufen am 22. Januar 2018
  6. ^ Hanni Lévy: Nichts wie raus und durch!, S. 23; Lévy, Hanni (geb. Weißenberg). Kurzbiografie auf der Seite der Ausstellungsinstallation im Rathaus Schöneberg, „Wir waren Nachbarn – Biografien jüdischer Zeitzeugen“, 2014, abgerufen am 22. Januar 2018.
  7. ^ Hanni Lévy: Nichts wie raus und durch!, S. 37f.
  8. ^ Stefan Simons: Judenverfolgung in Nazideutschland: Leben als falsche „Arierin“. In: Einestages, 27. Oktober 2017, abgerufen am 22. Januar 2018. Vgl. zur Spinnstofffabrik auch Alexander Korb: Berlin-Zehlendorf. In: Wolfgang Benz, Barbara Distel (Hrsg.): Der Ort des Terrors. Geschichte der nationalsozialistischen Konzentrationslager. Band 3: Sachsenhausen, Buchenwald. C.H. Beck, München 2006, ISBN 3-406-52963-1, S. 130–132.
  9. ^ Hanni Lévy: „Sie haben mir das Leben ein zweites Mal gegeben“. Rückblick an die Zeit im Untergrund in Berlin zwischen 1940 und 1945. In: Katharina Kaiser, Barbara Jakoby: Orte des Erinnerns. Beiträge zur Debatte um Denkmale und Erinnerung. Bd. 2: Jüdisches Alltagsleben im Bayerischen Viertel. Eine Dokumentation. Hentrich, Berlin 1995, S. 61–69, hier: S. 62.
  10. ^ 1 2 Zeitzeugengespräch mit Hanni Lévy geborene Weissenberg, Paris. In: „museum-blindenwerkstatt.de“, 13. Juni 2012, abgerufen am 22. Januar 2018 (von Beate Kosmala moderierter Abend an der Gedenkstätte Stille Helden).
  11. ^ “Sigrid Hoff: Hanni Lévy, die Unsichtbare – Wie eine Jüdin den Nationalsozialismus in Berlin überlebte. In: Jüdische Allgemeine, 24. Oktober 2017, abgerufen am 22. Januar 2018.
  12. ^ Sigrid Hoff: Hanni Lévy, die Unsichtbare – Wie eine Jüdin den Nationalsozialismus in Berlin überlebte. In: Jüdische Allgemeine, 24. Oktober 2017, abgerufen am 22. Januar 2018.
  13. ^ Siehe ihren autobiografischen Bericht in Katharina Kaiser, Barbara Jakoby: Orte des Erinnerns. Beiträge zur Debatte um Denkmale und Erinnerung. Bd. 2: Jüdisches Alltagsleben im Bayerischen Viertel. Eine Dokumentation. Hentrich, Berlin 1995, S. 61–69; ebenso Sarah Wildman: Hanni’s Story. A chance meeting with a Holocaust survivor at a remarkable exhibition in Berlin. In: Slate, 27. Januar 2011, online.
  14. ^ 1 2 Claus Räfle: Die Unsichtbaren, S. 143.
  15. ^ Trauer um Hanni Lévy, juedische-allgemeine.de, erschienen und abgerufen am 23. Oktober 2019.
  16. ^ Beate Kosmala: Hanni Lévy in Berlin und Paris. Nachwort. In: Hanni Lévy: Nichts wie raus und durch! Lebens - und Überlebensgeschichte einer jüdischen Berlinerin. Metropol, Berlin 2019, S. 161–177, hier: S. 166f.
  17. ^ Siehe Sarah Wildman: Hanni’s Story. A chance meeting with a Holocaust survivor at a remarkable exhibition in Berlin. In: Slate, 27. Januar 2011, online. Siehe auch die Rescue Story in der Datenbank von Yad Vashem sowie Lexikon der Gerechten unter den Völkern, Deutsche und Österreicher, S. 167–168.
  18. ^ 1 2 Siehe Beate Kosmala: Überlebensstrategien jüdischer Frauen in Berlin. Flucht vor der Deportation (1941–1943). In: Andrea Löw, Doris L. Bergen, Anna Hájková (Hrsg.): Alltag im Holocaust. Jüdisches Leben im Großdeutschen Reich 1941–1945. Oldenbourg, München 2013, S. 29–47, hier: S. 41.
  19. ^ Katharina Kaiser, Barbara Jakoby: Orte des Erinnerns. Beiträge zur Debatte um Denkmale und Erinnerung. Bd. 2: Jüdisches Alltagsleben im Bayerischen Viertel. Eine Dokumentation. Hentrich, Berlin 1995, S. 61–69. Die Geschichte dieses Dokuments wird in der redaktionellen Vorbemerkung, S. 61, geschildert.
  20. ^ ראוכאן וכאןe DVD, Zusammenhang solcher Zeitzeugenauftritte an Schulen 2015 entstanden und in der Bibliothek des Jüdischen Museums Berlin verfügbar sind.
  21. ^ Siehe Begleittext der Gedenktafel Jean und Viktoria Kolzer, Berlin, Nollendorfstraße 28, online auf der Seite Gedenktafeln in Berlin; siehe auch Hanni Lévy: Eine schöne Geschichte. In: aktuell – Informationen aus und über Berlin, Juni 2011, online.
  22. ^ Christl Wickert/Hannelore Emmerich: Biografie zum Stolperstein für Emma Oberländer, online auf der Seite Stolpersteine-Berlin.de.
  23. ^ Hilmar Klute: Überlebensgroß. In: Süddeutsche Zeitung, 2. November 2018.
  24. ^ Claus Räfle: Die Unsichtbaren. Untertauchen, um zu überleben. Eine wahre Geschichte. Elisabeth Sandmann, München 2017.
  25. ^ ZDF: Markus Lanz vom 23. November 2017 (Memento des Originals vom 25. November 2017 im Internet Archive) Info: Der Archivlink wurde automatisch eingesetzt und noch nicht geprüft. Bitte prüfe Original - und Archivlink gemäß Anleitung und entferne dann diesen Hinweis., abgerufen am 24. November 2017.
  26. ^ Karen Noetzel: Seit Kurzem erinnert eine Gedenktafel an Familie Kolzer. In: Berliner Woche, 15. Juli 2018.
  27. ^ Zitiert nach: Stefan Braun: Worauf es in diesen Zeiten ankommt: nichts vergessen. In: Süddeutsche Zeitung, 27. Januar 2018.
  28. ^ Abschiedsbrief von Hans Bossack an Hanni Weissenberg, 9. Dezember 1942 und Abschiedsbrief von Lilo Epstein an Hanni Weissenberg, zwischen Oktober 1941 und April 1942.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=האני_לוי&oldid=38533912"