האיקונוגרפיה המצולמת של הסאלפטרייר
האיקונוגרפיה המצולמת של הסלפטרייר (בצרפתית: Iconographie photographique de la Salpêtrière) היה כתב עת מאויר שהוקדש לתיעוד ממצאיו של ז'אן-מרטן שארקו בנוגע להופעה החזותית של חולות היסטריה, ולקידום "שיטת ניתוח שמשלימה את התצפית הכתובה עם תמונות". "האיקונוגרפיה המצולמת" חולקה לשלושה כרכים על מחלת ההיסטריה, שיצאו לאור בין השנים 1877–1880. הספר מכיל תצפיות, תיעודים, תמונות ורישומים של סוגים ושלבים שונים של מחלת ההיסטריה השנויה במחלוקת אשר תיעדו שארקו ועמיתיו בזמן עבודתם כרופאים בבית חולים פסיכיאטרי בפריז, הסלפטרייר. שותפיו להוצאת הספר היו הקלינאי דזירה בורנביל, ופול רנאר אשר התמחה בסאלפטרייר באותה תקופה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית החולים סלפטרייר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בית החולים פיטייה סלפטרייר
הסאלפטרייר הוא בית חולים לימודי, וחלק ממערכת ביתי החולים הכלליים (L’Hospital General) בפריז. בית החולים נבנה בשנת 1656 לאחר שהמלך לואי ה-14 ציווה להפוך את מפעל אבק השריפה הישן בפריז לבית חולים.
בשנת 1862 הפך הנוירולוג והמומחה לאנטומיה פתולוגית הצרפתי, ז'אן-מרטן שארקו, למנהל בית החולים הסלפטרייר.
ז'אן-מרטן שארקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ז'אן-מרטן שארקו
ז'אן מרטין שארקו היה נוירולוג צרפתי ופרופסור לאנטומיה פתולוגית. הוא נחשב גם כמייסד של הנוירולוגיה המודרנית. שארקו עבד ולימד בסאלפטרייר במשך 33 שנים. ב-1862 התמנה לתפקיד מנהל הסאלפטרייר, וב-1882 ייסד את הקליניקה הנוירולוגית. הוא תיאר את הקליניקה, ואת למעלה מ-4,000 הפציינטים שבה כ”סוג של מוזיאון פתולוגי חי”[1]. שארקו תפס את עצמו כמשקיף חיצוני ואובייקטיבי והעיד על עצמו: ”למעשה איני דבר מלבד צלם. אני רושם את מה שאני רואה”[2][3]. שארקו ערך ניסויים במשך שנים בנשים (וגברים) שהיו כלואות שם[4]. הוא פיתח שם את התאוריות שלו לגבי מחלת ההיסטריה.
עבודתו בתחום הפסיכיאטריה הייתה נתונה לביקורת רבה. אדווארד שורטר כתב בהיסטוריה של הפסיכיאטריה ששארקו לא הבין "כמעט כלום" על מחלות פסיכיאטריות רציניות וש"היה חסר היגיון בריא והיה בטוח ביותר בצידקת השיפוט של עצמו"[5]. חוקר בן זמנו של שארקו, ס' רנוז, האשים אותו ב"מעין ויויסקציה של נשים תחת התירוץ של מחקר של מחלה שהוא לא יודע לא את סיבתה ולא את תרופתה."[6]
בין תלמידיו של שארקו נמנו: זיגמונד פרויד, ג'וזף בבינסקי, פייר ז'נה, פייר מארי, אלבר לונד, ז'ורז' ז'יל דלה טורט.
שימושו של שארקו בצילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]שארקו היה מתלמידיו של דושן דה בולון, רופא צרפתי אשר חקר את השרירים האחראים על הבעות הפנים על ידי חישמולם. דה בולון האמין כי הבעות הפנים היוו מפה לנפש האדם והוא השתמש בצילום כדי ללכוד את ההבעות האלו ולחקור אותן. בדומה לדושן, גם שארקו ניסה לייצר מיפוי טקסונומי של המחוות וההבעות של מטופליו והאמין שאלו כפופים לחוקים בעלי "סדירות מכניסטית". בדומה לדושן, גם שארקו זיהה בצילום את מקור המחקר המרכזי שלו.
בשנת 1878 הקים שארקו מעבדת צילום בתוך בית-החולים, מוסד חסר תקדים שהיה למעבדת הצילום הרפואי הראשונה בעולם. כצלם אחראי מונה אלבר לונד, לימים היסטוריון ותאורטיקן מרכזי של הצילום הרפואי. לונד לא רק צילם תמונות, אלא גם המציא טכנולוגיות חדשות לתיעוד סימפטומים שנותרו סמויים הן ממבטו של המומחה והן מזה של המצלמה.
שימושו של שארקו בצילום היה במסגרת תפיסה טיפולית בה לדימוי ולסביבה תפקיד מרכזי באבחון, בתיעוד, בחשיבה והטיפול הקליניים ובעיצוב הסביבה של המטופל.
קליניקת ההיסטריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]את רוב מחקריו בתחום ההיסטריה עשה שארקו בקליניקה שהייתה ממוקמת בתוך הסאלפטרייר. הקליניקה הייתה ידועה בתור המקום בו ניתן לבוא ולצפות בהיסטריה. רוב הנשים בהן טיפל בהיסטריה שלהן היו נשים ממעמד נמוך אשר היו צריכות לפרנס את עצמן ואת משפחותיהן מגיל צעיר. ברוב המקרים הן היו קורבנות של עוני, ניצול מיני וכלכלי ובורות[7].
שארקו הציג את התקפי ההיסטריה בהדגמות - הרצאות תיאטרליות באמפי-תיאטרון שהיה ממוקם בתוך בית החולים, שהיו פתוחות לתלמידיו ולאנשי מקצוע אחרים. בתוך בית החולים היה גם ממוקם הסטודיו לצילום אשר תיעד רבות מהנשים ששהו בסאלפטרייר. אלבר לונד עבד בו כצלם הבית מסוף שנות השמונים של המאה ה-19. תמונות רבות ואיורים המבוססים על התמונות פורסמו באיקונוגרפיה המצולמת של הסאלפטרייר. על ידי הדגמות מסוגים שונים, שארקו הדגיש את ההתגלמויות הוויזואליות של ההיסטריה. הייצוג שלו של מגדר, ובפרט המגדר הנשי היה לקוח ממוסכמות אסתטיות של הגוף הנקבי בתיאטרון, צילום וציור[7].
אחת מהנשים הידועות ביותר שהיו נתונות למחקריו של שארקו הייתה אוגוסטין. אוגוסטין בילתה 5 שנים כפציינטית בסאלפטרייר, והיא אחת הדמויות המתועדות ביותר באיקונוגרפיה המצולמת. אוגוסטין, הגיעה לסאלפטרייר בגיל 15, בשנת 1875, כאשר היא סובלת מכאבים בבטן והתקפי פרכוסים בלילות אשר לפעמים השאירו אותה משותקת[7]. עיקר עבודת הרופאים הייתה לתעד אותה ללא הפוגה, בעיקר כאשר היא לבושה בחלוק בית-חולים חושפני ומציגה שלבים שונים של ה grande hystérie: המחלה אותה שקד שארקו לבחון ולאבחן.
מחקרים ואזכורים של האיקונוגרפיה בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על כרכי האיקונוגרפיה המצולמת הוא המצאת ההיסטריה - שארקו והאיקונוגרפיה המצולמת של הסאלפטרייר[8], בהם סוקר ז'ורז' דידי הוברמן את הקשר בין צילום ופסיכיאטריה בסוף המאה ה-19 ובפרט את חשיבותו של הצילום ככלי משמעותי ביצירת הידע בתחום הפסיכיאטריה. הוא מתמקד בעיקר בצילום בתוך הסאלפטרייר ומדגים כיצד תרמה טכנולוגיית הצילום להמצאתה המחודשת של מחלת ההיסטריה (ולא היוותה כלי לתיעוד בלבד).
הספר בוחן כיצד שירותי הצילום בקליניקה ופרסום כרכי האיקונוגרפיה המצולמת, אשר הכילו דימויים ויזואליים, היו אינטגרלים לפרויקט המחקר של שארקו ששאף לבודד את מחלת ההיסטריה ממגוון מחלות העצבים. הספר מכיל 107 תמונות ואיורים. לצד תמונות מהסאלפטרייר, ישנן בספר גם תמונות של נשים משוגעות של דר' יו דיאמונד, ניסיונות של דר היפולייט ברדוק לצלם את נפש האדם, תמונות הארכיון של המשטרה בפריז של אלפונס ברטיון ותמונות של פושעות של הסוציולוג האיטלקי צ'זארה לומברוזו. מתוך התמונות בולטת במיוחד אוגוסטין, אותה הוברמן מציג כקדושה המעונה של ניסוייו של שארקו[8].
הוברמן בוחן את האיכות הספקטקולארית של מחלת ההיסטריה וה"ניראות הקיצונית" של הסובלים ממנה, בעיקר בהתגלמותה בתוך הסאלפטרייר. באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19, הפך הצילום לחלק בלתי נפרד משיטת המחקר של שארקו, וככל שהטכנולוגיה התקדמה זמן החשיפה פחת וכן ניתן היה לשכפל את הדימויים שצולמו. הוברמן טוען כי הצילום התמקם במקום האידיאלי כדי לחזק את הקשר בין הפנטזיה של ההיסטריה והפנטזיה של הידע. לטענתו, ההיסטריה ש"הומצאה", בסאלפטרייר עלתה מתוך פנטזיות מורכבות אשר ביימו דינמיקות בין תשוקה מינית, ידע מדעי וכוח ממסדי. הפנטזיה הכילה רצון להכיר את הגוף הנשי ההיסטרי ולא ניתן בקלות להפרידה מהיחסים אשר נוצרו בין רופאי הקליניקה הגברים ובין הנשים הפציינטיות שלהם. השימוש (והניצול) של טכנולוגיית הצילום היוותה במה למימוש הפנטזיות הללו[9].
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Tan, S. Y., and Shigaki D. (2007). Jean-Martin Charcot (1825–1893): Pathologist Who Shaped Modern Neurology. Singapore Med Journal, 48(5), pp. 383-384.
- ^ Warner Marien, M. (2002). Photography, A Cultural History. Laurence King Publishing Ltd. P. 151.
- ^ J.M. Charcot, The Tuesday Lessons, Raven Press, Ltd. 1987. ed. Christopher G. Goetz. p. 107
- ^ Gilman, S. L., King, H., Porter, R., Rousseau, G. S. and Showalter, E. (1993). Hysteria Beyond Freud. Berkeley: University of California Press.
- ^ Shorter, E. (1997). A History of Psychiatry. John Wiley & Sons.
- ^ Goldstein (1988). Console and Classify: The French Psychiatric Profession in the Nineteenth Century. Cambridge: Cambridge University Press. In Gilman, S. L., King, H., Porter, R., Rousseau, G. S. and Showalter, E. (1993). Hysteria Beyond Freud. Berkeley: University of California Press.
- ^ 1 2 3 Gilman, S. L., King, H., Porter, R., Rousseau, G. S. and Showalter, E. (1993). Hysteria Beyond Freud. Berkeley: University of California Press.
- ^ 1 2 Huberman, D. (2004). Invention of Hysteria: Charcot and the Photographic Iconography of the Salpetriere. MIT Press.
- ^ Surkis, J. (2004). Review of Georges Didi-Huberman’s Invention of Hysteria: Charcot and the Photographic Iconography of the Salpêtrière. H-France Review, 4(4).