האזור החופשי (צרפת)
האזור החופשי (בצרפתית: zone libre) נוצר במהלך מלחמת העולם השנייה בהסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת ב-22 ביוני 1940 כחלק מצרפת המטרופוליטנית. האזור נוהל על ידי ממשלת וישי בראשות המרשל פיליפ פטן באופן בלתי מוגבל יחסית. מצפון לו השתרע אזור הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה שבו הוגבלו מאוד סמכויותיה של צרפת של וישי.
במבצע אנטון, בנובמבר 1942, פלשו צבאות גרמניה ואיטליה לאזור החופשי כתגובה לנחיתות בעלות הברית בצפון אפריקה במבצע לפיד. החל ממועד זה, "האזור החופשי והאזור הכבוש" נקראו "zone sud" (האזור הדרומי) ו-"zone nord" (האזור הצפוני) בהתאמה. מכאן ואילך שניהם היו תחת הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה.
ראשית האזור החופשי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 ביוני 1940, לאחר המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, חתמו המרשל וילהלם קייטל, כמייצג את גרמניה הנאצית, והגנרל שארל אנציז'ה מטעם ממשלתו של פטן, על שביתת נשק בקרחת יער רטונדס ביער קומפיין, אשר קבעה: במטרה לשמור על האינטרסים של הרייך הגרמני, השטח הצרפתי הממוקם מצפון וממערב לקו, המצויר במפה המצורפת, ייתפס על ידי חיילים גרמנים.[1]
הקו המפריד בין שטח צרפת לשני אזורים הוגדר במפה שצורפה לאמנה. הקו מתחיל במזרח בגבול בין שווייץ לצרפת, ממשיך דרך המחוזות דולה, פראיי לה מוניאל ובורז' עד כ-20 קילומטר ממזרח לעיר טור. משם הקו חולף כ-20 קילומטר ממזרח למסילת הרכבת טור-אנגולם-ליבורנה ומשם לכיוון הגבול עם ספרד דרך מון דה-מרסן ואורתז.
קו הפרדה זה נכנס לתוקף ב-25 ביוני 1940 ונקרא בשם קו התיחום.
הריבונות הצרפתית נשמרה בכל השטח, כולל באזור הכבוש, אלזס ואזור נהר מוזל.
לאחר נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה במבצע לפיד ב-8 בנובמבר 1942, השתלטו צבאות גרמניה ואיטליה על כלל שטחי צרפת. האזור החופשי נשלט לאחר מכן בידי הוורמאכט כחלק מצרפת הכבושה.
שחרור צרפת החל ב-6 ביוני 1944 עם נחיתת כוחות בעלות הברית בפלישה לנורמנדי ובפרובאנס ב-15 באוגוסט. רוב צרפת שוחררה עד ספטמבר 1944.
ממדי האזור החופשי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האזור השתרע על שטח של 246,618 קילומטרים רבועים (95,220 מילים רבועים), כ-45% מצרפת כולה ונכללו בו כ-33% מכלל כוח העבודה הצרפתי. הגבול חצה דרך 13 מתוך 90 מחוזות צרפת,[2] בעוד 42 מחוזות נכללו באזור החופשי ו-35 בתוך האזור הכבוש.
יהודים באזור החופשי
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי חקיקה של ממשלת וישי, יהודים היוו מטרה ישירה. אף על פי שהאזור החופשי לא היה בשליטה נאצית ישירה מ-1940 עד 1942, רבים מהחוקים שנכתבו בשנים אלו שיקפו את המדיניות של גרמניה הנאצית.[3]
חוק מעמד היהודים נחקק ונאכף על ידי ממשלת וישי. חוק מעמד היהודים נחתם על ידי פטן ב-3 באוקטובר 1940, שלושה חודשים לאחר הקמת האזור החופשי. החוק אסר על יהודים היבטים רבים של חיי היומיום. שלושה רבעים מהיהודים בצרפת שאיבדו את מקום עבודתם כתוצאה מחוק זה היו מהאזור החופשי. סיווג היהודים כזרים הפך אותם לאוכלוסייה בסיכון גבוה יותר לענישה חמורה כ"זרים" ולא כאזרחים. מעצר או גירוש לאחד ממחנות הריכוז בצרפת היה נפוץ. זכויות יהודים נפסלו במשך השנתיים בו התקיים האזור החופשי.
הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים קבע בבירור כי חוקים אלו מוצדקים ומקורם בצרפת. הנרטיב הכללי הציג יהודים בצרפת כטפילים ואנטישמיות הפכה להיבט בסיסי של מדיניות וישי.
האזור החופשי ואיטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-24 ביוני 1940, יומיים לאחר שביתת הנשק עם גרמניה, חתמה ממשלת וישי על שביתת נשק גם עם האיטלקים בווילה ליד רומא, ובכך הוכרז אזור של כיבוש איטלקי.[4] אזור הכיבוש האיטלקי נגע באזורים מסוימים שנכבשו על ידי חיילים איטלקיים, כולל מנטון. אזור זה היה בעל חשיבות מוגבלת, והקיף 800 קילומטרים רבועים (310 מילים רבועים) ו-28,000 תושבים. ארבע מחוזות נכללו באזור הכיבוש האיטלקי בצרפת: סבואה, האלפים של פרובנס עילית, האלפים הימיים, והאלפים העליונים.
בנוסף, הוקם אזור מפורז בצד הצרפתי של הגבול בטווח של 50 קילומטרים (31 מיל) מאזור הכיבוש האיטלקי. מחוז קורסיקה לא נכבש ולא פורז בשום תנאי של שביתת הנשק (אם כי נכבש על ידי איטליה לאחר מבצע אנטון).
אחרית האזור החופשי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-8 בנובמבר 1942 פלשו כוחות בעלות הברית לצפון אפריקה הצרפתית (מבצע לפיד). בהתאם הגיבו כוחות גרמניה ואיטליה ב-11 בנובמבר 1942 בפלישה לאזור החופשי (בהתבסס על תוכנית קודמת בשם מבצע אטילה, שלא כלל כוחות איטלקיים כלל). האזור החופשי הפך לאזור הדרומי (zone sud) מנובמבר 1942 ואילך; המדינות הפולשות חלקו ביניהן את השטח, כך שאזור שכיסה כמעט את כל השטח שממזרח נהר הרון עבר לידי האיטלקים. לאחר כניעת איטליה בקסיבילה שבסיציליה ב-8 בספטמבר 1943, נסוג צבא איטליה והגרמנים איחדו את האזור הדרומי תחת שליטתם הבלעדית. הממשל הצבאי הגרמני בצרפת שלט הן באזור sud והן באזור nord; משטר וישי נשאר אחראי באופן נומינלי, כפי שהיה באזור הכבוש.
שמות אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד נובמבר 1942, הגרמנים כינו את האזור החופשי "אזור לא כבוש" (Unbesetztes Gebiet). האזור החופשי זכה גם לכינוי ה־zone nono על ידי הצרפתים, מקוצר מ-non occupée (לא כבוש).[5] האזור הכבוש הפך בהתאם לאזור ג'אג'ה (אזור כן-כן).
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נוסח הסכם שביתת הנשק 22 ביוני 1940, 22 ביוני 1940
- ^ "קו התיחום, מזכרונותיו של אזרח, מס' 7" (PDF). משרד הכוחות המזוינים (צרפת).
{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ רנה, פוזנסקי (2001). יהודים בצרפת במלחמת העולם השניה. תורגם ע"י ברכר, נתן. דפוס אוניברסיטת ניו המפשייר. pp. 66–103. ISBN 0-87451-896-2. OCLC 47797985.
- ^ Giorgio Rochat, (trad. Anne Pilloud), המערכה האיטלקית ביוני 1940 באזור האלפים, סקירה היסטורית של צבאות, ההיסטוריה של הביטחון, 6 ביוני 2008.
- ^ לויס, אלינור (1999). בתוך השפה הצרפתית - מעבר למילון. Chicago. p. 239. ISBN 978-0-226-47502-8.