דמגוגיה
דמגוגיה (מיוונית demagogia הנהגת העם הפשוט) או מַלְהִיגוּת,[1] היא שיטת שכנוע מניפולטיבית להעברת מסרים בהתבסס על פנייה לרגש הפחד, או לחלופין, שימוש באמירות ריקות מתוכן רלוונטי למסר הנדון.[2] לעיתים, השימוש בדמגוגיה גובל בעיוות המציאות, באמצעות אזכורים סלקטיביים של עובדות, ושימוש בכשלים לוגים אחרים. הדמגוגיה שונה משיטות רטוריות אחרות כמו הומור וסרקזם.
דמגוג או מעורר מהומות הוא מנהיג עממי, מנהיג אספסוף, או מנהיג פוליטי בדמוקרטיה שזוכה לפופולריות על ידי גירוי האנשים הפשוטים נגד אליטות, במיוחד באמצעות ביטויים שמעוררים את תשוקות ההמונים, פנייה לרגשות על ידי תקיפת שעיר לעזאזל, הגזמה של סכנות במטרה לעורר פחדים, שקר בשביל השפעה רגשית, וכדומה. רטוריקה הנוטה ליצור רעש הגובר בקולו על התלבטות מנומקת ולעודד פופולריות פנאטית.[3] דמגוגים מבטלים נורמות קבועות של התנהגות פוליטית, או מבטיחים או מאיימים לעשות זאת.[4]פנימור קופר כתב במאה ה 19 כי דמגוג פועל מטעם עצמו ולא מטעם הכלל. איניאציו סילונה בסיפרו בית ספר לדיקטטורים מציין שהשלטון הופך אצל הדמגוג מאמצעי למטרה. מטרת הדמגוג ולהיות בשלטון ולהישאר בו[5]. מנחם בגין אמר בשנת 1956 הדמגוג, כל עוד יש לו רוב, רוצה להבטיח לו ולעצמו יד חופשית. הוא אינו רוצה להעלות על הדעת שבאחד הימים הוא יהיה במיעוט. הוא חוטף, ואיננו רוצה שום יסודות קבועים[6].
שימוש בדמגוגיה נחשב לנפוץ בקרב פוליטיקאים וכן בתחומי השיווק והפרסום. דמגוגיה עלולה להתקיים גם בחלק מהתקשורת המסחרית - לדוגמה בצהובונים, כותרות של עיתונים, בדיווחי התקשורת על מחקרים מדעיים ועוד. בעוד שרוב הפוליטיקאים משתמשים במידה מסוימת בדמגוגיה או בהצגת נתונים חלקיים ופניה לרגש, לא כל פוליטיקאי הוא בהכרח דמגוג. דמגוגים פולטיים מוכשרים ועקביים הם מסוכנים במיוחד שכן הם עלולים להגביר קיטוב פוליטי מזיק ואף להוביל להרס של דמוקרטיות על ידי הפיכה עצמית. דמגוגים מפורסמים בתקופה המודרנית כוללים את אדולף היטלר, יואי לונג ו-ג'וזף מקארתי.
באמרה שנונה הסביר וינסטון צ'רצ'יל מהי פוליטיקה ודמגוגיה: "הפוליטיקה היא היכולת לחזות מה יקרה בעתיד, בתוספת היכולת להסביר לאחר מעשה מדוע זה לא קרה".[7]
מקור המונח
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור המונח "דמוגגיה" המונח הוא מיוונית. agogos - מנהיג, מוליך, מוביל, מ-agein להוביל. demos העם הפשוט. דמגוג הוא מנהיג ההמון, האספסוף.
הביטוי התפתח במקור באתונה הדמוקרטית, ובא לתאר קבוצה של אנשי ציבור אשר כוחם צמח מן העם (ה"דמוס"); זאת להבדיל ממנהיגי האוליגרכיה האתונאית ששאפו לכך שהשלטון יהיה בידי המיעוט הראוי לכך. המנהיגות הדמגוגית למדה את מלאכת הרטוריקה מידי מורי ההוראה הסופיסטים. נאומיהם בפני אספות העם התאפיינו בשלהוב ההמונים תוך יצירת מלודרמה רגשית גדולה.
דמגוגים בפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההיסטוריון ריינהרד לות'ין (אנ') הגדיר את הדמגוג כ"פוליטיקאי מיומן בדברי לשון, חנופה והשמצות; מתחמק בדיון בנושאים חיוניים; מבטיח הכל לכולם; פונה לתשוקות ולא לתבונה של הציבור; ומעורר דעות קדומות גזעיות, דתיות ומעמדיות - אדם שתאוות הכוח שלו ללא הגנה של עקרונות מובילה אותו לשאוף להיות אדון ההמונים."[8]
דמגוגים הופיעו בדמוקרטיות מאז אתונה העתיקה. דמגוגים מנצלים חולשה מהותית בדמוקרטיה: מכיוון שהכוח האולטימטיבי מוחזק בידי העם, ייתכן שהעם ייתן את הכוח הזה למי שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר של פלח גדול מהאוכלוסייה.[4] דמגוגים דגלו בדרך כלל בפעולה מיידית וכוחנית לטיפול במשבר תוך האשמת יריבים מתונים ומתחשבים כי הם מפגינים חולשה או חוסר נאמנות. דמגוגים רבים שנבחרו לתפקידי ניהול גבוהים החלישו או ביטלו מגבלות חוקתיות על הכוח הביצועי שלהם וניסו להפוך את הדמוקרטיה שלהם לדיקטטורה, לפעמים בהצלחה.
שיטות בדמגוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנן מספר טקטיקות נפוצות שדמגוגים השתמשו בהן במהלך ההיסטוריה כדי לתמרן את רגשות הציבור ולהסית המונים. לא כל הדמגוגים משתמשים בכל השיטות הללו, ואין שני דמגוגים שמשתמשים בדיוק באותן שיטות כדי להשיג פופולריות ונאמנות. אפילו פוליטיקאים רגילים משתמשים מפעם לפעם בחלק מהטכניקות הללו; לפוליטיקאי שלא הצליח לעורר כל רגשות שהוא אין תקווה להיבחר. המשותף לטכניקות אלו, ומה שמייחד את השימוש של דמגוגים בהן, הוא כוונתן העקבית למנוע התלבטות מנומקת על ידי עוררת של תשוקה מכרעת.[9]
בניגוד לדמגוג, הרטוריקה הרגילה של פוליטיקאי מבקשת "להרגיע ולא לרגש, לפייס ולא לפלג, ולהורות ולא להחמיא".[10]
שיטות שאינן מפרות כללים לוגיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דמגוגיה מספרית - ערבוב נתונים מספריים שאינם ניתנים להשוואה. לדוגמה, "הממשלה שלנו הגדילה את תקציב הרווחה ב-500 מיליון שקל, ואילו הממשלה הקודמת הגדילה אותו רק ב-0.5 אחוז".
- סמכות מופרכת - שימוש במוניטין ובסמכות כללית של אדם, לגבי תחום אחר, או לגבי שאלה שאינו בקיא בה. דוגמה: "הפרופסור קרא את הספר שלי ואהב אותו מאוד". העובדה שזה פרופסור לכימיה שקרא ספר באנתרופולוגיה, אינה מוזכרת.
שיטות שמפירות כללים לוגיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- טיעון בינארי מכונה גם דיכוטומיה כוזבת - הנחה סמויה שיש רק שתי דעות אפשריות בנושא. לדוגמה, "מר כהן אינו בעדנו, אי לכך הוא נגדנו". הטענה מתעלמת מהאפשרות שמר כהן תופס עמדה נייטרלית. שימוש מקובל בשיטה זו נעשה בסקרים, בהם יש מספר מצומצם של תשובות, שלא מאפשרות להשיב באופן המשקף את כל הדעות הקיימות.
- אנלוגיה שקרית - שימוש בדמיון כלשהו בין שני עניינים, כדי ליצור ביניהם הקבלה מלאה, תוך התעלמות מהבדלים מהותיים.
- עיוות הטענות של הצד שכנגד - הפיכת המתנגד לחוכא ואטלולא, באמצעות עיוות טענותיו והצגתן באור מגוחך. "ישב לו עורך ספר, ופתאום הרוח העיפה לו את הדפים, והמזכירה המבולבלת סידרה אותם באופן מבולבל וכל הספר התבלבל".
- השלכת הפרט על הכלל - הטעיה באמצעות ייחוס תכונה חיוביות או שלילית לגוף, התקפה רק לגבי חלק ממנו. בקונוטציה חיובית: "המצנן של האוטו עושה עבודתו נאמנה, כך שמבחינה מכנית, הרכב פשוט נהדר". בקונוטציה שלילית: "נתוני העוני שנמדדו בעיר ירושלים, מהווים תמונת מראה למציאות החברתית-כלכלית העגומה במדינת ישראל". וכן השוואה של חלק מסוים מגוף, לגוף אחר, על מנת ליצור הקבלה שקרית ומעוותת בין שני הגופים. למשל, "ישראל אלימה לפחות כמו ארצות הברית. בעיר האמריקנית סן פרנסיסקו, המכילה כשבעה מיליון אזרחים, נרשמו 130 מקרי רצח בשנה האחרונה, בעוד בישראל, בעלת שיעור אוכלוסין דומה, נרשמו 146 מקרים".
נימוקים שאינם רלוונטיים לדיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]השיטות האלה לא תמיד נחשבות לדמגוגיה, אך יש להן קשר הדוק לה.
- מתקפה רגשית - ניסיון להעביר את הדיון למישור רגשי. לדוגמה: "כולם תמיד נגדי!", "לא יכולה להיות פעם אחת שאני צודק?", "אתה טיפש!", "יש להקדים את יום הזיכרון למען המשפחות השכולות", "דבריך הם דמגוגיה".
- שאלה רגשית - ניסיון לעורר רגש "ומה אם זה היה ילד שלך?".
- שאלה רטורית לא הוגנת - שימוש בשאלה רטורית שהתשובה עליה איננה יכולה להיות חיובית, אבל מעמידה את המתנגד באור שלילי, כמו "אני לוזר?".
- שימוש בפופוליזם - שימוש בהסכמה רחבה של אנשים או ציבור שלם, כדי לטעון שהטיעון הוא אמיתי ותקף. "מיליון אנשים לא יכולים לטעות!"
- עובדות בלתי קשורות - הצגת עובדות שלכאורה תומכות בטענה מסוימת, אך למעשה אין להן כל קשר לדיון. דוגמה: "השמפו שלנו מועשר בוויטמין B12!". הדבר מעיד לכאורה על טיב המוצר, אך למעשה הגוף מסוגל לספוג את הוויטמין הנ"ל רק במערכת העיכול, ואין כל סיבה ממשית למרוח אותו על השיער. "בשמן שלנו אין כולסטרול!" - לכאורה נראה שהשמן יותר בריא, אך למעשה כולסטרול מגיע רק מבעלי חיים, בעוד השמן מופק מהצומח. דוגמה אחרת: "המשקה שלנו מחוזק בחמצן (O2)!" אמירה זו נותנת את הרושם שהמשקה יכול לשמש ספורטאים או אנשים בעלי קשיי נשימה בצורה מיטבית, אך האמת היא שחמצן נספג רק בריאות, ולעומת זאת במערכת העיכול ערכו כקליפת השום.
מחקר הדמגוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחקר בתחום עמדות ושכנוע בפסיכולוגיה החברתית מראה כי טיעונים דמגוגיים, במקרים רבים, הם יעילים לא פחות מטיעונים בדרכי הגיון; זאת משום שבטווח הארוך האדם אינו זוכר מי העביר את המסר, את מידת אמינותו, או את טיעוניו, אלא את המסר בלבד, ולעיתים אף את העובדה כי היו שלל טיעונים שתמכו בו (גם אם הללו היו שטחיים).[דרוש מקור]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Gustainis, J. Justin. “Demagoguery and Political Rhetoric: A Review of the Literature.” Rhetoric Society Quarterly, vol. 20, no. 2, 1990, pp. 155–61. JSTOR.
- גלעד ברזילי, על לוגיקה וכשלים לוגיים
- טיעונים בלתי רלוונטיים - סיכום, לתלמידי תיכון, אתר סנונית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ החלטות האקדמיה בישיבתה האחרונה (אייר תשפ"ב, מאי 2022), באתר האקדמיה ללשון העברית, 9 ביוני 2022
- ^ הערך דמגוגיה באתר מילוג-המילון העברי החופשי ברשת
- ^ Larson, Allan Louis (1964). Southern Demagogues: A Study in Charismatic Leadership, pp. 76, 79, 85. University Microfilms, Ann Arbor, Mich.
- ^ 1 2 Signer, Michael (2009). Demagogue: The Fight to Save Democracy from Its Worst Enemies. Macmillan. ISBN 978-0230606241.
- ^ אדם רז, הדמגוג - מכניזם של שררה, עמ' 50-63
- ^ חוקה לישראל / מנחם בגין, באתר www.daat.ac.il
- ^ "קרב איגרוף", ישראל היום, 18 אוקטובר 2012
- ^ Luthin, Reinhard H. (1954). American Demagogues. Beacon Press. ASIN B0007DN37C. OCLC 1098334.
- ^ Lomas, Charles W. (1961). "The Rhetoric of Demagoguery." Western Journal of Speech Communication, vol. 25, no. 3., p. 160.
- ^ Ceaser, James W. (2011). "Demagoguery, Statesmanship, and Presidential Politics". Designing a Polity: America's Constitution in Theory and Practice. Rowman & Littlefield. pp. 87–88. ISBN 978-1442207905.