דינקה

דינקה (Dinka)
**Jiɛ̈ɛ̈ŋ**
	דגל בני הדינקה
אוכלוסייה
	4.5 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
	דרום סודאן
שפות
	דינקאית
קבוצות אתניות קשורות
	נילוטים

הדינקה (באנגלית: Dinka) היא קבוצה אתנית, המונה כ-4,500,000 חברים, הקרויים גם "ג'נג" (Jieng). בני הדינקה פזורים סביב ביצות מרכזיות בגדות המזרחיות והמערביות של נהר הנילוס בדרום האזור הגאוגרפי שנקרא סודאן. הקבוצה מורכבת מ-25 תתי קבוצות אתניות עצמאיות של 1,000 עד 30,000 אנשים. חברי כל תת-קבוצה מאוחדים על בסיס תרבות, שפה ואזור משותפים, כשהמוכרות מבין הקבוצות הן האגר (Agaar), בור (Bor) ורק (Rek). למרות ההטרוגניות של הקבוצות, הן נשארות מאוחדות תחת קהילה אחת בגלל מאפיינים פיזיים, תחושת שייכות, ודמיון תרבותי הכולל מתן חשיבות מרכזית לבקר^[1]. הזהות המאוחדת של בני הקבוצה האתנית מושרשת על המכנה המשותף שלהם כאפריקאים הנדחקים לשוליים על ידי הערבים והמוסלמים, ועל דפוסים תרבותיים שמבחינים אותם משאר השבטים האפריקאים במרכז אפריקה. השפה המדוברת בקרב בני הדינקה נקראת "דינקאית". בני הדינקה מתבססים על חקלאות מסורתית, כאשר היבול העיקרי הוא דגנים מסוג דוחן ודורה. לבני הדינקה אין אוטוריטה פוליטית כוללת, כל קבוצה מונהגת על ידי מנהיג משלה, ומעל כל המנהיגים ישנו צ'יף שנקרא "מאסטר חנית הדיג" (Master of the Fishing Spear או beny bith בדינקאית). שם זה ניתן למנהיג הקבוצה בהתאם למיתולוגיה, לפיה הגברים שהיו מספיק אמיצים כדי לחצות נהר עם חנית לחימה וחנית דיג הם אלו שקיבלו לידם את ההנהגה^[2].

היסטוריה

הדינקה הם חלק מקבוצה גדולה יותר של שבטים הנקראים "נילוטיים", כלומר שבטים שסובבים את נהר הנילוס. על פי היסטוריונים, ישנן עדויות לקיומה של קבוצה אתנית זו 5,000 שנה לפני זמננו, כשציידים-לקטים התיישבו בדרום אזור סודאן. מעט ידוע על ההיסטוריה של דרום סודאן בכלל ועל הדינקה בפרט בתקופה הפרה-קולוניאלית. יש מעט מאוד ממצאים ארכאולוגיים ולא רבים המחקרים הבלשניים שנעשו על הנושא. יש עדויות לכך שבימי הביניים המאוחרים, עם נפילתה של ממלכת אלווה (אנ'), היגרו מהמאה ה-13 בני הדינקה עם הבקר שלהם לדרום סודאן מאזור הנקרא אל ג'זירה עקב מצבים של בצורת ומפחד מפני העבדות, שהייתה נפוצה במרחב. מספר עשורים לאחר מכן, חברי הקבוצה חצו את נהר הנילוס ועברו לצידו המערבי מכיוון שהאדמה שם הייתה פורייה ומתאימה יותר לגידוליהם החקלאיים. עם הזמן, הם השתקעו בביצות המערביות של דרום סודאן, באזור הנקרא בחר אל-ע'זאל, בו הם רכשו את הכלים והמיומנויות לביות בקר, שעליו התבססה הכלכלה^[1]. בעוד ששבטים נילוטיים אחרים החלו להגר מהאזור במהלך המאה ה-15, בני הדינקה נשארו במקומם, שכן הם חששו מהעברת הבקר הרב שברשותם ממקום למקום.

במאה ה-16, השלטון העות'מאני כבש חלקים נרחבים ביבשת אפריקה, כולל את האזורים בהם קבוצת הדינקה חיה. באמצע המאה ה-19 השלטון הבריטי תפס את מקומם של הטורקים והיה בעל השפעה רבה על דרום סודאן ועל הדינקה בפרט. המדיניות של השלטון הבריטי בדרום סודאן הייתה לייצר יחידות שבטיות עצמאיות ומבודדות, בעלות מבנה המבוסס על המסורות הייחודיות לכל שבט. מדיניות זו נבעה מהפחד של השלטון שחשיפתם לתרבויות אחרות ולחינוך מודרני תיצור בקרבם תחושת לאומיות, שעלולה להוביל למרד^[1]. הנילוטים, בעיקר קבוצת הדינקה וקבוצת הנואר (Nuer), התנגדו נחרצות לשלטון במשך שני עשורים. ב-1924 החל מרד בשלטון הבריטי לאחר שזה ניסה לבודד אותם. המרד הונהג על ידי קצינים בצבא המצרי, בעלי שורשים בקבוצת הדינקה.

בשנת 1956 מדינת סודאן הפכה לעצמאית לאחר שנים של שלטון קולוניאלי בריטי. חברי קבוצת הדינקה הפכו לחלק מהיישות החדשה שנקראת מדינת סודאן העצמאית. מייד לאחר מכן עלה שלטון ערבי מוסלמי. אולם, האמונות ואורח החיים של הדינקה לא התכתבו עם אופי השלטון המוסלמי אשר הזניח את אנשי דרום סודאן, והתמקד בחינוכם של תושבי צפון סודאן. כבר באוגוסט 1955, כארבעה חודשים לפני קבלת העצמאות ב-1 בינואר 1956, החל מרד כתגובה לעלייתו הצפויה של השלטון הערבי. העובדה שבני הדינקה סבלו מתנאים קיצוניים של הזנחה ומחסור הניעה אותם ויצרה בהם רצון עז לשינוי. אולם, מה שהתחיל בתור מרד נקודתי הסלים במהרה למלחמה עקובה מדם שנמשכה כ-17 שנים.

מלחמת האזרחים הסתיימה בשנת 1972 בעקבות הסכם אדיס אבבה, שהעניק אוטונומיה לסודאן הדרומית. העוינות התחדשה ב-1983 ואיתה המלחמה, כאשר הנשיא ג'עפר נומיירי הפר את ההסכם וחילק את הדרום לשלושה אזורים וכן השריש את השריעה, הדין הדתי האסלאמי, בכל האזור. למרות הדחת הנשיא ב-1985, והתחזקותן של מפלגות דמוקרטיות, חוקי השריעה לא הוחלפו, והמלחמה המשיכה. התרחש ניסיון להגיע להסכם שלום בין הממשלה הנבחרת לבין התנועה לשחרור העם הסודני (Sudan Peoples’ Liberation Movement), שכללה חברים מקבוצות אתניות שונות באזור דרום סודאן, שיכול היה להוביל לפשרה בנושא החוקים. אולם, ניסיון זה נכשל כאשר מפלגה אסלאמית קיצונית הצליחה להדיח מהשלטון את המפלגות הדמוקרטיות ב-1989. מאז, הממשלה מחדירה אג'נדה אסלאמית בצורה נחרצת אך המלחמה פסקה ב-2005^[3].

ככל הנראה, מלחמת האזרחים שהתרחשה במהלך ארבעה עשורים בין צפון סודאן המוסלמית לבין דרום סודאן האפריקאית-מסורתית היא האירוע המטלטל ביותר בחייהם של בני הדינקה. לפי הערכות שונות המלחמה גבתה את חייהם של מעל 2 מיליון דרום סודנים, שחצי מתוכם הם בני דינקה. כמו כן, רבים הפכו לנעדרים ולפליטים במדינות שכנות. לאחר המלחמה, אוכלוסיית קבוצת הדינקה עמדה על שלושה מיליון מתוך 26 מיליון סודנים^[3].

דת

הדינקה וקרוביהם האתניים, קבוצת הנואר, נחשבים לעמים דתיים ביותר. הם עמים מונותאיסטים, אשר מאמינים באל בשם "ניהליק" (Nhialic). בני הדינקה מאמינים שהאל אחראי למחזור החיים והמוות, והוא מתגלה אליהם באמצעות רוחות שחודרות אל אנשים ומדברות דרכם^[4]. כמו כן, רווחת האמונה שהרוחות של האבות הקדמונים הופכות את האדמה לפורייה יותר, מגדילות את כמות הבקר ומשרות ביטחון על כל חברי הקבוצה. הרוחות צופות על האנשים, מתגמלות אותם על התנהגות טובה ומענישות אותם על מעשים חמורים. הרוחות הללו למעשה מתווכות בין האל העליון, ניהליק, לעם. האמונה היא שרוב הרוחות טובות במהותן אך קיימות גם רוחות בעלות כוחות רשע מיוחדים^[5]. הדמות המרכזית באורח החיים הדתי של הדינקה הוא מאסטר חנית הדיג. על פי אמונתם, המאסטר נחשב כבעל כוחות ריפוי וברכה – שתפילותיו לבריאות, ביטחון לבקר ופוריות נענות. תרגולת דתית מרכזית שהמאסטר מוביל היא הקרבת קורבן^[1].בני קבוצת הדינקה מאמינים במידה מסוימת בחיים שלאחר המוות, אך אינם מאמינים בקיומו של גן עדן. הם אינם מפחדים מהמוות עצמו אלא מלמות ללא יורש זכר, אשר ימשיך את מורשת המשפחה. אם גבר נפטר בטרם נולדו לו צאצאים, לקרובי המשפחה שלו יש חובה מוסרית להתחתן ולהוליד ילדים בשמו. בנוסף, אם גבר נפטר ומותיר אלמנה שנמצאת בגיל הפוריות, מוטלת חובה על בני משפחתו לשאת אותה ולהמשיך להוליד ילדים בשמו, גם אם אינה רוצה, ואף נאסר עליה להתחתן בשנית^[6]. כדי לזכות בהמשכיות אחרי המוות, אדם חייב לנהוג בכבוד – ערך עליון בקרב בני הדינקה, במהלך חייו. הכוונה בכבוד היא לנימוסים, איפוק והתנהגות נעימה. לצד הזרם הדתי המרכזי בדינקה, כ-8% מתוכם המירו את דתם כתוצאה ממפגש עם מיסיונרים בריטיים במאה ה-19. כמו כן, רבים מבני הדינקה נאלצו להמיר את דתם בצורה מוחלטת לאסלאם תחת כפייתם של שליטים מוסלמים^[3].

מבנה חברתי ופוליטי

המבנה החברתי של הדינקה מחולק לקהילות, כשלכל קהילה מנהיג משלה. ראשי הקהילות עובדים יחד ומהווים את הגורם המתווך בין חברי הקבוצה לדרג הפוליטי הגבוה ביותר. סמכותם כוללת קבלת החלטות בנוגע לרעיית הבקר ולדיג. בנוסף, עליהם לעבוד יחד עם הצ'יף (מאסטר חנית הדיג) ולגבש תוכניות פעולה בנוגע לביטחון, יציאה למלחמות וגביית מיסים.

ערכי הדינקה מושתתים על שליטה עצמית וכבוד האחר. הם מאמינים כי לעג לחולים ועניים או אי מתן עזרה, יגרור ענישה מצד האל. מנגנוני פיקוח חברתיים כוללים הדגשה של חשיבות המוניטין והפצת מעשים חריגים שנעשו על ידי בני הדינקה אשר סוטים מהנורמות החברתיות. מנגנוני הפיקוח גורמים להם לשקול את מעשיהם בקפידה וכך נשמר הסדר החברתי. עם זאת, הסנקציה המאיימת ביותר מבחינתם היא ענישה על ידי האל. העונשים שניתנים על ידו כוללים פגיעה בבקר ובביטחון^[7]^[8].

כלכלה

הכלכלה של הדינקה מבוססת על ארבעה תחומים מרכזיים: בעלי החיים (התחום החשוב ביותר לתפיסתם), חקלאות, מסחר ומאכלים כגון אגוזים ודגים. החשיבות של מזונות אלו גברה בשנות ה-80 של המאה ה-20, עקב הרעב שנוצר בעקבות המלחמה. בני הדינקה רואים בכלכלת המזון אמצעי קיומי ותו לא. כלומר, הם סוחרים בגידולים העונתיים בלבד ואינם פועלים לשם הגדלת רווחים בתחום זה.

משקי בית רבים מגדלים עדר פרות ושותלים גידולים חקלאיים על שטח של שני דונם בממוצע, שמרביתו מוקדש לגידול דגן הדורה. לצד העובדה שהחקלאות מהווה מקור מזון משמעותי, היא גם מאפשרת את גידול הבקר, שהוא כאמור התחום המרכזי בכלכלת הקבוצה. החקלאות דומה במאפייניה לעבודת גננות, ונעשית בעיקר על ידי עבודת כפיים. הכלים העיקריים בהם הם משתמשים הם מעדר וגרזן, ומספר כלים נוספים שהכירו להם מתנדבים מערביים^[4]. חלק מהגידולים משמשים לסחר חליפין בעבור בעלי חיים, תרופות, ביגוד, מלח וסוכר. בעבר, לא היה נהוג למכור בקר, אך הממשלה בסודאן הפעילה לחץ על חברי הדינקה לעשות זאת מכיוון שהדבר תורם לכלכלה המדינית.

חלוקת העבודה בקבוצת הדינקה דומה לזו שבשבטים מזרח אפריקאים נוספים. נשים מנהלות את משק הבית, מכינות אוכל וכן אחראיות על הגידולים הביתיים. הנשים אף אחראיות על חליבת הפרות ועל גידול וחינוך הילדים. גברים עובדים רחוק יותר מהבית, מכיוון שרוב עבודתם כוללת רעיית בקר. חלוקת העבודה גמישה יחסית, וכל אחד מהצדדים עוזר לשני במטלות המוגדרות שלו, למעט בבישול ובחליבת הפרות, שבהם הגברים לעולם אינם משתתפים. הפרדה זו כה נוקשה כך שבמידה וגבר נאלץ לחלוב פרה, אסור לו לשתות את החלב שלה. בני הקבוצה מאמינים ששתיית החלב על ידי הגבר תגרום לאסון להתרחש בקהילתו^[3].

נישואין

באופן מסורתי, נישואין הם מטרה נעלה בקבוצת הדינקה. הם סבורים שהקמת משפחה היא הדרך הטובה ביותר להגשים את עצמם. בעבר פוליגמיה הייתה דרך חיים נפוצה אצל בני הדינקה, במיוחד בקרב אלו שהשתייכו למשפחות ממעמד גבוה. גברים ממעמד גבוה יכלו להינשא ל-50 עד 100 נשים, שהתחלקו בנטל של תחזוקת הבית והמשפחה. בימינו, הפוליגמיה אינה נפוצה, ונהוג שהגברים מחזרים אחרי הנשים, למשל באמצעות כתיבת שירים לכלה המיועדת ולמשפחתה. הגברים אף נעזרים בקרוביהם בתהליך החיזור. כל הנישואין נעשים בהסכמת שני בני הזוג, אף אישה לא מחויבת להינשא אם היא אינה מעוניינת^[9]. כאשר גבר מגיע לשלב בו משפחתו מחליטה כי הוא בשל להינשא, הם מתכנסים יחד ומחליטים מתוך הנשים שאחריהן הוא חיזר, במי הוא הכי מעוניין. לאחר שהגיעו להסכמה על זהותה של הכלה המיועדת, משפחת הגבר מבקרת בבית משפחת הכלה. בעת הביקור, בני משפחתו מודיעים על רצונם לחתן את הזוג, ודנים בנוגע לנדוניה הכוללת בעיקר בקר. הכמות הממוצעת שגבר משלם למשפחתה של אישה היא 50 פרות, כאשר במקרים בהם האישה מגיעה ממשפחה מבוססת ובעלת כוח, התשלום יכול להגיע למעל 100 פרות^[1].

טקס הנישואין כולל שלושה שלבים. בשלב הראשון ישנה סעודה מפוארת ולאחר מכן הקרבת קורבן. בשלב השני מתרחש טקס פורמלי, בו מתבצע התשלום עבור האישה בפומבי, כאשר החתן מעביר את הבקר לאב הכלה. בשלב האחרון של טקס הנישואין האישה הופכת להיות רכושו של בעלה^[4].

במידה והבעל לא מעביר לאב הכלה את התשלום במלואו, האב יכול לעתור לבית המשפט של הקהילה. בבית המשפט הגבר והאב משוחחים ומנסים להגיע להסכמה. אם אב הכלה אינו מסופק מהצעתו של הגבר, הוא רשאי לדרוש בחזרה את בתו ואת כל הילדים שנולדו במסגרת הנישואין. במקרה זה, על אב הכלה להחזיר לגבר את הפרות שכבר קיבל^[8].

על פי רוב, הנישואין בקבוצת הדינקה יציבים, וגירושין מתרחשים בעיקר במקרים בהם האישה אינה מצליחה להיכנס להיריון בשנתיים הראשונות של הנישואין. המשמעות של גירושין היא החזרה של כלל הפרות למשפחת הגבר, ומסיבה זו משפחת האישה עושה כל שביכולתה כדי לשמר את הנישואין. הגירושין יכולים לנבוע מדרישתם של הגבר, האישה או אב האישה. הגבר יכול לדרוש גירושין משלוש סיבות: אם האישה לא הולידה ילד תוך שנתיים מיום הנישואין, אם האישה ברחה או מסרבת לחיות איתו, ובמידה ונוצרה עוינות בין המשפחות של הגבר והאישה. בגידה לא מהווה סיבה לגירושין, אך הבוגד ייקנס בבקר, ללא קשר למינו. האישה יכולה לדרוש גירושין אם היא אינה מעוניינת לחיות עם בעלה. כאמור, אב האישה יכול לדרוש גירושין במידה והבעל לא משלם את התשלום אשר נקבע מראש עבור האישה. בפועל, האב גורם לגירושין על ידי שכנוע בתו לסרב לחיות עם הגבר. כאשר אחד מבני הזוג דורש גירושין, בן הזוג השני חייב להיענות לבקשתו. עם זאת, הדורש את הגירושין מחויב בקנס של בקר^[8].

תרבות וטקסים

טקס המעבר מילדות לבגרות

בני הדינקה עוברים טקס צילוק באמצעות חפצים חדים, אשר מסמל את המעבר מהילדות אל החיים הבוגרים. אלו שצועקים, נרתעים או מתכווצים בזמן תהליך הצילוק נחשבים לחלשים. לצלקת הנפוצה צורת שלושה סימני V על המצח. בשלב בטקס בו הילד הופך לגבר, הוא לוקח כשם שני את שמה של הפרה האהובה עליו^[4]^[10].

טקס הלוויה של המנהיג הרוחני

טקס ייחודי לקבוצה אתנית זו הוא טקס הלוויה של המנהיגים הרוחניים. כאשר מנהיג רוחני גוסס, נושאים אותו חברי הקהילה האחרים ומניחים אותו בקברו הייעודי, בעודו עדיין בחיים. בשלב זה, הם פותחים בריקודים סביב המנהיג הגוסס, וחודלים רק לאחר שנושם את נשימתו האחרונה. יש לציין כי טקס זה נאסר על ידי הקולוניאליסטים הבריטים ככל הנראה בשל חריגותו, אך עדיין מתבצע בקרב חברי דינקה מועטים^[4].

ריקודים ומוזיקה

בקבוצה יש ריקודים ושירים מסורתיים לכל אירוע, כגון: לוויות, חתונות, טקסי ריפוי, קרבות היאבקות. הכלי המוזיקלי הבולט ביותר בשיריהם המסורתיים הוא התוף^[2].

אמנות

בעוד שהגברים מגלפים חכות דיג וחניתות, הנשים טוות סלים וכן מכינות מחצלות לשינה, אשר עשויות מצמח הפפירוס. כמו כן, הנשים יוצרות סירי חרס עבור נשיאת מים ובישול. בנוסף על כך, בני הקבוצה עוסקים גם בעיצוב תכשיטי חרוזים וכן ביצירת פריטים דקורטיביים העשויים מעצמות, ניבים וקרניים של פגרים. עורן של החיות המתות גם כן משמש את בני הדינקה ליצירת חגורות, עורות לתופים, חבלים ובגדים^[10].

חשיבותה של הפרה

לפרה תפקיד חשוב בתרבות הדינקה. בני הקבוצה מתחילים כל בוקר בחליבת הפרות. עושרו של כל חבר בקהילה נמדד במונחים של כמות הבקר שיש ברשותו. מתוך כבוד לבעלי החיים, בני הקבוצה אינם הורגים אותם במכוון על מנת שישמשו כמזון. עם זאת, הם כן אוכלים חיות במידה ואלו הוקרבו או מתו בצורה טבעית. לקבוצה מספר מנהגים נוספים העוסקים בפרה: הם נוהגים לשרוף את צואת הפרות לכדי אפר, ולמרוח אותו על גופם על מנת שיגן עליהם מפני חרקים. הם נוהגים להשתמש בשתן הפרה כדי להלבין את שיערם. במסגרת תהליך הנישואין, אב הכלה מקבל מהבעל המיועד נדוניה בצורת בקר^[1].

ביגוד

בני הדינקה מעדיפים בגדים מינימליים והולכים יחפים. בתקופות עברו הגברים הסתובבו בעיקר בעירום והנשים לבשו חצאיות העשויות מעור של עיזים. בימינו מכסים הגברים את איברי מינם באמצעות כיסויים המיוצרים מעור של חיות. לעיתים ניתן לראות אותם לובשים מעיל קצר, ואף בגדים מערביים כמו חולצת טריקו עם מכנסיים קצרים, שהם מקבלים כתרומה מאנשים מהתרבות המערבית^[8].

רפואה

הטיפולים הרפואיים המסורתיים בקבוצת הדינקה כוללים קיבוע עצמות שבורות, מגוון ניתוחים ושימוש בצמחי מרפא. הטיפולים הללו ניתנים ללמידה בקלות, וכל חבר בקהילה שמעוניין ללמוד לערוך אותם יכול לעשות זאת. בנוסף, קיימים מטפלים מיוחדים, אשר על פי האמונה קיבלו את כוחות הריפוי שלהם מהאל. בימינו תופסים טיפולים מודרניים (כגון אנטיביוטיקה) את מקומם של מספר טיפולים מסורתיים, אולם חלקם עדיין בשימוש^[9].

אנשי דינקה מוכרים

ישנם לא מעט אנשי דינקה מוכרים בתחומים שונים, ביניהם: ויליאם דנג ניהל (William Deng Nhial) הוא אחד ממקימי האיחוד הלאומי הסודאני אפריקאי (Sudan African National Union)^[11].

מאנוט בול הוא כדורסלן עבר מליגת הNBA, אחד משני השחקנים הגבוהים ביותר בהיסטוריית הליגה^[12]. כדורסלן עבר נוסף שהתפרסם כשחקן בליגת ה-NBA הוא לואול דנג.

עמנואל ג'ל (Emmanuel Jal) הוא אמן היפ הופ, שחקן, אקטיביסט פוליטי וחייל לשעבר. מספר משיריו היו להיטים בקניה^[13].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דינקה בוויקישיתוף

דינקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Deng, F.M., The cow and the thing called “what”: Dinka cultural perspectives on wealth and poverty, Journal of International Affairs, 1998, עמ' 101-129
^ ¹ ² Lienhardt, G., Divinity and Experience, the Religion of the Dinka, Oxford:Oxford University Press, 1961
^ ¹ ² ³ ⁴ Deng, L. B., Livelihood diversification and civil war: Dinka communities in Sudan's civil war., Journal of Eastern African Studies 4(3), 381-399, 2010
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ O'Sullivan, H., Dinka Laws and Customs, 40, 171-191, The Journal of the Royal Anthropological Institute of Great Britain and Ireland, 1910
^ Deng, F.M., The Dinka of Sudan., . Prospect Heights, Illinois: Waveland Press Inc., 1984
^ Lienhardt, G., The Western Dinka, Tribes without Rulers: Studies in African Segmentary Systems, 97.
^ Deng, F.M., The Dinka of Sudan, Prospect Heights, Illinois: Waveland Press In, 1984
^ ¹ ² ³ ⁴ Deng, F.M., Tradition and Modernization: A Challenge for Law Among the Dinka of Sudan., New Haven: Yale University Press, 1978
^ ¹ ² Jok, J.M., Militarization, Gender and Reproductive Health in South Sudan., Lewiston, NY: Edwin Mellen Press, 1998
^ ¹ ² Bloch, P. H., & Richins, M. L., You look “mahvelous”: The pursuit of beauty and the marketing concept., Psychology & Marketing 9(1), 3-15, 1992
^ Johnson, D. H., The Root Causes of Sudan's Civil Wars., Indian University Press., 2003, עמ' pg. 32
^ Manut Bol, Contemporary Black Biography., Detroit: Thomas Gale
^ Sudanese Survivor, אייריש טיימס, ‏11 באוגוסט 2006 (באנגלית)

[הערה_מספר_20180721220728:0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Deng, F.M., The cow and the thing called “what”: Dinka cultural perspectives on wealth and poverty, Journal of International Affairs, 1998, עמ' 101-129

[הערה_מספר_20180721220728:1-2] ¹ ² Lienhardt, G., Divinity and Experience, the Religion of the Dinka, Oxford:Oxford University Press, 1961

[הערה_מספר_20180721220728:9-3] ¹ ² ³ ⁴ Deng, L. B., Livelihood diversification and civil war: Dinka communities in Sudan's civil war., Journal of Eastern African Studies 4(3), 381-399, 2010

[הערה_מספר_20180721220728:6-4] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ O'Sullivan, H., Dinka Laws and Customs, 40, 171-191, The Journal of the Royal Anthropological Institute of Great Britain and Ireland, 1910

[5] Deng, F.M., The Dinka of Sudan., . Prospect Heights, Illinois: Waveland Press Inc., 1984

[6] Lienhardt, G., The Western Dinka, Tribes without Rulers: Studies in African Segmentary Systems, 97.

[7] Deng, F.M., The Dinka of Sudan, Prospect Heights, Illinois: Waveland Press In, 1984

[הערה_מספר_20180721220728:7-8] ¹ ² ³ ⁴ Deng, F.M., Tradition and Modernization: A Challenge for Law Among the Dinka of Sudan., New Haven: Yale University Press, 1978

[הערה_מספר_20180721220728:8-9] ¹ ² Jok, J.M., Militarization, Gender and Reproductive Health in South Sudan., Lewiston, NY: Edwin Mellen Press, 1998

[הערה_מספר_20180721220728:4-10] ¹ ² Bloch, P. H., & Richins, M. L., You look “mahvelous”: The pursuit of beauty and the marketing concept., Psychology & Marketing 9(1), 3-15, 1992

[11] Johnson, D. H., The Root Causes of Sudan's Civil Wars., Indian University Press., 2003, עמ' pg. 32

[12] Manut Bol, Contemporary Black Biography., Detroit: Thomas Gale

[13] Sudanese Survivor, אייריש טיימס, ‏11 באוגוסט 2006 (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]