לדלג לתוכן

דיכוי העם האויגורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דיכוי העם האויגורי מתבצע על ידי הממשל הסיני כלפי המיעוט האויגורי במערב המדינה.

דיווחים על המתרחש באזור כוללים – ריכוזם במחנות חינוך מחדש, הגבלה חמורה ואיסור של טקסים דתיים-מוסלמיים, ואף עיקור בכפייה ושימוש כפוי באמצעי מניעה לדיכוי הילודה.[1][2] מבקרי סין מאשימים את הממשל ב"סיניזציה" במחוז שינג'יאנג, שבו חיים האויגורים, וכן ברצח עם על בסיס אתני, כלומר, "רצח עם תרבותי"[3][4][5].

האשמות אלה טרם הוכרו רשמית על ידי האו"ם. 54 מדינות חברות תמכו במדיניות סין בשינג'יאנג[6][7] ו־23 גינו אותה[8][9].

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכסוך בשינג'יאנג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההיסטוריה, שושלות סיניות שונות שלטו באזור שינג'יאנג של ימינו.[10] האזור הפך חלק מסין המודרנית כתוצאה מהתרחבותה מערבה בהובלתה של שושלת צ'ינג. התרחבויות נוספות בתקופה היו לטיבט ולמונגוליה.[11]

משנות החמישים ועד שנות השבעים, ממשלת סין קידמה הגירה המונית של האנים (הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית בסין) לאזור והנהיגה מדיניות לדיכוי הזהות התרבותית והדתית של האויגורים. במהלך תקופה זו, קמו מספר ארגונים אויגוריים בדלניים, עם סיוע אפשרי מברית המועצות, ומפלגת העם מזרח טורקסטן הייתה הגדולה מביניהם בשנת 1968.[12] במהלך שנות השבעים תמכו הסובייטים בחזית המהפכה המאוחדת של מזרח טורקסטן (URFET) כדי להילחם בסינים.[13]

בשנת 1997, המשטרה הוציאה להורג שלושים חשודים בדלנים במהלך הרמדאן. בעקבות אירוע זה התקיימו הפגנות גדולות בפברואר 1997. בהפגנות אלה דרשו חלק מהמפגינים עצמאות, וקראו קריאות שמדגישות את רקעם התרבותי והדתי, ובמסגרתן אירע גם טבח גולג'ה, שבו הרג צבא סין לפחות תשעה מפגינים נוספים[14].

באותו החודש פוצצו בדלניים אויגוריים שלושה אוטובוסים באורומצ'י. בפיגועי טרור אלה נפצעו עשרות ונהרגו תשעה בני אדם.[15] במרץ 1997 פיצוץ נוסף באוטובוס הרג שני אנשים. ארגון למזרח טורקסטן החופשית שבסיסו בטורקיה לקח אחריות על הפיגוע.[16]

ביולי 2009 פרצו מהומות בשינג'יאנג בתגובה למחלוקת אלימה בין עובדים אויגורים לבין עובדים בני האן במפעל שהביא ליותר ממאה הרוגים.[17] בעקבות המהומות רצחו טרוריסטים אויגוריים עשרות בני האן בהתקפות מתואמות משנת 2009 עד 2016.[18][19] ביניהם היו פיגועי המזרק באוגוסט 2009,[20] פיגוע תופת ודקירות בשנת 2011 בחוטן,[21] פיגוע הסכינים במרץ 2014 בתחנת הרכבת קונמינג,[22] פיגוע פצצה ודקירות באפריל 2014 תחנת הרכבת אורומצ'י,[23] ומכוניות תופת במאי 2014 בשוק רחובות אורומצ'י.[24] ההתקפות נערכו על ידי בדלנים אויגוריים, כאשר חלקם היו חלק מארגון הטרור[25] המפלגה האיסלאמית טורקיסטן (לשעבר התנועה האסלאמית של מזרח טורקסטן)[26][27]. מחוץ לסין, פוצצו מחבלים אויגורים את שגרירות סין בקירגיזסטן בשנת 2016; בשנת 2014 נהרגו 25 בני אדם בהתקפה על מקדש תאילנדי פופולרי בקרב תיירים סינים.[28]

במהלך שיא מלחמת האזרחים בסוריה (2011–2017), אלפי אויגורים מסין נסעו לסוריה והצטרפו לדאעש ואל-קאעידה[29] חלק מהם מתוך רצון לרכוש כישורי לחימה ולחזור לסין[28]. כ־50,000 אויגורים עברו לטורקיה, בעיקר בעיירות הסמוכות לגבול עם סוריה[30].

בשנים שלאחר מכן בהדרגה תפס הסכסוך את תשומת הלב במערב, ובשנת 2021 הודיעו מספר מדיניות מערביות על סנקציות שיוטלו על סין בעקבות התנהלותה בפרשה[31].

לדוגמה, ארצות הברית הטילה סנקציות על המדינה בשנים 2019 ו-2021, בנוסף להכרזה על חרם דיפלומטי על אולימפיאדת החורף 2022[32][33]. בשנים אלו הצהירו גם מספר חברות מסחריות מהמערב שישתתפו בחרם על שינג'יאנג, אולם לאחר הפעלת לחצים כלכליים מצד סין, חזרו בהן חלק מהחברות[34].

מספר המשרות של משטרת שינג'יאנג עם התפתחות מחנות הכליאה
Graph of number of re-education related government procurement bids in Xinjiang
מספר הצעות הרכש הממשלתיות הקשורות לחינוך מחדש בשינג'יאנג

ממשלת סין מפעילה מתקני הכליאה בשינג'יאנג בהם כלואים אויגורים רבים.

השפעות תרבותיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסגד בטויוק, שינג'יאנג

במחוז שינג'יאנג ישנם כ-24,400 מסגדים, בממוצע מסגד אחד לכל 530 מוסלמים[35].

בשנת 2005 דיווח Human Rights Watch כי ממידע ממקורות רשמיים עולה כי נקמה נגד מסגדים שלא נתנה חסות[דרושה הבהרה] על ידי המדינה הסינית הייתה נפוצה, וכי שר המפלגה של שינג'יאנג התבטא כי התושבים "לא צריכים להקים מקומות חדשים לפעילות דתית".[36] ממשלת סין אסרה על קטינים להשתתף בפעילות דתית בשינג'יאנג באופן שלדברי ארגון Human Rights Watch אין "כל בסיס בחוק הסיני".

חינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2011 הוגדרו בתי הספר בשינג'יאנג "דו-לשוניים". בפועל עיקר ההוראה היא בסינית מנדרינית, ושעות שבועיות ספורות בלבד מוקדשות לספרות האויגורית. למרות השם "חינוך דו-לשוני", מעטים מילדי האן לומדים אויגורית בבית הספר[37]. יותר ויותר תלמידים אויגורים משויכים לבתי ספר למגורים הרחק מקהילותיהם, ושם אין סביבה דוברת אויגורית.[38]

על פי דו"ח משנת 2020 של "רדיו אסיה החופשייה" (Radio Free Asia), החינוך הסיני החד-לשוני של מנדרינית הוכנס לבית ספר תיכון רב השפעה בקאשגאר, שבעבר העניק חינוך דו-לשוני[39].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דיכוי העם האויגורי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "China 'using birth control' to suppress Uighurs". BBC News (באנגלית בריטית). 2020-06-29. אורכב מ-המקור ב-2020-06-29. נבדק ב-2020-07-07.
  2. ^ Enos, Olivia; Kim, Yujin (29 באוגוסט 2019). "China's Forced Sterilization of Uighur Women Is Cultural Genocide". The Heritage Foundation. אורכב מ-המקור ב-2 בדצמבר 2019. נבדק ב-2 בדצמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ ""'Cultural genocide': China separating thousands of Muslim children from parents for 'thought education'" - The Independent, 5 July 2019". אורכב מ-המקור ב-22 באפריל 2020. נבדק ב-27 באפריל 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ ""Fear and oppression in Xinjiang: China's war on Uighur culture" - Financial Times 12 September 2019". אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2020. נבדק ב-27 באפריל 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ ""China's crime against Uyghurs is a form of genocide" - Summer 2019". אורכב מ-המקור ב-2020-02-01. נבדק ב-2020-04-27.
  6. ^ "54 countries renew support for China's Xinjiang policy - Global Times". www.globaltimes.cn. נבדק ב-2020-08-12.
  7. ^ "Letter to UNHRC" (PDF). United Nations Human Rights Council. נבדק ב-2020-08-12.
  8. ^ "Who cares about the Uyghurs". The Economist.
  9. ^ "The "22 vs. 50" Diplomatic Split Between the West and China Over Xinjiang and Human Rights". Jamestown (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-08-12.
  10. ^ Clarke, Michael E. (8 במרץ 2011). Xinjiang and China's Rise in Central Asia – A History. Taylor & Francis. p. 16. ISBN 978-1-136-82706-8. {{cite book}}: (עזרה)
  11. ^ Millward, James (7 בפברואר 2019). "'Reeducating' Xinjiang's Muslims" (באנגלית). The New York Review of Books. אורכב מ-המקור ב-29 בינואר 2019. נבדק ב-30 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Clarke, Michael E. (2011). Xinjiang and China's Rise in Central Asia - A History. Taylor & Francis. p. 69. ISBN 978-1-1368-2706-8. נבדק ב-10 במרץ 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  13. ^ Reed, J. Todd; Raschke, Diana (2010). The ETIM: China's Islamic Militants and the Global Terrorist Threat. ABC-CLIO. p. 37. ISBN 978-0-3133-6540-9. נבדק ב-10 במרץ 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  14. ^ "China: Human Rights Concerns in Xinjiang". Human Rights Watch. באוקטובר 2001. אורכב מ-המקור ב-12 בנובמבר 2008. נבדק ב-4 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Millward, James A. (2007). Eurasian Crossroads: A History of Xinjiang (illustrated ed.). Columbia University Press. ISBN 978-0-2311-3924-3. נבדק ב-10 במרץ 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  16. ^ Debata, Mahesh Ranjan (2007). China's Minorities: Ethnic-religious Separatism in Xinjiang. Pentagon Press. p. 170. ISBN 978-81-8274-325-0.
  17. ^ Branigan, Tania; Watts, Jonathan (5 ביולי 2009). "Muslim Uighurs riot as ethnic tensions rise in China". The Guardian. London. אורכב מ-המקור ב-7 בספטמבר 2013. נבדק ב-19 בדצמבר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ "Wary Of Unrest Among Uighur Minority, China Locks Down Xinjiang Region". NPR. 26 בספטמבר 2017. אורכב מ-המקור ב-3 בפברואר 2020. נבדק ב-28 בינואר 2020. In the years that followed, Uighur terrorists killed dozens of Han Chinese in brutal, coordinated attacks at train stations and government offices. A few Uighurs have joined ISIS, and Chinese authorities are worried about more attacks on Chinese soil. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ Kennedy, Lindsey; Paul, Nathan. "China created a new terrorist threat by repressing this ethnic minority". Quartz. אורכב מ-המקור ב-12 ביוני 2018. נבדק ב-10 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Chinese break up 'needle' riots". BBC Online. 4 בספטמבר 2009. אורכב מ-המקור ב-4 בספטמבר 2009. נבדק ב-4 בספטמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Richburg, Keith B. (19 ביולי 2011). "China: Deadly attack on police station in Xinjiang". San Francisco Chronicle. אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2013. נבדק ב-29 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ "Deadly Terrorist Attack in Southwestern China Blamed on Separatist Muslim Uighurs". Time. אורכב מ-המקור ב-3 במרץ 2014. נבדק ב-4 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Deadly China blast at Xinjiang railway station". BBC News. BBC. 30 באפריל 2014. אורכב מ-המקור ב-30 באפריל 2014. נבדק ב-1 במאי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ "Urumqi car and bomb attack kills dozens". The Guardian. 22 במאי 2014. אורכב מ-המקור ב-23 בפברואר 2017. נבדק ב-22 במאי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ "Governance Asia-Pacific Watch". United Nations. באפריל 2007. אורכב מ-המקור ב-17 ביולי 2007. נבדק ב-23 באוגוסט 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Clarke, Colin P. (26 באוגוסט 2019). "China's Global War on Terrorism". Slate. אורכב מ-המקור ב-3 בפברואר 2020. נבדק ב-3 בפברואר 2020. Over the past decade, groups advocating separatism for Xinjiang’s Muslim Uighur minority—including the Turkistan Islamic Party and before it, the East Turkistan Islamic Movement—have been linked to numerous low-level attacks using knives and vehicles as weapons. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Morin, Adrien (23 בפברואר 2017). "Is China's Counterterrorism Policy in Xinjiang Working?". The Diplomat. אורכב מ-המקור ב-3 בפברואר 2020. נבדק ב-3 בפברואר 2020. according to Kyrgyzstan state security, the attack was ordered by Uyghur militants active in Syria and carried out by a member of ETIM. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ 1 2 "AP Exclusive: Uighurs fighting in Syria take aim at China". AP NEWS. 2017-12-23. נבדק ב-2020-08-03.
  29. ^ "Syria says up to 5,000 Chinese Uighurs fighting in militant groups". Reuters (באנגלית). 2017-05-11. נבדק ב-2020-08-03.
  30. ^ McKernan, Bethan (2020-05-24). "'I miss my homeland': fearful Uighurs celebrate Eid in exile in Turkey". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2020-08-03.
  31. ^ ארה"ב: "סין מנסה להשתיק את הביקורת על התעללות חמורה בזכויות אדם", באתר ‏מאקו‏, 28 במרץ 2021
  32. ^ בן מיטלמן, ‏ממשל ביידן הודיע: נחרים את משחקי אולימפיאדת החורף בסין, באתר ‏מאקו‏, 7 בדצמבר 2021
  33. ^ מחנות המוסלמים בסין: סנקציות חדשות מארה"ב, באתר ynet, 10 באוקטובר 2019
  34. ^ חדשות חוץ, אחרי H&M ואינטל, הרשויות בסין מפעילות לחץ גם על וולמארט, באתר כלכליסט, 1 בינואר 2022
  35. ^ "China Cables: One mosque for every 530 Muslims in Xinjiang, says Beijing". Hindustan Times (באנגלית). 2019-11-26. נבדק ב-2020-08-11.
  36. ^ "Devastating Blows: Religious Repression of Uighurs in Xinjiang" (PDF). Human Rights Watch. 17 (2): 1–112. באפריל 2005. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2016-04-28. נבדק ב-2019-12-04. {{cite journal}}: (עזרה)
  37. ^ "Tongue-Tied; Education in Xinjiang". The Economist. 27 ביוני 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ "China's Effort to Silence the Sound of Uyghur". thediplomat.com (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-2019-09-15. נבדק ב-2019-12-11.
  39. ^ "Xinjiang Authorities Institute Mandarin-Only Instruction at Prominent Uyghur High School". Radio Free Asia.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דיכוי_העם_האויגורי&oldid=39074457"