דיו סתרים
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| ||
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
דיו סתרים או דיו בלתי-נראה הוא דיו מיוחד שמשתמשים בו לכתיבה, אשר הופך לבלתי-נראה בהשמה או זמן קצר לאחר מכן, וניתן לראותו לאחר מכן רק באמצעות שיטות שונות. בימינו ניתן למצוא תרכובות רבות וזולות יותר ל"דיו נעלם" הנמצאות בשימוש ילדים ומבוגרים כאחד.
הסבר לתופעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עדות לשימוש בסוג מסויםשל דיו סתרים מופיעה כבר בתלמוד הירושלמי (מסכת שבת, פרק י"ב) בשם רבי חייה בר בא, המזכיר שכאשר רוצים בני העיר לשלוח מכתב מבלי השליח יוכל לקורא הם כותבים במי עפצים על קלף, וכך הכתב אינו נראה על הקלף, וכשהמכתב מגיע לנמען הוא שופך עליו דיו שאין בו עפצים ואז הכתב נראה.
דיו הסתרים הופץ לראשונה במלחמת האזרחים בארצות הברית כאשר מדינות הדרום אולצו לחתום על הסכמים בין-מדינתיים ביניהן. סיפור מפורסם מספר על הסכם חלוקת מי נהר גדול בין שתי מדינות דרומיות אשר נחתם בידי מדינה אחת בדיו סתרים, ולכן כחודשיים לאחר החתימה טענה המדינה האחרונה כי מי הנהר שלה בלעדיים ולא נכונה לכבד את ההסכם המדובר. הדיו שימש גם בימי השלטון הטורקי כאשר שרה אהרנסון וחברי ארגון ניל"י אולצו להסתיר את מעשי הריגול שביצעו לטובת הבריטים, וכדי שהמסמכים שהעבירו לא ייחשפו הם נכתבו בדיו הסתרים אשר נעלם מספר שעות לאחר שנכתבו ונקראו על ידי הבריטים.
דוגמה לשימוש בדיו סתרים להעברת מסרים סמויים בתקופת השואה היא גלויה מארכיון יד ושם[1] שמכילה טקסט מוסווה כעדות ללוחמה מחתרתית בשטחי הכיבוש הנאצי[2].
דיו הסתרים הקדום הוכן מתרכובת המורכבת בעיקרה מדיו רגיל אך בתוספת של מלח נתרני המופק לרוב מאצות מונגרביות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אבי סאייג, כיצד לימון וחומצות אחרות משמשות כדיו סתרים?, במדור "שאל את המומחה" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 6 מאי 2010
- שאול גרינשטיין, "יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20 באוגוסט 1943", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 17 ביוני 2018
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ארכיון יד ושם, P.33 - מס' פריט: 4019670 - מכתבים וגלויות בעיקר מתקופת השואה
- ^ שאול גרינשטיין, תעלומה - גלויה מ-1943 שנמסרה ליד ושם (עמ' 6-7), באתר כתב העת "יד ושם", אוקטובר 1997