דידימוטיכו
 | |
| כנסייה מקומית | |
| מדינה |
 יוון |
|---|---|
| מחוז | מזרח מקדוניה ותראקיה |
| יחידה אזורית | אברוס |
| חבל ארץ | תראקיה |
| ראש העיר | כריסטוס טוקמאניס |
| שטח | 354.13 קמ"ר |
| גובה | 31 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 8,611 (2021) |
| ‑ צפיפות | 54 נפש לקמ"ר (2001) |
| קואורדינטות | 41°21′N 26°30′E / 41.35°N 26.5°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.didymoteicho.gr | |
דידימוטיכו (ביוונית: Διδυμότειχο) היא עיר הממוקמת ביחידה האזורית אברוס, אשר בתראקיה היוונית. שמה הקדום של העיר היה דימוטיקה, Dimotika, בניב הבולגרי, או Demetoka בטורקית עות'מאנית. העיר שוכנת כ-12 ק"מ מהגבול הטורקי וסמוכה לגדות נהר המריצה המכונה ביוונית אברוס. דידימוטיכו ממוקמת על קו מסילת הרכבת בין סלוניקי לאיסטנבול. בעיר מתגוררים כ-19,500 איש (2011).[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האזור יושב לראשונה בתקופת האבן החדשה והעיר שימשה כעיר מפתח בתקופה ההלניסטית. העיר נכבשה על ידי הרומאים ובתחילת המאה ה-2 לספירה, הקיסר טראיאנוס הקים עיר חדשה על שתי הגבעות הסובבות את העיר הישנה. בימי הביניים הייתה ידועה העיר בשווקים שלה בה נמכרה תוצרת חקלאית וכן כתחנת ביניים לציידים מקרב האצולה השלטת, אשר יצאו לצוד בשטחים הסובבים אותה. בתקופת האימפריה הביזנטית בוצרה העיר ולאחר שנת 1261 בה חזרה קונסטנטינופול לידיים ביזנטיות, הפכה לעיר הביזנטית החשובה ביותר בתראקיה ומקדוניה. העיר נכבשה מספר פעמים על ידי כוחות בולגריים בתקופת האימפריה הבולגרית השנייה ובמהלך מלחמת האזרחים הביזנטית במאה ה-14 הפכה לזמן מה למקום מושבם של הקיסרים הביזנטיים. בשנת 1361 נכבשה העיר על ידי הסולטאן מוראט הראשון, שליט האימפריה העות'מאנית. הסולטאן באיזיט השני נולד בעיר בשנת 1447. דימוטיקה שימשה מרכז דתי חשוב למסדר הבקטשיה בתקופת שליטתה של האימפריה.
בשנת 1912, בעת מלחמת הבלקן הראשונה נכבשה העיר על ידי הצבא הבולגרי, אך הוחזרה לחזקת האימפריה העות'מאנית עם סיום מלחמת הבלקן השנייה במסגרת הסכם בוקרשט (1913). העיר הוצעה שוב לבולגריה על ידי מעצמות המרכז כהכרת תודה על הצטרפותה למלחמת העולם הראשונה כבעלת בריתם. לאחר תבוסת בולגריה הוכרה העיר כשטח טורקי בכפוף לסכומי חוזה ניי, אשר נחתם בתאריך 27 בנובמבר 1919. באפריל 1941 נכבשה העיר על ידי הורמאכט ובמהלך מלחמת העולם השנייה נחרבה העיר עד היסוד עקב הפצצות כבדות של הצדדים הלוחמים. בפברואר 2005, ניזוקה העיר קשות, בעת שנהר המריצה עלה על גדותיו.
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות יוון
תיעוד לקהילה יהודית רומניוטית קיים משלהי התקופה הביזנטית. המצבה העתיקה ביותר שאותרה בבית העלמין היהודי תוארכה ל-1456.[2] במהלך המאה ה-16 הגיעו לעיר מגורשי ספרד בהזמנת הסולטאן העות'מאני באיזיט השני. היהודים שהיו בעלי מקצוע, אוריינים ושלטו במספר שפות נקלטו היטב במסגרותיה של האימפריה החדשה ושגשגו. בחלק מקהילות יוון התמזגה הקהילה הספרדית עם הרומניוטית ובקהילות אחרות כגון דימוטיקה שינו היהודים הספרדים בכמותם הרבה את צביון הקהילה אשר הפכה בהדרגה מרומניוטית לספרדית ובניה דיברו בלאדינו.[3]
במהלך מלחמת הבלקן הראשונה נכבשה העיר בידי צבא ממלכת בולגריה. מקצת מבני הקהילה נפגעו במהלך הלחימה ונזקים כבדים נגרמו לחנויות ובתי התושבים. לאחר המלחמה פרץ משבר כלכלי חריף שפגע גם בקהילה היהודית שרבים מבניה היו סוחרים. בראשית שנות ה-20 מנתה הקהילה 900 נפשות מתוך 12,000 תושבי העיר ובפרוץ מלחמת איטליה–יוון מנתה הקהילה 1,000 נפשות.[2][4]
ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון דרך בולגריה וממלכת יוגוסלביה הביסו את הכוחות הבריטים אשר נסוגו בבהילות לכרתים. הגרמנים חילקו את השטח הכבוש לשלושה אזורי שליטה. אזור בשליטה גרמנית שכלל את מקדוניה המרכזית והמזרחית ובכלל זה הערים סלוניקי ודידימוטיכו. אזור שני היה בשליטה איטלקית ובו הבירה אתונה, הפלופונס ושטחים נוספים בחוף המערבי. האזור השלישי שכלל את שטחי תראקיה המערבית ומקדוניה המזרחית הועבר לחזקת ממלכת בולגריה.[5] כשהחלו הקרבות נמלטו חלק מיהודי הקהילה לשטח טורקיה, מקצתם הצליחו להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל בסיוע הקונסוליה היוונית, אך חלקם הוחזרו לשטח יוון על ידי השלטונות הטורקים לאחר לחץ כבד שהפעילו כוחות הכיבוש הנאצים. במהלך 1942 נשלחו חלק מיהודי העיר לעבודות כפייה.[6][7]
ב-30 באפריל 1943[5] בוצעה אקציה בעיר והיהודים רוכזו בשטח בית הכנסת בעיר. למחרת היום הובלו בני הקהילה אל תחנת הרכבת, שם המתינו להם רכבות משא אשר נסעו במשך שלוש יממות לעיר סלוניקי. בעיר שהו מספר ימים בגטו הברון הירש, וב-8 במאי הועלו על רכבות אשר נתיבן עבר דרך יוגוסלביה למחנה ההשמדה אושוויץ.[8] 33 מתוך 970 בני הקהילה שגורשו למחנות ההשמדה ניצלו.[9][2] ב-1948 מנתה הקהילה 38 נפשות וב-1967 רק 21.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יצחק כרם, "דידימוטיכו", בתוך: ברכה ריבלין (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 86–92.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של דידימוטיכו (ביוונית מודרנית ובאנגלית)- גדעון רפאל, "יהדות יוון בשואה", באתר המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ
איתן לשם, בעקבות הספר "אין יותר יהודים בתראקיה": טיול שורשים באחד האזורים הפחות מתויירים ביוון, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נתוני אוכלוסייה ביוון "נתוני אוכלוסיית העיר דידימוטיכו לשנת 2001", באתר משרד הפנים היווני.
- ^ 1 2 3 הקהילה היהודית בדידימוטיכו, "סקירה היסטורית", באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).
- ^ מינה רוזן (עורכת), ימי הסהר-פרקים בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית , המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, התשנ"ו-1996, עמודים 55-45.
- ^ שמחה סיאני, " יהודי יוון", חוברת "מדי חודש בחודשו"-גיליון 177, עמוד 32, באתר משרד החינוך.
- ^ 1 2 תקציר-יהדות יוון במלחמת העולם השנייה, "שואת יהודי יוון", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ אסתר ורינת לוי, 'אין יותר יהודים בתראקיה'. סיפור הישרדותו של ניסים בכר מדידימוטיכו, יוון. בהוצאת המרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון והרשות הלאומית לתרבות הלדינו, 2022
- ^ חיים ביאור, סיפור חורבנה של הקהילה היוונית הקטנה דידימוטיכו, באתר הארץ, 1 ביוני 2022
- ^ יעקב ג'יברי, " עדות מהשואה" באתר "תפוז".
- ^ הקהילה היהודית ביוון, "שואת יהודי יוון", באתר www.kis.gr (באנגלית) .
