לדלג לתוכן

דז'ורין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דז'ורין (כפר)
Джурин
מדינה אוקראינהאוקראינה אוקראינה
מחוז מחוז ויניצהמחוז ויניצה ויניצה
תאריך ייסוד 1547 עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 6.2 קמ"ר
אוכלוסייה ‏
 ‑ בכפר 3,361 (2016)
קואורדינטות 48°41′08″N 28°17′41″E / 48.685555555556°N 28.294722222222°E / 48.685555555556; 28.294722222222 
אזור זמן UTC+2
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דז'ורין (באוקראינית וברוסית: Джурин; ברומנית: Djurîn) הוא כפר במחוז ויניצה באוקראינה, הנמצא כ־85 ק"מ מדרום וממערב לעיר המחוז ויניצה, ו-25 ק"מ משרהורוד.

דז'ורין ממוקם בחלק הדרום-מזרחי של אזור שרגורוד, במפגש של שני נהרות - דז'ורקה ווולצ'יצה, המובילים את נהר מוראפה, הזורם אל הדנייסטר

אוכלוסיית הכפר לפי מפקד בשנת 2001 מנתה 3,734 תושבים.

בשנת 1926 חיו בכפר 1,470 יהודים שהיוו 24.3% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1941 במהלך הכיבוש הגרמני והרומני של אוקראינה והעברת טרנסניסטריה לשלטון רומני, הוקם בדז'ורין גטו, ואליו קובצו יהודי דז'ורין והיהודים מן הכפרים ומן העיירות שמסביב.

נכון לשנת 2016, חיים בדז'ורין 3,361 תושבים נוצרים, שטח הכפר מתפרס על 6,202 דונם. ראש הכפר הוא יאקובישנה ולנטינה איבנובנה, כיום יש בעיירה 8 בתי ספר, שלושה מהם בתי ספר תיכונים, שלושה מהם בתי ספר יסודיים משולבים עם גנים ושניים מהם בתי ספר להשכלה גבוהה. בנוסף, ישנם 7 מרכזי בריאות, שלושה בתי מרקחת, שלוש מרפאות ובית חולים אחד.[1] כיום, לא נשארו יהודים בדז'ורין.

היסטוריה כללית של העיירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דז'ורין הוקמה בשנת 1547 בשם צ'ורילוב, ונשלטה על ידי שליטי מחוז שארגורוד. במאה ה-18 דז'ורין השתייכה לשלטון משפחת פוטוצקי, וניתנה לה לראשונה הזכות למכור את סחורות האיכרים בערי מחוז שארגורוד.

בשנת 1569, לאחר איחוד לובלין בו התאחדו ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא, עברו אדמות צ'ורילוב (דז'ורין) לידי חבר העמים הפולני-ליטאי . ב 1672 נהיו חלק ממחוז ברסלב, שהייתה חלק בלתי נפרד מטורקיה . באותה תקופה הוצב ביישוב חיל מצב טורקי בכיבוש שנמשך 27 שנים. בשנת 1699 הפכה דז'ורין שוב לחלק מחבר העמים הפולני-ליטאי. בתקופה זו הופיעה ביישוב מושבה של יהודים.

בשנת 1767 אימץ דז'ורין את חוקי מגדבורג שהעניק לכפר אוטונומיה בנושאים קהילתיים, פוליטיים וכלכליים ואפשר לתושבי היישוב לקיים יריד חודשי ולמכור חיות מדי שבוע. . לדז'ורין ניתנה הזכות להיכלל בחוק זה לאחר שזכה בהגרלה שהתקיימה במחוז שרהורוד.

לאחר החלוקה השנייה של פולין (1793), הפך האזור כולל הכפר דז'ורין, לחלק מהאימפריה הרוסית .

לפי הנתונים ששרדו, בשנת 1861 נכללו בדז'ורין בשנת 1868 262 חוות, ארבע טחנות ועשרה בתי מלאכה;

לפי המפקד משנות העשרים של המאה הקודמת, היו בדז'ורין שתי מועצות כפריות - אוקראיניות ויהודיות.

יהודי העיירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהיווצרות הקהילה ועד המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים היו המיעוט הגדול ביותר בכפר. הם הגיעו לעיירה בשנת 1569, לאחר איחוד לובלין. בעקבות כך החלו בעלי הון פולנים לנוע מזרחה ונזקקו לעוזרים מנוסים, שהיו מסוגלים למלא את תפקידי המנהלים ולחקור את הדקויות של הפעילות המסחרית והפיננסית. היהודים התיישבו בעיירות קטנות, שנכללו בחוקי מגדבורג שאומץ על ידי דז'ורין בשנת 1769.

בגזירות ת"ח-ת"ט (1648) נהרגו רבים מיהודי המקום. רק בשנת 1672 כאשר האזור עבר לשליטת בני חסותם של האימפריה העות'מאנית, חיו היהודים בשלווה בשל נאמנותם של הטורקים ליהודים.

יישוב היהודים והיווצרות הקהילה התנהלו מאז ומתמיד על בסיס הסכם עם הנהגת העיר. על פי הסכם זה קיבלו היהודים את הזכות לבנות בשטח מסוים מבני מגורים, בית קברות ובית כנסת. הקהילה היהודית התיישבה בעיקר במרכז העיר. היהודים היו מעורבים במסחר, במכירת מוצרים חקלאיים, בהלבשה שכללה צעיפים ובהלבשה תחתונה.

לפי רשומות העיירה, בשנת 1765 חיו בעיירה 84 יהודים. בשנת 1775 עלה מספרם ל־158 יהודים. בשנה זו הגיע הרב הראשון, לב פייבישוביץ', להתגורר בעיירה. בשנת 1853 כשהקהילה מנתה 1,004 יהודים הוקם בה חדר לילדי היהודים. בשנת 1889 חיו בעיירה 1,320 יהודים, רובם עבדו במפעל הסוכר שנבנה עוד בשנת 1880. בבעלות היהודים היו כל החנויות בעיר, בתי המרקחת, הפונדקים והמחסנים. כמו כן התגורר בעיירה רופא יהודי, שהיה אחראי על המרפאה שבמפעל הסוכר.

הקהילה בתחילת המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה העשרים חיו בדז'ורין 5,000 נפש, מתוכם 2,030 יהודים. במהלך מאבקי השחרור של 1918–1920 הצטרפו היהודים מדז'ורין לכוח הסובייטי בחזית נגד גרמניה.

במהלך מלחמת האזרחים באוקראינה, בשנת 1919, סבלו היהודים בעיירה מפוגרומים רבים. בפוגרום הראשון נהרגו 40 יהודים. בנובמבר 1919 אירע הפוגרום השני שבמהלכו נהרגו 18 יהודים, 60 נשים נאנסו בברוטליות ו-53 בתים נשרפו עד היסוד. דז'ורין היא אחת העיירות היחידות שבה האוכלוסייה האוקראינית המקומית ניסתה לעזור ליהודים במהלך הפוגרומים והגנה על היהודים מהפרעות. לאחר מלחמת האזרחים, הפכה העיירה למקום נידח.

בשנת 1920 הוקם בעיירה בית הספר הראשון היהודי, בית ספר ארבע-שנתי, ששכן בצמוד לבית הספר האוקראיני השבע-שנתי. בבית הספר היהודי היו רק ארבעה מורים.[1]

בשנים 1924–1946 הייתה בדז'ורין מועצת כפר יהודית.

בעיירה דז'ורין הוקם בית כנסת, אשר שימש את יהודי המקום. בית הכנסת נהרס כולו בשנות ה-50 של המאה ה-20.

במהלך השואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מלחמת העולם השנייה (שנים 1941–1944) הוקם גטו בעיירה, אליו הוגלו יהודים רבים מכל רחבי המדינה. רבים מהם מתו בשל המחסור במזון ובשל מחלות רבות שפרצו בגטו.

עם פרוץ המלחמה גויסו הגברים לצבא האדום, ובעיירה נותרו רק קשישים חולים, נשים וטף כ-1000 נפשות. בתוך 1000 הגברים המגויסים לצבא האדום היו 245 יהודים שגויסו גם הם ורבים מהם נספו. 118 יהודים שירתו בחזית, 24% מסך של 479 משרתים בחזית מחיילי העיירה.[2]

הצבא הגרמני-רומני כבש את העיירה ב-22 ביולי 1941. לאחר הכיבוש חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב והגבילו את תנועתם ברחובות.

המגורשים הראשונים הגיעו בספטמבר 1941 מהוטין שבבסראביה. לאחר נדודים ארוכים ממחנה למחנה ערומים, עייפים וחולים ושוכנו בביהכ"נ. בסוף אוקטובר של אותה שנה ועד לינואר 1942 זרמו לעיירה מאות מגורשים דרך מוגילב. יחד הגיע מספר המגורשים ל-3500 נפשות ביניהם 300 מסוצ'בה.[2]

בבואם של המגורשים מצאו ישוב יהודי שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה מנה כ-2000 עד 2500 נפשות שגרו ברובע נפרד ורובם עבדו בבית החרושת המקומי לסוכר. ברשותם היו בית-כנסת, בית מדרש ובית עלמין קטן. מנהיגם הרוחני היה הרב הרשיל קאראלניק. חלק מהיהודים ברח עם הצבא האדום וחלק גויס, חלק אחר הסתתר בבוא הצבא הרומני - גרמני לאזור ואחר כך שבו לבתיהם. מצבם של יהודים אלו היה ירוד ובנוסף נותרו ללא אמצעי פרנסה לאחר שבית החרושת לסוכר הופצץ ונהרס בחלקו. אף כי רוב היהודים המקומיים שנותרו היו זקנים ונשים, עניים וחסרי כל הם קיבלו את המגורשים בזרועות פתוחות. הצטופפו איתם 8-10 נפשות בחדר אחד, וכך הצליחו לקלוט למעלה משני שלישים מהמגורשים. היתר כ-1000 איש שוכנו ברפתות ובמחסנים וגם להם עזרו היהודים המקומיים בתרומת שמיכות, בגדים ומעט מזון.[2]

תנאי החיים בגיטו - חל איסור על עזיבת הגיטו וכל שעבר על האיסור הזה היה צפוי לגזר דין מוות. בתחילה היה הגיטו כפוף למפקדת הז'נדרמים ולראשות נפת שארגורוד, אולם, במאי 1942 הוקמה תחנת ז'נדרמים בפיקודו של הרב"ט פלוריאנו. היהודים בדז'ורין היו נתונים לרדיפותיהם של הז'נדרמים ובעיקר של פלוריאנו שהוציא מדי יום גזירות חדשות כדי לסחוט כסף. בין היתר אסר על היהודים לצאת מבתיהם, והתיר רק לגברים לצאת מ-7 – 9 בבוקר כדי להצטייד במזון. היהודים שהעזו לצאת מן הגיטו על מנת לפגוש את קרוביהם נורו על ידי פלוריאנו בבית הקברות הפולני שבשארגורוד. בינואר 1942 פרצה מגפה של טיפוס הבהרות שהשתוללה במקום. בחודשים הראשונים היה אחוז התמותה גבוה אולם אחרי שהופעל בית החולים ירד מספר הנפגעים.[2]

באביב 1942 הוקם ועד יהודי בן 7 חברים ובראשם הרב ברוך הגר מסירט, הממונה על נפת שארגורוד, מינה ליו"ר את ד"ר מקס רוזנשטראוך מסוצ'בה. הוא היה אחראי למילוי ההוראות שנתקבלו מן השלטונות. ההנהגה המעשית של יהודי דז'ורין הייתה בידי סגן יו"ר הוועד – משה כ"ץ מראדאוץ. הוועד הקים משטרה יהודית, בית-חולים, תמחוי, בית יתומים ובית דין יהודי. המשטרה היהודית, קבוצה של 20 איש עמדה לרשותו של הוועד וסייעה בידו לשמור על הסדר בגיטו. כן נאלצו לעזור לז'נדרמים בבואם לקחת אנשים למחנות עבודה.[3][2]

בית החולים – הופעל בחורף 1942/43. היו בו 56 מיטות, שני רופאים ושלוש אחיות. מיד עם פתיחתו התמלא בחולי טיפוס הבהרות. שני הרופאים ניספו במגפה ואחדים מהמגורשים נטלו את מקומם כולל סטודנטים לרפואה . רופא שלישי שנפגע במגפה היה ד"ר יוליוס פרנקל מצ'רנוביץ והיחיד שנותר לטפל בחולים היה ד"ר רוזנראוך מסירט. על אף המחסור החמור במכשירים ובתרופות הצליח הצוות הרפואי להפחית את מספר הניספים. במשך כל זמן הגירוש (1944-1941) נספו במגפות כ- 400 איש. החל בשנת 1943 פעל במקום גם בית-מרקחת שבו חולקו תרופות שנשלחו מועדת העזרה בבוקרשט.[3][2]

בית היתומים נוסד בסתיו 1943, ובו שוכנו 51 יתומים משני הוריהם. מלבדם נמצאו במרס 1943, 194 יתומים מאחד ההורים. כולם זכו לטיפול ועד הגיטו. המוסד פעל עד לאביב 1944 כשהוחזרו כל היתומים מטראנסניסטריה לרומניה. מייסדו ומנהלו המוכשר היה ד"ר ביגו הרט ז"ל עו"ד מרדאוץ, שניהל אותו במסירות רבה.[3][2]

כ-300 מהמגורשים, בעלי אמצעים רובם יוצאי סוצ'אבה הצליחו להשיג מן השלטונות הרומנים רשות לגור מחוץ לגיטו. הם שכרו חדרים אצל האוקראינים תמורת כסף או מלבושים. כל משפחה קיבלה חדר נפרד. הם היו חופשים בתנועותיהם ויכלו לסחור עם האוכלוסייה האוקראינית ולהרוויח את לחמם. יהודי הגיטו התקיימו בדוחק רב, אחדים הצליחו לקבל עבודה אצל האוקראינים מהעיר או אצל איכרי הסביבה. אחרים עבדו כבעלי מלאכה. הרב ברוך האגר מסירט הצליח בעזרת תרומות לארגן בית תמחוי שבו אכלו 300 נצרכים. בסוף 1942 עבר בית התמחוי להנהלתו של הוועד ואז סיפק למעלה מאלף מנות אוכל כל יום שכללו מרק, עדשים, תפוח אדמה ופרוסת לחם. הגיעו משלוחי כסף מטעם ועדת העזרה מבוקרשט, מן הוועדים הבוקובינאי והבסראבי בבוקרשט, מן ההסתדרות הציונית ברומניה ומקרן שנאספה על ידי אחיו של הרב, הרבנים האגר מרומניה. כבלדרים שימשו קצינים רומנים שלקחו חלק מן הכסף שנשלח עמם.[2]

עבודת כפייה - גברים ונשים בני 16 ומעלה הועסקו בעבודות כפייה שונות ובשכרם קיבלו רק מעט מזון. 100 איש נשלחו ליער צ'יובוטארקה. 70 עבדו בחפירות תעלה מן המחסנים של אודסה עד לשפת הים. כ-300 יהודים עבדו בווארוורובקה ובטריהטי. קבוצה של מגורשים עבדה בהקמת גשר מעל הבוג, והם היו תחת פיקוחם של הגרמנים. היו גם משפחות עם אמצעים שלא יצאו לעבודה תמורת שוחד והתפרנסו לרוב מהחלפת ביגוד ותכשיטים תמורת מזון.[2]

כ-90 מיהודי הגיטו גורשו בנובמבר 1942 למחנה הריכוז פצ'ורה.[4]

ב- 1943 הופצה שמועה שעומדים לגרש את כל היהודים המקומיים מנפת שארגורוד לאזור הגרמני. כדי למנוע הגירוש דרש הממונה על הנפה דינדלגאן (Dindelegan) סכום של מליון מארקים מכל ישובי האזור ואנשי דז'ורין בלבד היו צריכים לאסוף 100,000 מארקים. הם הצליחו לאסוף 60,000 מארקים שנמסרו בשארגורוד לממונה על הנפה וכך ניצלו מהגירוש. כמו כן בעזרת שוחד הצליחו לבטל את הגזירה על סגירת השוק השבועי והאיסור לצאת מן הבתים למעלה משעתיים ביום וכו'. מן הראוי לציין כי סגן יו"ר משה כ"ץ מראדאוץ שיתף עצמו בסבלה של האוכלוסייה היהודית ולקח חלק פעיל בפעולות הצלה בסכנו את חייו לשם כך. הוא השיג תעודות זהות עבור יהודים בורחים שהגיעו ממקומות שונים והודות לו גם פעל בית התמחוי. לציון מיוחד ראויה דמותו של מנהיג היהודים המקומיים, הרב הרשיל קאראלניק. במצוותו נתקבלו המגורשים שוכנו והצטופפו עם היהודים המקומיים בבתיהם, בביהכ"נ ובבתי המדרש. דאג לשמיכות ועזרה לאלף המגורשים ששוכנו באורוות ומחסנים בסמוך לכפר ולעידוד נפשי ומוסרי למגורשים וליהודים המקומיים. וכך בחורף הקשה ב-1942/41 לא היה מקרה מוות אחד מקור. הוא ציווה להכין עצי הסקה מרהיטי ביהכ"נ לרבות ארון הקודש. האכיל מדי יום ביומו כ- 30 אביונים.[3][2]

בדצמבר 1943 הוחזרו מדז'ורין לרומניה אלה מיהודי דורוהוי שנותרו בחיים. ב-19 במרס 1944, נמצאו בו כ- 2700 מגורשים. למחרת היום ניספו 32 יהודים בהפצצה גרמנית. הרוסים גייסו מיד את היהודים המקומיים שהיו כשרים לשרות צבאי ואת אלה מבין המגורשים שהתנדבו. האחרים כ- 2,500 החלו לעזוב את המקום. מיהודי העיירה – מקומיים ומגורשים – ניספו במהלך תקופת המלחמה כ-500 איש וזהו אחוז התמותה הנמוך ביותר בטרנסניסטריה.[2]

לאחר מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1963–1970 חלה ירידה מתמדת במספר היהודים בעיירה. עד שנת 1973 לא נשארו בה יהודים כלל בשל המעבר אל הערים הגדולות ובשל הגירה אל מחוץ למדינה. לאחר מלחמת העולם השנייה, קבוצת צוענים החלה להתיישב בדז'ורין, אך עד אמצע שנות ה -80 של המאה הקודמת, עזבו כולם את העיירה.[5]

החינוך היהודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1863 נפתח בית הספר הנוצרי הארבע שנתי הראשון בעיירה. בתחילה לימדו בבית הספר רק קריאה, כתיבה, חשבון ושיעורי דת. מאז 1863 ועד שנת 1908 התווספו מקצועות לימוד נוספים: מכניקה מעשית, התעמלות קרקע, מדעי הטבע, גננות וחקלאות מעשית. בית הספר הפך לבית ספר שבע שנתי. בית הספר הפסיק לפעול בזמן מלחמת העולם השנייה. לאחר 30 שנים, בשנת 1961, הוקם בית ספר חדש. בשנת 1853 הוקם החדר הראשון בעיירה בתוך בית הכנסת היהודי. בשנת 1920 הוקם בית הספר היהודי הראשון בעיירה שבו למדו מקצועות לא יהודיים.

בית העלמין היהודי בעיירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית העלמין היהודי ממוקם במזרח של העיירה, מחוץ לגבולותיה. בבית הקברות נמצאו מצבות כבר מהמאה ה-18, אולם בשנות האלפיים, כל המצבות שנותרו הן מהמאה ה-19 עד לסוף המאה ה-20, ולא ידוע מה קרה למצבות החסרות. במקום יש קבר אחים בעקבות הפוגרום של אנטון דניקין, מפקד רוסי שעודד פעולות אנטישמיות, שבהן נהרגו ונקברו 28 אנשים.

באביב 2013 שלושה מקומיים ביצעו מעשה ונדליזם בבית העלמין היהודי והרסו 66 מצבות יהודיות.[6]

בית הכנסת בעיירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1765 הוקם בעיירה בית הכנסת הראשון. בשנת 1889 הוקם בית הכנסת השני, ששימש מקום מחסה ליהודים בגטו בזמן השואה. בית הכנסת נהרס בשנות החמישים של המאה ה-20.[7]

אישים יהודים חשובים בעיירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב הראשון של העיירה, הורה על הקמת בית הכנסת ועל הקמת החדר, שבו למדו תורה. הרב מאיר גלייץ שימש כרב העיירה בשנת 1853. הרבנים אשר היו בעיירה בזמן השואה היו: הרב ברוך הגר מוויז'ניץ עם חסידיו והובא לעיירה דז'ורין[3], הרב חיים מרדכי רוזנבוים, והרב המקומי הרשל קורלניק ששיכן את כל המגורשים באסמים, בבתי כנסת ובמחסנים.[3][7]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דז'ורין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 האתר הרשמי של העיירה, באתר web.archive.org, ‏2017-10-29
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 דז'ורין – יהודי בוקובינה
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 אביגדור שחן, בכפור הלוהט - גיטאות טרנסניסטריה, תל אביב: בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 200 (הועד היהודי ובית התמחוי), 212 (בית התמחוי), 218 (בית היתומים), 223 (בית החולים), 225 (השוטרים היהודיים), 228-229 (יחסי גומלין בין המגורשים ליהודים המקומיים), 234 (פועלו לקליטת המגורשים של ר' הרשיל קאראלניק), 252 (סיוע ממפעל העזרה ברומניה)
  4. ^ גלי מיר-תיבון, השומר אחי אנוכי? הוועדים היהודיים בגטאות מחוז מוגילב והשלטון הרומני בטרנסניסטריה בתקופת השואה, 1941-1944 (עמוד 23), באתר דפים לחקר השואה, מאסף לא, ‏2018
  5. ^ אתר יד ושם
  6. ^ פרויקט בית הקברות היהודי העולמי (ארכיון)
  7. ^ 1 2 dzhurin, ukraine jewish heritage
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דז%27ורין&oldid=39847933"