הטרק הגדול

דגל חלוצי הטרק הגדול

הטרק הגדול (באפריקאנס: Die Groot Trek, ובהולנדית: De Grote Trek, המסע הגדול) היה גל הגירה המוני של אפריקאנרים ילידי מושבת הכף הבריטית במהלך אמצע המאה ה-19. בשנות הטרק הגדול כחמישה עשר אלף בני אדם, כרבע מהאוכלוסייה הלבנה של מושבת הכף, עזבו אותה על רקע סכסוכים שונים שפרצו בינם לבין השלטונות הבריטים החדשים שלה. הם נעו אל פנים יבשת אפריקה על מנת לייסד מדינת לאום אפריקאנרית. אנשי הטרק הגדול כונו "פוּרְטְרֶקֵרִים" (Voortrekkers), "חלוצים-נוודים" בהולנדית, והטרק הגדול עצמו נחשב לפי רבים לאירוע הלאומי המכונן של האומה האפריקאנרית.

ראשוני המהגרים של הטרק הגדול היו מאות ספורות של אפריקאנרים אשר החלו לנדוד מזרחה, באופן הדומה למסעותיהם של הטרקבורים כמה עשרות שנים קודם לכן. הם תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה, למדו אותה ונלחמו בשבטים שחורים ילידיים אשר ניסו להתנגד לבואם. בעקבותיהם עזבו תוך שנים ספורות אלפי אפריקאנרים את מושבת הכף והחלו לנדוד במרחבי הארץ ולאחר מכן גם להתיישב בה. ניסיונם המקורי לקיים רפובליקה עצמאית בחבל נטאל נכשל לבסוף בעקבות הכיבוש הבריטי של המקום בשנת 1843. לפיכך, הם תבעו לעצמם את השטחים מצפון וממזרח לנהר אורנג'. לאחר מאבק ממושך עם הבריטים גם על אזורים אלו, הכירה בריטניה בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 בבעלותם של האפריקאנרים על השטח. בשנת 1852 הכריזו האפריקאנרים על הקמתה של הרפובליקה הדרום-אפריקאית וב-1854 על הקמתה של מדינת אורנג' החופשית, שתי מדינות לאום אפריקאנריות עצמאיות. מדינות אלו התקיימו כחמישים שנה, עד תבוסתן לבריטים במלחמת הבורים בשנת 1902.

רקע

ערכים מורחבים – טרקבורים, מושבת הכף הבריטית

מקורו של העם האפריקאנרי הוא בהתיישבות ההולנדית באזור קייפטאון אשר החלה בשנת 1652, אז הוקמה במקום מושבת הכף ההולנדית. תחת השלטון ההולנדי מאסו האפריקאנרים במה שהם תיארו כשלטונה הרודני של חברת הודו המזרחית ההולנדית, דבר שהביא רבים מהם להחליט לנדוד החוצה מתחומי המושבה על מנת לרכוש לעצמם חיים חופשיים. אלו היו הטרקבורים, ואלפי אנשים אלו היוו במידה רבה את הבסיס הרעיוני לטרק הגדול, אשר אירע כמה עשרות שנים מאוחר יותר. מקום לידתם של רוב אנשי הטרק הגדול היה במושבת הכף הבריטית, אשר הוקמה בשנת 1806 במקומה של המושבה ההולנדית. אף על פי שבתחילה ניסה השלטון הבריטי החדש לרכוש את אמונם של האפריקאנרים, עלו היחסים בין הצדדים עד מהרה על שרטון. יחסם של האפריקאנרים לבריטים היה עוין יותר מזה ששרר בינם להולנדים. אמנם הן הבריטים והן ההולנדים נתפסו בעיניהם בדרך כלל כרודניים, אך כלפי ההולנדים היה להם קשר רגשי ואתני שמיתן את המתחים ביניהם במידת מה.

שורה של תהליכים שהביאו עמם הבריטים למושבת הכף עם תחילת המאה ה-19 עמדו במרכזו של המתח בין האפריקאנרים לשלטונות המושבה. בראש ובראשונה הייתה זו מדיניות של אנגליזציה שהובילה פקידות המושבה, לרבות הגעתם של אלפי מתיישבים בריטים חדשים אליה, אשר אט אט החלו לשנות את צביונה האפריקאנרי-הולנדי. האפריקאנרים חזו במו עיניהם במה שהם ראו כתהליך זוחל של נישול מעמדם במקום לטובת כוחם הגדל של הבריטים. דבר נוסף שהיה לצנינים עבור האפריקאנרים, היה קיומה של תופעה אשר במסגרתה מסיונרים אנגליקנים רבים החלו לפעול ברחבי המושבה ובסביבתה, ולנצר את האוכלוסייה השחורה. האפריקאנרים חששו שהתנצרות של השחורים תהווה פתח להשוואת זכויותיהם לאלו של הלבנים, וכן אות מבשר להקמת חברה רב גזעית במקום זו הלבנה שהתקיימה במושבה במשך למעלה ממאה שנה. חששותיהם של האפריקאנרים בנידון היו ככל הנראה לא בלתי מבוססים. בשנים הבאות חוקקו הבריטים שורה של חוקים אשר שיפרו את מעמדם האזרחי של השחורים, זאת למורת רוחם של האפריקאנרים. הקש ששבר את גב הגמל עבורם היה ככל הנראה ביטול העבדות בתחומי המושבה בשנת 1833. באותה השנה החליטה ממשלת מושבת הכף שעל כל אדם המחזיק בעבד לשחררו לאלתר. משקיהם של רוב החקלאים האפריקאנרים התבססו על עבדים, ומבחינתם היה זה גזר דין מוות כלכלי. ממשלת המושבה ניסתה למתן את המתחים באמצעות הבטחת פיצוי כספי לבעלי העבדים עבור כל עבד משוחרר, אך רק לעיתים רחוקות נראה היה שהדבר מרצה את האפריקאנרים. עד מהרה החלו קולות של מרד להישמע בקרב האפריקאנרים במושבה לצד גילוי רגשות ערגה לתקופת השלטון ההולנדי. אך לנוכח כוחה הרב של האימפריה הבריטית הבינו האפריקאנרים שכל ניסיון לעימות ישיר עם האימפריה נידון לכישלון. ברם, הם החליטו שעזיבתה של המושבה היא מעשה בלתי נמנע.

המניפסט של רטיף, כפי שפורסם בעיתון מקומי בפברואר 1837

הצהרה אשר נכתבה על ידי המנהיג האפריקאנרי פיט רטיף, אשר לימים גם תיוודע כמניפסט של תנועת הטרק הגדול, משקפת היטב את הרוחות שנישבו בקרב אנשי הטרק. רטיף שלח את המניפסט לעיתונים מקומיים במושבת הכף אשר פרסמו אותו זמן קצר לאחר מכן, ב-2 בפברואר (בעיתון Grahamstown Journal) וב-17 בפברואר (בעיתון De Zuid-Afrikaan).

אינספור דיווחים הופצו לכל עבר במושבה, ככל הנראה מתוך מטרה להלהיב את דעתם של אנשי ארצנו בדעות קדומות כנגד אלו שהחליטו להגר מהמושבה, בה הם חוו במשך שנים רבות סדרה של מקרים והפסדים קשים. מאחר שאנו שואפים לקבל את ההערכה הגדולה ביותר מאחינו, ואנו חרדים שאחינו והעולם יתפסו אותנו כחסרי יכולת למלא את תפקידנו בקשר הקדוש שבין נוצרים לאדמת מכורתם, ושפעולותינו מגיעות אך ורק מהסיבות המוצדקות ביותר. לכן אנו מרגישים חייבים לתעד את הסיכום הקצר של סיבותינו לנקיטת צעד חשוב זה, וכמו כן להצהיר על כוונותינו ביחס לשבטים הילידים שאותם נפגוש מעבר לגבול.     1.    אנו נואשנו מלהציל את המושבה מהרעות החולות המאיימות עליה בשל התנהלות סוערת ולא ישרה של נוודים, שהותר להם לפשוט על המדינה בכל חלקיה. וגם אין אנו רואים כל סיכוי לשלום או אושר לילדים שלנו בכל מדינה שהיא אשר מוסחת דעתה במהומות פנימיות כאלו.     2.    אנו מתלוננים על ההפסדים הקשים שנאלצנו לספוג, על ידי שחרור העבדים שלנו, והחוקים הקנטרניים שנחקקו לגביהם.     3.    אנו מתלוננים על מערכת מתמשכת וארוכה ביותר של ביזה אשר הסבה לנו סבל מאנשי הכף ומשבטים צבעוניים אחרים, ובמיוחד הדבר אמור ביחס לפלישה האחרונה למושבה, שהפכה את גבול המחוזות לשממה, והרסה את רוב התושבים.     4.    אנו מתלוננים על הסירחון בלתי המוצדק שהוטל עלינו על ידי אנשים בעלי אינטרס, במסווה של דת שנהוגה בכלל באנגליה ולא במחוזותינו, עד כדי התעלמות מכל הראיות לטובתנו. ובהתאם לזאת אנו חוזים מראש, כתוצאה מדעה קדומה זאת, את ההרס המוחלט של המדינה הזו.     5.    אנו נחושים, בכל מקום שאליו נלך, לקיים רק את עקרונות החירות, אבל, בזמן שאנחנו נדאג שאף אחד לא יישאר במצב של עבדות, אנו נחושים לשמור על התקנות אשר מסייעות לדכא את הפשע, ולשמר את היחסים הראויים בין אדון ומשרת.     6.    אנו מצהירים כי אנו עוזבים מושבה זו בשל הרצון לחיות חיים שקטים יותר מאלו שניהלנו עד כה. אנו לא נטריד כל סוג של אנשים, ולא נשלול מהם כל נכס ולו הקטן ביותר. אבל, אם נותקף, אנחנו רואים עצמנו כבעלי הצדקה מוחלטת להגן על אנשינו ורכושינו, עד קצה גבול היכולת, נגד כל אויב.     7.    אנו מיידעים כל מאן דהו, שכאשר נחליט על קוד של חוקים לפיו נלך בעתיד, עותקים ממנו ישלחו למושבה לצורך ידע כללי. אך אנו מנצלים הזדמנות זו כדי להצהיר שזו החלטתנו הנוקשה לשפוט בחומרה את כל הבוגדים אשר עלולים להימצא בקרבנו.     8.    אנו מעוניינים, במהלך המסע שלנו, ועם הגעתו למדינה שבה נתיישב באופן קבע, שיהיה זה ידוע לכל, לרבות לשבטי הילידים שנפגוש, שהכוונות שלנו הן לחיות בשלום וביחסים ידידותיים עימם.     9.    אנו עוזבים מושבה זו תחת ההבנה המשותפת עם המושלים האנגלים כי לא יהיו להם שום השגות כלפינו, ושנוכל לשלוט על עצמנו ללא התערבותה בעתיד של אנגליה.     10.  אנו כעת עוזבים את הארץ הפורה בה נולדנו, בה סבלנו הפסדים עצומים ורעות מתמשכות, ונכנסים לטריטוריה פראית ומסוכנת. אבל אנחנו עוזבים תוך הסתמכות על אל כל רואה, אל הוגן ורחום, אשר יהיה זה מאמצנו להתייחס אליו ביראה, ולציית לרצונו בהכנעה. בסמכותם של האיכרים שעזבו את המושבה, (בחתימת)    פ. רטיף. המקור באנגלית     Numerous reports having been circulated throughout the colony, evidently with the intention of exciting in the minds of our countrymen a feeling of prejudice against those who have resolved to emigrate from a colony where they have experienced for so many years past a series of the most vexatious and severe losses; and as we desire to stand high in the estimation of our brethren, and are anxious that they and the world at large should believe us incapable of severing that sacred tie which binds a christian to his native soil, without the most sufficient reasons, we are induced to record the following summary of our motives for taking so important a step; and also our intentions respecting our proceedings towards the Native Tribes which we may meet with beyond the boundary.     1.    We despair of saving the colony from those evils which threaten it by the turbulent and dishonest conduct of vagrants, who are allowed to infest the country in every part; nor do we see any prospect of peace or happiness for our children in a country thus distracted by internal commotions.     2.    We complain of the severe losses which we have been forced to sustain by the emancipation of our slaves, and the vexatious laws which have been enacted respecting them.     3.    We complain of the continual system of plunder which we have ever endured from the Kafirs and other colored classes, and particularly by the last invasion of the colony, which has desolated the frontier districts, and ruined most of the inhabitants.     4.    We complain of the unjustifiable odium which has been cast upon us by interested and dishonest persons, under the cloak of religion, whose testimony is believed in England to the exclusion of all evidence in our favour; and we can foresee as the result of this prejudice, nothing but total ruin of the country.     5.    We are resolved, wherever we go, that we will uphold the just principles of liberty; but whilst we will take care that no one shall be held in a state of slavery, it is our determination to maintain such regulations as may suppress crime and preserve proper relations between master and servant.     6.    We solemnly declare that we quit this colony with a desire to lead a more quiet life than we have heretofore done. We will not molest any people, nor deprive them of the smallest property; but, if attacked, we shall consider ourselves fully justified in defending our persons and effects, to the utmost of our ability, against every enemy.     7.    We make known, that when we shall have framed a code of laws for our future guidance, copies shall be forwarded to the colony for general information; but we take this opportunity of stating, that it is our firm resolve to make provision for the summary punishment of any traitors who may be found amongst us.     8.    We purpose, in the course of our journey, and on arriving at the country in which we shall permanently reside, to make known to the native tribes our intentions, and our desire to live in peace and friendly intercourse with them.     9.    We quit this colony under the full assurance that the English government has nothing more to require of us, and will allow us to govern ourselves without its interference in future.     10.  We are now quitting the fruitful land of our birth, in which we have suffered enormous losses and continual vexation, and are entering a wild and dangerous territory; but we go with a firm reliance on an all-seeing, just, and merciful Being, whom it will be our endeavour to fear and humbly to obey. By authority of the farmers who have quitted the Colony, (Signed)    P. RETIEF. — המניפסט של רטיף, כפי שנשלח לעיתונים מקומיים לפרסום בפברואר 1837

מספר שנים קודם לכן, בחודש ינואר 1832, נשלחו וילם ברג האפריאנרי וד"ר אנדרו סמית האנגלי על ידי מנהיגים אפריקאנרים ממושבת הכף, לחקור את התאמתו של חבל נטאל להתיישבות אפריקאנרית עצמאית. לימים יהיו שיטענו שהמעשה שאב השראה מסיפור שנים עשר המרגלים. עם חזרתם של ברג וסמית אל המושבה מספר חודשים לאחר מכן, הם דיווחו שנטאל היא ארץ פורייה, רחבת ידיים וריקה יחסית מאוכלוסייה. כל זאת כאשר גם חופה הארוך לאוקיינוס ההודי הופך אותה למתאימה להקמת ישות מדינית עצמאית. בשנתיים הבאות ערכו האפריקאנרים שורה של דיונים פנימיים ומפעם לפעם שלחו משלחות נוספות אל תוך הארץ, על מנת לעמוד על טיבה. למרות התפיסה הרווחת בקרבם שחבל נטאל הוא אידיאלי עבורם, היו גם מי שהביעו כבר בשלב מוקדם זה ספקות לגבי התיישבות בחבל ארץ זה. היו שנרתעו עקב קיומה במקום של ממלכת הזולו המאיימת והיו שציינו את כוונתם של פקידים בריטים בלונדון וקייפטאון ליישב ולהשתלט על החבל בעצמם.

משלחות ראשונות אל צפון הארץ ומרכזה

מסעם של טרכארדט ורנסבורג לצפון

אפריקאנרים מובילים עגלות משא בתוואי שטח הררי בעזרת שוורים ועבדים שחורים.

חלוצי הטרק הגדול בשנים 1835–1839
מקרא מפה
מנהיג המשלחת	תאריך היציאה	כמות המשתתפים
לואיס טרכארדט והנס ואן רנסבורג	ספטמבר 1835	150–250
הנס ואן רנסבורג	אפריל 1836	49
הנדריק פוטכיטר	ראשית 1836	200–300
חריט מאריץ	ספטמבר 1836	כ-700
פיט רטיף	פברואר 1837	כ-100
פיט אויס	אפריל 1837	100–200
לואיס טרכארדט	אוגוסט 1837	100–200
מושבות אירופאיות:      מושבת הכף הבריטית;      מושבת מוזמביק הפורטוגזית ממלכות אפריקניות:      ממלכת הזולו;      ממלכת הסותו;      ממלכת הסוואזי אירועים בולטים: קרב עיקרי; מות מנהיג המשלחת; נקודת התיישבות של המשלחת

הנדריק פוטכיטר בשנת 1851 או 1852.

הגל הראשון של הטרק הגדול כלל כאלף בני אדם בלבד, אשר היו מקובצים בעיקרם סביב שש משלחות עיקריות. תפקידן היה ללמוד את הארץ, לחפש שטחים מתאימים להתיישבות, לבחון את האתגרים אשר עשויים לעמוד בפני המתיישבים ולדכא התנגדויות מקומיות. בעקבותיהם היו אמורים לבוא מתיישבים אפריקאנרים נוספים ממושבת הכף, אשר יקימו מסגרות מדיניות עצמאיות עבור העם האפריקאנרי. בטרם יציאתם של האפריקאנרים למסעם, הם בדרך כלל נהגו למכור את רכושם וקרקעותיהם, ולעיתים רבות אף נאלצו לעשות זאת במחירי הפסד. בכספי המכירה הם רכשו בעיקר רובים, תחמושת ועגלות משא על מנת להתכונן כראוי לתקופת הנדודים.

המשלחת הראשונה במסגרת הטרק הגדול הייתה של המנהיג האפריקאנרי לואיס טרֶכַארְדְט. משלחתו כללה כתשע משפחות גדולות לרבות נשים וילדים, מורה אחד לחינוך הילדים במהלך ימי המסע, וכן כמה עבדים בושמנים אשר נועדו להקל על אתגרי הנדידה. לצד משלחתו הגדולה יותר של טרכארדט צעדה גם קבוצה קטנה יחסית בראשות הנס ואן רֶנסבוּרג, אשר תפקידה העיקרי היה לאבטח את המשלחת הראשית – זו של טרכארדט. שתי הקבוצות החזיקו כמות גדולה במיוחד של ראשי בקר, סוסים, כבשים ועזים. הם יצאו למסעם בספטמבר 1835 מאזור פורט אליזבת של ימינו, והחלו לנוע צפונה. היעד שקבעו לעצמם היה מפרץ דלגואה (Delagoa Bay; מכונה היום מפרץ מפוטו) שבחוף מוזמביק, אליו הם היו צריכים לעבור דרך של כ-1,300 קילומטר לאורך רובה של דרום אפריקה המודרנית. קצב ההתקדמות שלהם עמד על בין עשרה לחמישה עשר קילומטר ליום, ועבר בדרך כלל ללא בעיות מיוחדות. לאחר כארבעה חודשים מיום צאתם, חצו שתי הקבוצות את הנהר ואל, התוחם מדרום את חלקה הצפון מזרחי של דרום אפריקה של ימינו. באפריל 1836, הם כבר הגיעו אל חבל זאוטפאנסברג שבפובינציית לימפופו המודרנית. בזאוטפאנסברג נעצר המסע עקב חילוקי דעות בקרב מנהיגיו. בעוד רנסבורג ביקש לפנות מזרחה לכיוון מפרץ דלגואה, טרכארדט ביקש להמתין לבואה של משלחת נוספת של הטרק בראשות הנדריק פּוֹטְכִיטֶר. בעקבות חוסר ההסכמה ביניהם, התפצלו הקבוצות. טרכארדט הקים מחנה בזאוטפאנסברג והחל להשתכן בו, ורנסבורג החל לנוע באופן עצמאי מזרחה יחד עם 49 מאנשיו.

הגעתו של פוטכיטר ומסעו של טרכארדט לדלגואה

במקביל להגעתם של טרכארדט ורנסבורג לזאוטפאנסברג בראשית שנת 1836 (ויש אומרים שבשלהי השנה הקודמת), יצאה ממושבת הכף משלחת שלישית הגדולה משתי קודמותיה, בראשות הנדריק פּוֹטְכִיטֶר. היא כללה כמה מאות בני אדם, כמו גם שפע של סוסים וחיות מרעה. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם המסע היה מועד להתקפות חוזרות ונשנות מצד האוכלוסייה הילידית, שניסתה לבזוז את רכוש המשלחת. עד ליוני אותה השנה כבר הגיעו פוטכיטר ואנשיו אל זאוטפאנסברג, שם התאחדו עם מחנהו של טרכארדט. אז גם נודע לו שרנסבורג החליט לעזוב ולנוע מזרחה לעבר מפרץ דלגואה. מיד עם בואו של פוטכיטר, הוא החליט לצאת יחד עם חמישה מאנשיו במסע עצמאי צפונה על מעבר לנהר לימפופו לשטחי זימבבואה של ימינו, כאשר שאר חברי משלחתו נחים במחנה של טרכארדט. פשר יציאתו של פוטכיטר צפונה לא ברור דיו עד ימינו, אך ככל הנראה הוא ניסה למצוא בסיס פורטוגזי שסבר ששכן במקום. לאחר מספר שבועות של צעידה בהם לא מצא דבר, התברר לו שמסעו נעשה לשווא. לכן הוא חזר על עקבותיו לעבר זאוטפאנסברג, והגיע למחנה של טרכארדט בסוף יולי. עקב חששות שונים שעלו אצל פוטכיטר וטרכארדט באשר לגורל הקבוצה של רנסבורג, החליט טרכארדט לעזוב את המחנה יחד עם עשרה מאנשיו בעקבות מסלולו המשוער של רנסבורג, ולנסות לגלות מה עלה בגורלו. מספר שבועות לאחר מכן שב טרכארדט על עקבותיו למחנהו בזאוטפאנסברג, שם דיווח לפוטכיטר ולשאר תושבי המחנה שמצא את שרידי המשלחת של רנסבורג, כשכל 49 חבריה אינם בין החיים. הסברה הייתה ששבטים מקומיים הרגו אותם במארב שטמנו להם, כשהמשלחת ירדה במורד הנהר לימפופו שבמוזמביק.

שהותם של פוטכיטר וטרכארדט במחנה בזאוטפאנסברג הולידה בעיות שונות. עד מהרה הוכו רבים מאנשי המשלחת במלריה ובמחלות שהביא איתו זבוב הצה צה הנפוץ באזור. הם נתקלו במחסור קשה במזון והתקשו לתחזק את חיות המרעה הרבות שהיו ברשותם. לאחר המתנה ארוכה של מספר חודשים החליטו השניים לעזוב את המקום ולהתפצל. טרכארדט, בהתאם לכוונתו המקורית, המשיך בדרכו במסלול שחשב שיביא אותו למפרץ דלגואה, בכיוון דרום מזרח; ופוטכיטר החליט לנוע לכיוון דרום מערב, למעשה באותה הדרך שהביאה אותו אל אזורים צפוניים אלו.

בדרכם של אנשי הטרק הגדול ממושבת הכף אל פנים היבשת, הם נאלצו לחצות שורה של נהרות, כאשר הבולט שבהם היה נהר האורנג'. בתמונה: נהר האורנג' בימינו.

באוגוסט 1837 החלה משלחתו של טרכארדט לנוע למפרץ דלגואה. עד מהרה התברר שהדרך שבחר טרכארדט, באזורים שהם היום פארק קרוגר, היא הררית ומסוכנת משסבר. לאחר כמה חודשים של מסע קשה, ב-13 באפריל 1838, הגיע טרכארדט למפרץ דלגואה כשעמו 51 אנשים נוספים בלבד ששרדו את המסע. שם הם זכו לאירוח ידידותי מצד החיילים הפורטוגזים ששהו במקום, אשר הופתעו לגלות אירופאים בסביבה. את השבועות הבאים הם ניצלו למנוחה. באותה התקופה הכתה המלריה את אזור המפרץ וכמחצית מניצולי חברי המשלחת מתו מהמחלה, לרבות רעייתו של טרכארדט, שמתה ב-1 במאי 1838. לקראת סוף אותה השנה, ב-25 באוקטובר, מת גם טרכארדט עצמו, כשהוא בן 55. עם ראשיתה של שנת 1839, כל חברי הקבוצה ששרדו, 26 אנשים בלבד, עלו על ספינת מפרש והגיעו כעבור זמן לא רב אל פורט נטאל, שם חברו לאפריקאנרים אשר באותה השנה ייסדו במקום את רפובליקת נטאליה.

הקרבות של פוטכיטר נגד הנדבלה

מספר חודשים טרם יציאת טרכארדט ואנשיו למפרץ דלגואה, החליט הנדריק פוטכיטר לעזוב את זאוטפאנסברג ולשוב דרומה. עד לשלהי שנת 1836, חצה פוטכיטר את נהר הוואל אל תוך חבל הייבלד במקום שהוא היום המדינה החופשית, מקום בו שהה חודשים ספורים קודם לכן. הוא פגש באזור בקבוצות קטנות של אפריקאנרים אשר דיווחו לו על ההתקפות שספגו מצד שבט מקומי בשם הנדבלה – חוויות דומות שעבר פוטכיטר עצמו בעת מעברו צפונה במקום. עקב כך החליט פוטכיטר לארגן צבא מקומי ולהוציא לפועל מספר קרבות שישברו את התנגדות הנדבלה, אשר חששו מהאפריקאנרים בהם ראו כובשים זרים השואפים לנשל אותם מאדמותיהם. הקרב הראשון היה קרב וגופ (Vegkop), אשר אירע באוקטובר 1836, בסמוך לגדות נהר הוואל. בתחילה התקשו כוחותיו של פוטכיטר להשיג הכרעה מול הכוחות הגדולים שעמדו בפניהם, אך תוך זמן קצר הגיעו לעזרתם קבוצות ממשלחות טרק אחרות שבדיוק עזבו את מושבת הכף – משלחות בהנהגת חֶריט מאריץ ופיט רטיף. הקרב הסתיים לבסוף בניצחון אפריקאנרי.

בתום קרב וגופ התפצלו הכוחות האפריקאנרים – מאריץ ורטיף החליטו לנוע עם אנשיהם לעבר נטאל, ופוטכיטר דבק בתוכניתו לרדוף אחרי כוחות הנדבלה הנסוגים, לעבר בסיסם העיקרי בפרובינציה הצפון מערבית של ימינו. כך ביקשו האפריקאנרים להשלים את טביעת חותמם ברובה ככולה של הארץ הדרום אפריקאית – לאחר שטרכארדט, רנסבורג ופוטכיטר עשו זאת בצפון מזרח; ופוטכיטר, מאריץ ורטיף עשו זאת במרכזה של הארץ; המשיך פוטכיטר לצפון מערב ומאריץ ורטיף פנו לעשות זאת בדרום מזרח, בחבל נטאל. את החודשים הבאים העבירו פוטכיטר ואנשיו בשורה של קרבות ואירועי טבח שערכו כנגד הנדבלה באזור מוצאם של הנהרות מולופו ונוטוואנה. בסופו של דבר נרשמו אצל הנדבלה כמה אלפי הרוגים, אל מול כמות מזערית בקרב האפרקיאנרים. בתום הכרעת בני הנדבלה, בראשית שנת 1837, פנה פוטכיטר מזרחה והתיישב בהייבלד, באזור עליו תקום לימים מדינת אורנג' החופשית. במקביל, ניסה פוטכיטר ליצור קשר עם משלחתו של טרכארדט, אשר באותה התקופה כבר הייתה בעיצומו של מסעה אל מפרץ דלגואה.

התרחבות, התיישבות מוקדמת ומלחמה

עגלות משא רתומות לשוורים בעת הטרק הגדול.

התרחבות הטרק הגדול

לקראת שלהי שנת 1836, הגיעו עד מהרה השמועות על הניצחונות המהדהדים של פוטכיטר על בני הנדבלה אל האפריקאנרים שנותרו במושבת הכף, אשר באותה העת היו עדיין הרוב המכריע של בני עמם. ההצלחה בקרבות פורשה על ידם כסימן מהאל על נכונות היציאה לטרק הגדול, ובחודשים הבאים אלפי אפריקאנרים עמוסים על עגלות משא עזבו את שטחי המושבה ונעו לכיוון צפון מזרח, אל השטחים שמעבר לנהר האורנג'. הבריטים היו מוטרדים ממה שהם ראו כהגירה המונית חסרת אחריות אשר עשויה הייתה לשחוק את התשתית הכלכלית של המושבה אשר הסתמכה בין השאר על החקלאים האפריקאנרים שבה. כך למשל בנג'מין ד'אורבן, מושל מושבת הכף, אמר בצער כי יש בו "מידה רבה של חרטה עמוקה כי חלק גדול מהחקלאים המהגרים הם אנשים וותיקים ומכובדים... אמיצים, חרוצים, מסודרים, דתיים". לדבריו עזיבתם היא "הפסד בל ישוער למושבה, היות שהם משלמי מיסים הנמנים עם אלו המטפחים את המושבה, מגנים עליה". עם זאת, הוא הודה כי הוא "לא רואה שום צעדים מעשיים העשויים לעצור את ההגירה, למעט שכנוע והקדשת תשומת לב נוספת לצורכי החקלאים במושבה". ניסיונות לעשות זאת כשלו בדרך כלל.

ההגירה הייתה בעיצומה ואלפי אפריקאנרים החלו מכסים שטחים נרחבים בפנים היבשת. חלקם אף החלו בפעולות התיישבות בשטח, בפרט במרחבי ההייפלד שבין נהר האורנג' לנהר הואל, עליהם עתידה לקום לימים מדינת אורנג' החופשית. בעוד חלק מאנשי הטרק הגדול התיישבו כאמור במרכז הארץ, אחרים החליטו להמשיך את חיי הנדודים, ואף לראות בהם חיים אידיאליים. למעשה רבים מהם כלל לא הבינו את הצורך במעבר להתיישבות קבע. עם זאת, על הרוב עדיין הייתה מקובלת הקביעה כי עליהם למצוא בסופו של דבר טריטוריה ולהקים בה רפובליקה עצמאית. בין המתיישבים נערכו דיונים שונים באשר למקום האידיאלי בעבור רפובליקה שכזו. בעוד למשל פוטכיטר טען שהארץ המשתרעת מעבר לנהר הוואל, בה העביר חודשים רבים יחד עם טרכארדט, היא הארץ שמייעד האל לאפריקאנרים, אחרים הציעו הצעות אחרות. הצעות אחרות אלו כללו בעיקר שיבה לרעיון המקורי של האפריקאנרים – יישוב חבל נטאל.

ההתיישבות המוקדמת בנטאל והטבח באנשי רטיף

חלוץ ההתיישבות בנטאל היה פיט רטיף אשר משלחתו בת מאה האנשים עזבה את מושבת הכף בפברואר 1837. ב-6 באוקטובר אותה השנה יצא רטיף על גבי סוסו יחד עם עוד 15 רוכבים ו-4 עגלות משא לחקור את האזור שבין רכס הרי דראקנסברג לפורט נטאל, על מנת לבדוק את הפוטנציאל של המקום להתיישבות. רטיף חזר למחנהו שבמרכז הארץ ב-2 בנובמבר, והודיע לאנשיו שהם יכולים להיכנס לחבל נטאל, מאחר שלהערכתו האזור נמצא מתאים להתיישבות. הוא יזם משא ומתן עם מלך הזולו, דינגאנה (אחיו למחצה של שאקה אשר מת זה מכבר), ובאותו החודש אף הגיע לביקור אצלו בארמונו. בעת ביקורו השני של רטיף אצל דינגאנה הסכימו אנשי הזולו להתיישבותם של האפריקאנרים בנטאל, בתנאי שהם יעזרו לזולו להשיג בחזרה בקר שנגנב מהם על ידי שבט יריב. האפריקאנרים מילאו את חלקם בהסכם, ותוך זמן לא רב השיבו כ-7,000 ראשי בקר שהיו שייכים לזולו.

תוך שבועות ספורים הגיעו כמה מאות אפריקאנרים להתיישב בשטחי ממלכת הזולו. למרות אזהרות שונות, יצא רטיף ב-28 בינואר 1838 פעם נוספת להיפגש עם דינגאנה, בתקווה שיוכל לשאת ולתת עמו על גבולות קבע להתיישבות האפריקאנרית בנטאל. למראית עין, המשא ומתן היה מקובל על דינגאנה, אשר חתם בעקבות הדיונים עם רטיף על כתב ויתור, כאשר כל צד הביא 3 עדים במעמד החתימה. לאחר החתימה הזמין דינגאנה את רטיף ואנשיו לחזות במסיבה והצגה מיוחדת של אנשי שבטו, היה זה ב-6 בפברואר. עם כניסתם לאזור, התבקשו האפריקאנרים להשאיר את נשקם מחוץ למתחם ההופעה כדי לכבד את המנהגים של הזולו, ואנשיו של רטיף כיבדו את הבקשה. באמצע ההופעה, התנפלו אנשיו של דינגאנה על האפריקאנרים ושבו אותם ואת בני לוויתם השחורים. רטיף ועוד כ-100 איש (ביניהם היה גם בנו, גברים אחרים מהמחנה ומשרתים) נלקחו לגבעת קוואמטיוואנה, אתר בו נהג דינגאנה להוציא להורג את אויביו. אנשי הזולו טבחו בכולם באמצעות מערך אימפי, במה שיכונה לימים טבח משלחת רטיף. מייד לאחר הטבח, הורה דינגאנה להוציא להורג את כל האפריקאנרים שהתיישבו בעצת רטיף בתחומי ממלכתו, וכן להחרים את רכושם. 534 אנשים נהרגו, לרבות 185 ילדים ו-56 נשים.

מלחמת האפריקאנרים בזולו

נוף טיפוסי בחבל נטאל

הטבח של אנשי הזולו באנשיו של רטיף הותיר זעזוע עמוק וחרדה כבדה בקרב האפריקאנרים שייצאו לטרק הגדול. בנוסף, הוא היווה איום על המוניטין החיובי שיצר הטרק הגדול באמצעות הניצחונות של פוטכיטר על הנדבלה. על רקע הטבח שיצר זעם רב, החליטו האפריקאנרים להשיב מלחמה ולצאת לנקמה. כבר עם בואן של הידיעות הראשונות על הטבח, יצא חריט מאריץ מזרחה אל נטאל, על מנת לפגוש את ניצולי האירוע. הוא מצא כמה מאות ספורות של אפריקאנרים מבולבלים שהיו מצויים בחוסר ודאות וללא הנהגה. הוא ניחם אותם והחל לארגן אותם מחדש תחת הנהגתו. עם זאת, עקב מחלה קשה ממנה החל לסבול מספר שבועות בודדים לאחר מכן, הנהגתו של מאריץ הייתה קצרת ימים (לבסוף הוא אף נפטר ממחלתו בספטמבר 1838). את הריק ההנהגתי שהשאיר מאריץ מילא בין השאר פיט אויס שהגיע לאזור כבר באותו החודש. אויס עמד בראשות משלחת של למעלה ממאה משתתפים שיצאה מאוחר יחסית ממושבת הכף, באפריל 1837. אל אויס ואנשיו חבר הנדריק פוטכיטר שבא גם הוא למקום עם כוח צבאי משלו. יחד, תכננו אויס ופוטכיטר מסע עונשין כנגד הזולו, אך עד מהרה החלו לפרוץ חילוקי דעות מרים באשר למפקד הראוי לביצוע המשימה. לבסוף, לאחר שלא הצליחו להגיע להסכמה בעניין, הוחלט שכל אחד מהם יפקד על אנשיו בעצמו כאשר שני הכוחות ידאגו לפעול בשיתוף פעולה. כשכל כוח מונה מעט יותר מ-150 לוחמים, ב-9 באפריל 1838, כחודשיים לאחר הטבח במשלחת רטיף, פרץ הקרב, אשר יקבל לימים את השם קרב איטאלני (Italeni). אל מול צבאם הלא מאורגן, פגשו האפריקאנרים כוח זולו מאומן היטב ומתואם של כ-8,000 לוחמים במערכי אימפי. מצוידים בנשק חם הכוחות של אויס ופוטכיטר הצליחו להנחית מכות קשות על צבא הזולו, כאשר בקרב כוחותיהם שלהם נרשמו עשרה הרוגים בלבד. למרות זאת, נראה היה שהשגת ניצחון על צבא הזולו הייתה עבורם משימה בלתי אפשרית. מעבר לכך, בין עשרת ההרוגים היה גם פיט אויס עצמו, דבר אשר העיב על מהלך הקרב. בעקבות כך, החליט פוטכיטר בעצת חייליו להורות על נסיגה כאשר הקרב נתפס ככישלון.

בני זולו תוקפים את האפריקאנרים בשטח ממלכתם, מייד לאחר טבח משלחת רטיף

חוסר ההצלחה להכריע את הזולו בקרב איטאלני הוביל למסע הפקת לקחים בקרב האפריקנארים. הפעם הוחלט על קיום הכנה מדוקדקת לפני היציאה לקרב, ושלא כמו בקרב איטאלני הוסכם כבר מוקדם יחסית על מינויו של מפקד אחד לצבא האפריקנרי כולו. לתפקיד נבחר המצביא האפריקנרי הצעיר אנדריאס פרטוריוס. שמונה חודשים לאחר קרב איטאלני, ב-9 בדצמבר 1838, נשא הכוח האפריקנרי תפילה המונית לאלוהים ובסיומה נשבע שאם זה יעניק להם את הניצחון, יקדישו יום זה בשנה לעבודת האל ולפיאור שמו. זמן קצר לאחר מכן החל הקרב, אשר עתיד להיקרא לימים קרב נהר הדם (Bloedrivier). הצבא האפריקאנרי, אשר מנה כ-700 לוחמים חמושים בנשק חם ומצוידים בתותח אחד, התמקם בעמדות הגנה על גדות נהר הבפאלו, סמוך לאתר בו נערך קרב איטאלני. עם בוקר 16 בדצמבר, כוח זולו עצום בגודלו של 12,000 עד 21,000 לוחמים מצוידים בחניתות החל לתקוף במערכי אימפי את הכוח האפריקנרי. אל מול רעמי אש רובי האפריקנרים, כשלו הזולו בכל ניסיון להתקרב אל עמדותיהם. הקרב, אשר נערך בין שעתיים לשלוש שעות, הסתיים בתוצאה מכרעת יוצאת מגדר הרגיל. למעלה מ-3,000 אנשי זולו נהרגו ואף לא אחד מקרב האפריקאנרים. בנוסף, נסוג צבא הזולו משדה הקרב וממלכת הזולו הידרדרה לתוך מלחמת אזרחים וחדלה למעשה מכל תפקוד ריבוני. ארבעה ימים לאחר תום הקרב מצא כוח אפריקאנרי את שרידי עצמותיו של פיט רטיף, במקום בו בוצע הטבח באנשי משלחתו.

באופן לא מפתיע, ראו האפריקאנרים את ניצחונם בקרב נהר הדם כאות מבשר מהאל באשר לצדקת דרכם. הקרב נתן רוח גבית לטרק הגדול כאשר זה התעצם וזכה במצטרפים נוספים ממושבת הכף. הניצחון על הזולו, אשר הידיעות אודותיו התפשטו ברוב שטחי דרום אפריקה של ימינו, הביא לביסוס תדמיתם של האפריקאנרים כעם נחוש ובלתי מנוצח, אשר היווה את הכוח הדומיננטי בטריטוריות שמחוץ לתחומי המושבה הבריטית. בנוסף, מפקד הקרב, אנדריאס פרטוריוס בן ה-40, הסתמן עד מהרה כמנהיג לאומי אפשרי אשר עשוי להצליח לרשת את הנהגתם של ראשי המשלחות המבוגרים ולאחד את האפריקאנרים תחת מנהיג אחד. עניין זה עמד למורת רוחו של הנדריק פוטכיטר, אשר חשש שחוסר נוכחותו בקרב נהר הדם יביא לגזילת מעמדו הרם לטובת פרטוריוס. בעקבות הניצחון הכריזו האפריקאנרים על 16 בדצמבר כעל "יום הנדר" (Geloftedag or Dingaansdag), אשר נחגג במאה וחמישים השנה הבאות מדי שנה ושנה (עם נפילת האפרטהייד בשנת 1994, שונה החג ל"יום הפיוס").

עלייתה ונפילתה של רפובליקת נטאליה

הקמת הרפובליקה

חלוצי הטרק הגדול בשנים 1840–1848
מקרא מפה
הנדריק פוטכיטר	אנדריאס פרטוריוס
מושבות אירופאיות:      מושבת הכף הבריטית;      מושבת מוזמביק הפורטוגזית ממלכות אפריקניות:      ממלכת הזולו;      ממלכת הסותו;      ממלכת הסוואזי אירועים בולטים: קרב עיקרי; נקודת התיישבות עיקרית

דגל רפובליקת נטאליה

ערך מורחב – רפובליקת נטאליה

בשנה שלאחר קרב נהר הדם, הגיעו מספרים גדולים יחסית של אפריקאנרים להתיישב בחבל נטאל. בעקבות הכרעת הזולו נחשב האזור אידיאלי לאפריקאנרים. עם זאת, אל מול עיניהם הם ראו ניצנים של קולוניזציה בריטית מוקדמת של האזור. האפריקאנרים חששו מהאפשרות שמחירי הדמים ששילמו במלחמתם על נטאל יהיו לשווא, ושבסופו של דבר הם יצטרכו להימלט גם משם מהאימפריאליזם הבריטי, בדומה למה שנאלצו לעשות ביחס למושבת הכף ממנה באו. על אף זאת, הם החליטו לנצל את שעת הכושר, וב-12 באוקטובר 1839, הם הכריזו על הקמת רפובליקת נטאליה (Natalia Republiek) – מדינה אפריקאנרית דמוקרטית עצמאית. מקימי הרפובליקה קיוו שבדרך זו של קביעת עובדות בשטח, הם יניאו את בריטניה מכוונתה להשתלט על האזור.

תושבי הרפובליקה החדשה ייסדו את העיר פיטרמריצבורג, בה הם קבעו את בירתם ושם הם הקימו את מועצת העם של נטאליה, שהיה הפרלמנט המקומי. היו בו 24 חברים אשר ייצגו את בכירי האפריקאנרים ולכאורה היו אמורים לשמש כגוף השלטוני הבלעדי ברפובליקה. בראשות המועצה עמד כל פעם חבר אחר, אשר התחלף בתפקידו כל שלושה חודשים עם הבא אחריו בתור. עם זאת, לאנדריאס פרטוריוס, עטור ניצחון קרב נהר הדם, נשמר מקום בכיר יותר בהנהגה. בהתאם לחוקת הרפובליקה, עבור חקיקה משמעותית לא הספיקה החלטת רוב של מועצת העם, אלא היה גם צורך בהעברתה באספה עממית, בה יכלו להשתתף כל אזרחי הרפובליקה. השיטה הפוליטית המסורבלת אשר האפריקאנרים כלל לא היו רגילים בה, הייתה בעוכריו של תהליך ביסוס הרפובליקה. נראה כי עוצמתה של בריטניה והיעדר בסיס ממשי למדינה, דנו את הרפובליקה לכישלון כבר עם הקמתה. עם זאת, יעברו כמעט ארבע שנים עד שזו תגיע לקיצה.

מאבק האפריקאנרים בבריטים בנטאל

אנדריאס פרטוריוס בשנותיו המאוחרות

במהלך שנת 1841, התגבר הלחץ הבריטי על רפובליקת נטאליה. הבריטים הבהירו לכל כי בכוונתם להקים באזור מושבה בריטית משלהם, וניסו להציע הצעות פשרה שונות אשר ישלבו סממנים של אוטונומיה לאפריקאנרים במסגרת שלטון בריטי. האפריקאנרים, בגיבוי החלטה של מועצת העם של הרפובליקה, סירבו לכל פשרה. על רקע קולות מלחמה אשר נשמעו ברקע, שלחה הרפובליקה במרץ 1842 נציגים מטעמה לאמסטרדם, על מנת לנסות לקבל ערבויות לעצמאותה מצד הולנד. הם קיוו כי ממשלת הולנד תסייע להם במאמציהם באמצעות הפעלת לחץ על בריטניה להימנע מעימות עימם.

כחודש לאחר מכן, ב-1 באפריל, שלחה האימפריה הבריטית ממושבת הכף אל עבר רפובליקת נטאליה כוח של 263 לוחמים בראשות הקפטן ט. ס. סמית. ב-4 במאי, כחודש לאחר צאתם, הם הגיעו בצעידה ללא כל התנגדות לפורט נטאל. האפריקאנרים, אשר חששו שהכוח הבריטי מתכוון לכפות ריבונות בריטית באזור, החליטו לנסות לבלום אותו בכוח. לפיכך, קיבץ פרטוריוס כ-300 עד 400 לוחמים, ויצא אל פורט נטאל. כאשר הגיע לקרבת העיר הוא הקים מחנה זמני מחוצה לה. בליל 23 במאי, יצא סמית מהעיר עם כוחותיו ופתח במתקפת פתע על הכוח האפריקאנרי במטרה להנחית מכה מקדימה מכרעת. תקוותיו של סמית נכזבו כאשר התברר לו שכוחותיו של פרטוריוס חזקים ומאומנים משחשב. בסיכומו של דבר הניסיון הבריטי נכשל, כ-50 לוחמים בריטים נהרגו או נפצעו, והכוח נסוג מוכה אל מחנהו שבתוך העיר. ב-31 בחודש הטילו אנשיו של פרטוריוס מצור על המחנה הבריטי שבפורט נטאל והאפריקאנרים הכריזו על ניצחונם. במשך כחודש היה צבאו של סמית נצור בעיר כשהוא סובל מרעב. מצב זה הגיע לקיצו ב-26 ביוני, אז הגיעה לנמל העיר ספינת המלחמה הבריטית סאות'המפטון (HMS Southampton 1820), כשעל סיפונה היה כוח תגבור גדול יחסית בראשות לוטננט קולונל א. ג. קולאט. עם הגעתה של התגבורת הבריטית לפורט נטאל הכוח האפאריקנרי נסוג מהמקום לאחר שהובס בקרב על ידי הבריטים. ניצולי הכוח שבו אל פיטרמריצבורג, בירת הרפובליקה.

בחודשים הבאים שלאחר הקרבות בפורט נטאל, ניסה לוטננט קולונל קולאט ממקום מושבו בעיר לחדש את המשא ומתן עם האפריקאנרים על שילובם באימפריה הבריטית, אך לשווא. לבסוף, ב-12 בדצמבר 1842 הכריזה ממשלת בריטניה על סיפוח נטאל. ב-4 במאי 1843, כחמישה חודשים לאחר מכן, הוקמה באופן רשמי מושבת נטאל – מושבה קולוניאלית תחת הכתר הבריטי. עם זאת, האפריקאנרים בנטאל המשיכו ליהנות משלטון עצמי מסוים בפיטרמריצבורג בירתם גם כשנה לאחר מכן. מצב עניינים זה בא אל סופו בדצמבר 1845, אז כוחות בריטים נכנסו לפיטרמריצבורג ופירקו את מועצת העם של נטאליה כמו גם את שאר מוסדות השלטון של הרפובליקה. עד לסוף העשור רוב האפריקאנרים בנטאל, אשר מנו כנראה כמה מאות משפחות בלבד, עזבו את המקום צפונה, נחושים להקים מדינה עצמאית חופשייה משלטון בריטי. איש הצבא הבריטי הארי סמית, אשר יהפוך בשנת 1847 למושל מושבת הכף, העיד על ניסיונו לשכנע אפריקאנרים להישאר בשטחי המושבה הבריטית החדשה בנטאל. לפי עדותו, הם השיבו לו:

ידידנו הקולונל סמית, [עד הגעתכם] חיינו בשקט תחת ממשלה משלנו; [אך כעת] נאמנותנו הוטלה בספק, אדמות נתנו לנו בחוסר רצון או שסירבו לתת לנו — אפילו לא הותר לנו לרכוש. הקאפירים (שחורים) שוהים באדמתנו ומעורבבים בתוכנו. אלו הן הסיבות אשר מובילות אותנו לנטוש את הבתים שלנו, יבולינו, והגנים אשר נטענו במו ידינו, גנים השופעים פרי ותנובה. [אנו עוזבים] ומחפשים לנו מולדת במדבר. המקור באנגלית Our friend Colonel Smith, we were living quietly under a government which we were attached to; our loyalty has been suspected, our lands have been sparingly given or refused — we were not even allowed to purchase. Kafirs have been located on our lands and intermixed with us. These are the causes which have led us to abandon our houses, our crops standing, and the gardens which we planted with our own hands, abounding in fruit and produce. We are seeking a home in the wilderness. — O. Ransford (1968), The Great Trek. Natalia

הקמת הרפובליקות בפנים הארץ

הרפובליקות של פוטכיטר

דגל רפובליקת פוצ'פסטרום-ויינבורג

עם כישלון יישוב חבל נטאל עקב הכיבוש הבריטי של המקום, האפריקאנרים מצאו את עצמם במצב בו כל חופי היבשת הסמוכים נשלטו על ידי ישויות זרות: בחוף המערבי שכנה מושבת הכף ובחוף המזרחי ובחבל נטאל שכנה ממלכת הזולו משכבר הימים וכעת גם מושבת נטאל. מחוסר ברירה הם פנו באותה העת ליישב את פנים היבשת, את מרחבי ההייבלד של מרכז הארץ. למעשה, התיישבות זאת החלה עוד קודם הקמת רפובליקת נטאליה, כשאפריקאנרים רבים טענו כי ההתיישבות בנטאל היא חסרת סיכוי בהתחשב בתוכניותיהם של הבריטים באזור. בהתאם לכך אפריקאנרים רבים החלו להתיישב בפנים הארץ ובמרכזה וניסו לבסס שם ריבונות רפובליקנית משלהם. כך למשל הקימו אפריקאנרים בראשות הנדריק פוטכיטר בשנת 1838 את העיירה פוצ'פסטרום בפרובינציה הצפון מערבית של ימינו. עם הקמתה הם הכריזו עליה כעל רפובליקה עצמאית בשם רפובליקת פוצ'פסטרום (Republiek van Potchefstroom). בפוצ'פסטרום הקימו האפריקאנרים מספר רחובות וסביבם נבנו בתים כפריים קטנים וכמה בתי מלאכה. בין הבתים קובעו עגלות משא, אשר שימשו למגורים.

במקביל לייסוד פוצ'פסטרום, הקימו באותם החודשים אפריקאנרים במרכז שטחי המדינה החופשית של ימינו את העיירה ויינבורג ובה הכריזו על לידתה של רפובליקת ויינבורג (Republiek van Winburg). מעט לפני מפלתה הסופית של רפובליקת נטאליה בפני בריטניה, ב-9 באפריל 1844 הכריזו תושבי ויינבורג ופוצ'פסטרום על הקמת פדרציה ביניהם בשם רפובליקת פוצ'פסטרום-ויינבורג (Republiek van Potchefstroom-Winburg), אשר להלכה שלטה על שטחים נרחבים במרכז דרום אפריקה של ימינו. הם גיבשו לעצמם חוקה, אשר קבעה בין השאר כי להנדריק פוטכיטר תהיה שליטה בלתי מעורערת במדינה. למרות הניסיון של האפריקאנרים באותן השנים לתאר זאת כך, הרפובליקה הפדרלית כמו גם שתי אלו שקדמו אליה, הייתה בעיקר הצהרתית. בניגוד לרפובליקת נטאליה אשר היה בה לתקופה מסוימת שלטון ריבוני, קשה להתייחס לרפבוליקות זעירות אלו כאל מדינות של ממש. הצלחתו המפתיעה ממבט ראשון של פוטכיטר לבסס את עצמו כדיקטטור נבעה בעיקר מנסיבות האירועים הטראגיים בנטאל בשנים הקודמות. במסגרת הניסיון הכושל ליישב את האזור פיט רטיף, פיט אויס וחריט מאריץ מצאו שם את מותם. לפיכך, מילא פוטכיטר את הריק המנהיגותי שהשאירו עמיתיו. בנוסף, באותן השנים גם נראה היה שכישלון הרפובליקה בנטאל הפך את אנדריאס פרטוריוס, אשר לרגע היה נראה כמנהיג האפריקנארי הראשי, לבלתי רלוונטי.

נוף טיפוסי בשטח המדינה החופשית של ימינו.

כשנה לאחר הקמת הרפובליקה הפדרלית, בשנת 1845 שב פוטכיטר צפונה, אל המרחבים שמעבר לנהר הואל, מקום אשר פוטכיטר סבר שיהיה יעיל יותר להתיישבות אפריקאנרית המונית. בתום המסע הקימו הוא ואנשיו יישוב בשם אוֹהְרִיכְסְטַאד (Ohrigstad) בחבל זאוטפאנסברג בסמוך לנופים הפראיים של קניון נהר בלייד על המורדות הצפון מזרחיים של רכס הרי הדראקנסברג. בתחומי היישוב הוקמו מספר חוות קטנות ופוטכיטר הכריז על המקום כעל בירת הרפובליקה שיקים, כאשר ויינבורג ופוצ'פסטרום ישמשו מעתה יישובי ספר אשר יסמנו את הגבולות הדרומיים של הטריטוריה הלאומית של האפריקאנרים. עד מהרה שקעו האפריקאנרים באוהריכסטאד אל תוך סכסוכים פנימיים חריפים, וברקע הביעו רבים מורת רוח משלטון היחיד של פוטכיטר. הם דרשו ממנו להקים מועצה עממית אשר תשמש כגוף מחוקק, ולוותר על מעמדו הרב לטובת הקמת דמוקרטיה. לצד המתחים הפנימיים העיבה על ההתיישבות החדשה גם המלריה אשר הכתה בעוצמה רבה. לבסוף, שנים ספורות לאחר הקמת אוהריכסטאד ננטש המקום בינואר 1848, אז גם הרפובליקה הפדרלית של פוצ'פסטרום-ויינבורג התפרקה באופן רשמי, הגם שהיא למעשה חדלה מתפקוד ממשי עוד זמן רב קודם לכן. פוטכיטר, אשר ראה איך המדינה אותה ניסה להקים מתפוררת אל מול עיניו, המשיך לנסות להתיישב יחד עם אנשיו בזאוטפאנסברג גם במהלך השנים הבאות.

המאבק על עצמאות הטרנסוואל וההייבלד

ערכים מורחבים – הרפובליקה הדרום-אפריקאית, מדינת אורנג' החופשית

לאחר כישלונו בביסוס רפובליקת נטאליה, המשיך אנדריאס פרטוריוס להתגורר בנטאל הבריטית מספר שנים נוספות. עם התפרקותה של הרפובליקה הפדרלית שהקים פוטכיטר, וכשהוא מנצל את שהייתו של פוטכיטר בצפון הרחוק בזאוטפאנסברג, החליט פרטוריוס לנצל את ההזדמנות ולנסות לחזור למרכז הבמה. בנוסף, לנוכח ההתמרמרות שחשו אפריקאנרים רבים מהנהגתו של פוטכיטר, חזרתו של פרטוריוס לזירה הייתה נראית עבורם דבר מתבקש. פרטוריוס הגיע לויינבורג ולפוצ'פסטרום בינואר 1848 והתקבל שם באהדה רבה. פרטוריוס קיווה כי כעת תהיה לו הזדמנות להצליח במקום שפוטכיטר כשל – לבסס עצמאות אפריאקנרית בתחומי ההייבלד. אך בבואו לממש יעד זה, הוא שוב מצא את הבריטים עומדים בפניו ומשבשים את תוכניותיו: מספר שבועות לאחר מכן, ב-3 בפברואר, הכריז מושל מושבת הכף על כל האזור שבין נהר הוואל לנהר האורנג' כעל שטח צבאי בריטי (Orange River Sovereignty). עבור האפריקאנרים היה זה סימן למלחמה. לאחר שמנקודת מבטם בריטניה אילצה אותם לעזוב את מושבת הכף ואחר כך עשתה את אותו הדבר בנטאל, הם סירבו להעלות בדעתם שייאלצו לעשות זאת בשלישית. פרטוריוס הגיב להצהרה הבריטית במהירות, על ידי הכרזה על "מלחמת חופש" נגד האימפריה הבריטית. הוא קיבץ סביבו צבא של כאלף לוחמים ויצא דרומה אל עבר בלומפונטיין, שהייתה באותה התקופה מבצר צבאי שהקימו הבריטים כשנתיים קודם לכן. צבאו של פרטוריוס כבש את המבצר ב-20 ביולי ובתגובה גייס הארי סמית, מושל מושבת הכף, צבא קטן של כ-800 לוחמים המצוידים בשני תותחים. הכוח הבריטי נשלח עוד באותו החודש לעבר בלומפונטיין וב-29 באוגוסט פרץ קרב בין הכוחות הניצים אשר הסתיים בניצחון בריטי. מייד לאחר ההפסד, נסוגו פרטוריוס וניצולי הקרב צפונה אל מעבר לנהר הוואל, שם הם חברו לאפריקאנרים נוספים שעשו זאת קודם לכן בחודשים הקודמים. הפסדו של פרטוריוס הביא לכך שמאות אפריקאנרים אשר התיישבו בשטחי המדינה החופשית של ימינו עזבו גם הם את המקום, והחלו לנוע צפונה, נחושים להימנע מלהפוך לנתינים בריטיים.

דגל הרפובליקה הדרום-אפריקאית

עם הגעתו של פרטוריוס ואנשיו אל המרחבים שמצפון לנהר הוואל, מעמדו של פוטכיטר היה חלש יחסית והוא עדיין לא הצליח לשקם את תדמיתו לאור כישלונו בהקמת הרפובליקה הפדרלית. עם זאת, הפסדו של פרטוריוס בקרב נגד הבריטים בבלומפונטיין, הביא לאיבוד האמון של אפריקאנרים רבים במנהיגותו. בצר להם, בהתחשב בכך שכל מנהיגי משלחות הטרק הגדול למעט פוטכיטר כבר מתו זה מכבר, הוחלט לבסוף על ייסוד מועצה עממית אשר תנסה למלא את הריק השלטוני. בראשית שנת 1851, בחרה המועצה כפשרה ארבעה מנהיגים זמניים אשר יתפקדו במקביל: הנדריק פוטכיטר אשר יהיה אחראי על הצפון הרחוק לרבות חבל זאוטפאנסברג, אנדריאס פרטוריוס אשר יפקד על אזור פרטוריה של ימינו, ועוד שני אישים אלמוניים יחסית אשר כל אחד מהם קיבל שטח משלו עליו הוא מונה לפיקוד. בשלהי שנת 1851, באופן מפתיע יחסית וככל הנראה לנוכח עיקשותם של האפריקאנרים, החליטו הבריטים שמוטב להם להסיר באופן סופי את התנגדותם לעצמאות האפריקאנרים. נטען גם שהבריטים הגיעו למסקנה כי עצמאות אפריקאנרית תהפוך אותם לכוח בשירות האימפריה אשר יסייע לה מאוחר יותר בקולוניזציה של פנים יבשת אפריקה. לפיכך, לקראת ינואר 1852 יצא פרטוריוס בראש משלחת דיפלומטית לאזור בלומפונטיין בהתאם להזמנת הבריטים. שם, ב-17 בינואר, לאחר שעות אחדות של משא ומתן, חתמו פרטוריוס בשם האפריקאנרים ואיש צבא בריטי בשמה של בריטניה על אמנת נהר החול (Sand River Convention), אשר הכירה באופן רשמי בעצמאותם של האפריקאנרים בשטחים שמצפון לנהר הוואל.

דגל מדינת אורנג' החופשית

פרטוריוס שב לאזור פרטוריה כמנצח ושם למשמע הבשורה על חתימת האמנה עם הבריטים הוכרז על הקמתה של הרפובליקה הדרום-אפריקאית, או בכינויה הרווח רפובליקת הטרנסוואל – הרפובליקה שמעבר לנהר הוואל. אל מול הישגו יוצא הדופן, ומתוך הבנה שלא יחזור יותר להנהגה, ירד פוטכיטר דרומה ממושבו שבזאוטפאנסברג על מנת לקבל את פרטוריוס בבואו. ברקע השמחה על העצמאות, אירח פרטוריוס את פוטכיטר בביתו והשניים הכריזו על פיוס. באותה ההזדמנות, הם סיכמו גם על ברית בין משפחותיהם אשר תשאף להוביל את הנהגת הרפובליקה המתהווה גם בשנים שלאחר מותם. ב-16 בדצמבר 1852, כשהוא בגיל 59, מת פוטכיטר. הוא נקבר בזאוטפאנסברג, כאשר להלווייתו בא בין השאר פרטוריוס לחלוק לו כבוד אחרון. ב-23 ביולי 1853, כשמונה חודשים בלבד לאחר מותו של פוטכיטר, נפטר גם פרטוריוס. על שמו תיקרא שנתיים מאוחר יותר העיר פרטוריה, אשר תהפוך עם הקמתה לבירת הרפובליקה. לקראת סוף שנת 1853, החליטה בריטניה לדבוק ואף להעצים את מגמת ההשלמה שלה עם השאיפות הלאומיות של האפריקאנרים. לכן, ב-23 בפברואר 1854, חתמו האפריקאנרים והאימפריה בטקס רב רושם בבלומפונטיין על אמנת נהר האורנג' (Orange River Convention), אשר הכירה בעצמאותם של האפריקאנרים גם על השטחים שבין נהר האורנג' לנהר הוואל, ופירקה סופית את השלטון הצבאי הבריטי שהוכרז במקום שש שנים קודם לכן. במקביל לחתימת ההסכם, הוכרזה עצמאותה של מדינת אורנג' החופשית.

עם הקמתן של שתי הרפובליקות העצמאיות זכו האפריקאנרים בשתי מדינות ריבוניות גדולות, כאשר שטח כל אחת מהן הוא כשל אנגליה כולה. חשוב מכך, המדינות זכו להכרה בינלאומית רחבה, לרבות מצד בריטניה אשר התחייבה לשתף עימן פעולה ולהימנע מהתערבות בענייניהן הפנימיים. הקמת הרפובליקות בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 הביאה לסיומו של הטרק הגדול כמעט כעשרים שנה לאחר ראשיתו, במה שהסתמן כהצלחה אפריקאנרית להשתחרר מעול האימפריה הבריטית. שתי המדינות האפריקאנריות קבעו ערי בירה, ייסדו עשרות יישובי קבע, חיברו חוקות דמוקרטיות והקימו מוסדות שלטון. באותה התקופה, התגוררו בשטחי הרפובליקות כ-18,000 אפריקאנרים ואליהם הצטרפו בשנים הבאות כמה אלפים נוספים.

אחרית דבר

הדורסלאנד טרק

מפת הנתיב העיקרי של הדורסלאנד טרק

דגל רפובליקת אופינגטונה

לאחר שהוקמו הרפובליקות האפריקאנריות בתום הטרק הגדול, היה נראה שכל האפריקאנרים ידבקו מעתה בחיי קבע תוך בניית חייהם הריבוניים במדינותיהם. עם זאת, עבור מיעוט קטן אך בולט מתושבי הרפובליקות החדשות מצב זה לא נמשך זמן רב. בשנת 1857, יצאו עשר משפחות תושבות הרפובליקה הדרום-אפריקאית, עמוסות על עגלות משא רתומות לשוורים ויחד עם כמויות גדולות של צאן ובקר, למה שהם ראו כהמשכו הטבעי של הטרק הגדול. הם חצו את נהר הלימפופו והמשיכו בכיוון צפון מערב אל תוך מדבר קלהרי. מסע זה היה ראשיתו של הדורסלאנד טרק (בהולנדית ובאפריקאנס: Dorslandtrek, מסע ארץ הצמא). הם חצו את המדבר והגיעו למרכז אזור הגבול בין נמיביה ובוטסואנה של ימינו. שם הם הקימו את היישוב ריאטפונטיין (Rietfontein), בו הם בנו מספר חוות חקלאיות גדולות לצד כמה בתים קטנים למגורים. כאשר נשאלו מדוע יצאו למסעם, אחד מהם השיב כי "הלכנו אחרי הרוח שפיעמה בליבנו, ואנו בעצמינו לא היינו מסוגלים להבין זאת. פשוט מכרנו את הנכסים שלנו ויצאנו לדרך לכיוון צפון מערב כדי למצוא לעצמנו בית חדש".

הצלחת המסע של המשלחת הראשונה של הדורסלאנד טרק, אשר הסתיימה בהקמת היישוב ריאטפונטיין, העלתה על נס את היוזמה להמשיך את הטרק הגדול בחיפוש אחר ארץ פורייה להתיישב בה. עקב כך, בשנים הבאות מאות רבות של מהגרים תושבי הרפובליקות האפריקאנריות אשר היו מלאי זיכרונות מימי הטרק הגדול החליטו לחדש את הנדידה. הם צעדו בדרך מדברית קשה לאורך חודשים ארוכים, כאשר בדרך רבים מהם מקפחים את חייהם, עד שחברו לבסוף אל ראשוני המתיישבים בריאטפונטיין. בשלב מסוים הם גם ניסו ליישב את דלתת האוקבנגו הסמוכה מצפון, אשר הייתה נראית להם כפורייה במיוחד ולכן גם מתאימה להתיישבות. בדומה לטרק הגדול עצמו, גם הדורסלאנד טרק לא היה חף מאתגרים. קשיי המדבר, המלריה וזבוב הצה צה הכו בלא רחם בחברי המסע. לבסוף, הגיעו רוב המתיישבים אל דרום אנגולה של ימינו, אשר הייתה מצויה אז תחת שלטון פורטוגזי. שם, במרחק של כ-2,000 קילומטר ממוצאם בטרנסוואל ולאחר שקיבלו היתר מהרשויות הפורטוגזיות, הם קבעו את מושבם. הם ייסדו במקום את היישוב הומפאטה (Humpata), אשר שכן במרחק של כמאה קילומטר מחוף האוקיינוס האטלנטי.

עקב חילוקי דעות בקרב תושבי הומפאטה אשר פרצו בשנת 1885, התפצל היישוב וקבוצה מתוכו עזבה את המקום והחלה לנדוד דרומה, אל חבל קוננה שבשטחי נמיביה של ימינו. לאחר כמה שבועות של נדודים הם התיישבו במקומם והקימו את היישוב חרוטפונטיין (Grootfontein). ב-20 באוקטובר 1885 הם הכריזו על הקמתה של רפובליקת אופינגטוניה (Republiek van Upingtonia) אשר בירתה היא חרוטפונטיין. אף על פי שהמתיישבים במקום, אשר באותה התקופה מנו כ-500 תושבים בלבד, שאפו לראות את עצמם בתור מדינה, בפועל היא מילאה מעט מאוד מאפיינים ממשיים של מדינה ריבונית. בשנת 1886, נהרג וילם יורדן, ממנהיגי המתיישבים, בעת תגרה עם בני אחד משבט ההררו. עקב כך התמוטטה הרפובליקה, ובשנת 1887 היא סופחה על ידי הקיסרות הגרמנית לתוך דרום-מערב אפריקה הגרמנית. עם קיצה של ההתיישבות בחרוטפונטיין, חזר היישוב הומפאטה שבדרום אנגולה להוות את מרכז ההתיישבות של הדורסלאנד טרק; ובמיוחד לאחר שבמהלך אמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 הוא זכה למתיישבים חדשים נוספים מהטרנסוואל. זרם ההגירה התעצם עם הכיבוש הבריטי של הרפובליקה הדרום-אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית בשנת 1902. אז, עם סופה של העצמאות האפריקאנרית בדרום אפריקה, חיפשו אפריקאנרים רבים תקווה לעצמאות מדינית בהתיישבות בהומפאטה, כאשר הם רואים עצמם כיורשי החלוצים הראשונים של הטרק הגדול, בעצם עזיבתם את מקום מגוריהם בנחלה בריטית אל פנים היבשת בחפשם אחר חירות. בשיאו של היישוב התגוררו בהומפאטה כ-2,000 תושבים אפריקאנרים, אשר המשיכו להוות מובלעת לבנה בדרום אנגולה עד שנת 1920, אז המקום ננטש עקב סכסוכים עם השלטונות והתושבים המקומיים.

• 
  בול להנצחת הדורסלאנד טרק, אשר הונפק בשנת 1974 בדרום אפריקה.
• 
  עגלות משא של אפריקאנרים חוצים את אזור קוננה לעברה של הומפאטה שבאנגולה בשנת 1915.
• 
  מפה משנת 1886 המציגה את רפובליקת אופינגטונה, במקום שהוא היום צפון נמיביה.

חגיגות מאה השנה

אנדרטת החלוצים (Voortrekkermonument), פרטוריה

לאחר קיצן של הרפובליקות האפריקאנריות בתום מלחמת הבורים בשנת 1902, מצאו עצמם האפריקאנרים שוב מחוסרי שלטון עצמאי ושוב תחת שלטון בריטי. את העשורים הבאים העבירו אפריקאנרים רבים בהימנעות מהשתתפות בחיים הציבוריים בדרום אפריקה החדשה, וכן בתחושת אכזבה ממה שהם תפסו ככישלונה של התנועה הלאומית האפריקאנרית. עם זאת, מצב זה לא האריך זמן רב, והגורם העיקרי אשר ניסה לשנות אותו היה המפלגה הלאומית – מפלגה אפריקאנרית לאומית שמרנית, אשר האמינה כי ביכולתם של האפריקאנרים לזכות בשלטון על דרום אפריקה כולה. המפלגה הוקמה ביולי 1915 ועד מהרה הפכה לכוח הפוליטי המייצג העיקרי של העם האפריקאנרי.

אירוע אשר שיחק תפקיד מרכזי בשיבתם של האפריקאנרים למרכז הפוליטיקה הדרום אפריקאית היה חגיגות מאה השנה לטרק הגדול (באפריקאנס: Nasionale gedenkteken vir die Voortrekker-eeufees). היה זה מפגן כוח רחב היקף שארגנה המפלגה הלאומית, במטרה לציין את ראשית הטרק הגדול וכן על מנת לתת רוח גבית למה שראשי המפלגה תיארו כעיצומה של ההתחדשות הלאומיות האפריקאנרית באיחוד דרום אפריקה. ההכנות לחגיגות נפרסו על פני חודשים רבים, ולבסוף יצאו לפועל החל מ-8 באוגוסט 1938. בחודשים הבאים השתתפו כמאה אלף אפריקאנרים בשחזור הטרק הגדול, כאשר ברחבי הארץ כולה הם החלו לנוע בשיירות של עגלות רתומות לסוסים ושוורים אל עבר פרטוריה. כשהגיעו לפרטוריה, נערכה עצרת מרכזית בגבעה הצופה אל העיר בהשתתפות כ-250 אלף איש, אשר היוו את הכינוס ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה של דרום אפריקה עד לאותו הזמן. בעצרת הונחה אבן הפינה לאנדרטה ופנתאון עצום ממדים לזכר הטרק הגדול – אנדרטת החלוצים (Voortrekkermonument). האנדרטה, המזכירה במיוחד את אנדרטת קרב האומות בלייפציג, מהווה עד ימינו את אתר ההנצחה המרכזי לטרק הגדול, אשר לצד אנדרטה הוא כולל גם מוזיאון. במסגרת חגיגות מאה השנה, בעצרת למרגלות הגבעה נערכו טקסים רבים להנצחת תולדות העם האפריקאנרי, אשר חלק מהמקורות טוענים שאופיים של האירועים בחגיגות שאבו השראה מטקסי המפלגה הנאצית בגרמניה אשר עלתה שם לשלטון שנים ספורות קודם לכן. האירוע הייחודי ויוצא הדופן התקבע בזיכרון האפריקאנרי הקולקטיבי כזה שבישר את התעוררותו הלאומית של העם, באופן אשר הביא לבסוף לעלייתה לשלטון של המפלגה הלאומית בשנת 1948, ולתחילת האפרטהייד בדרום אפריקה. עם עלייתם לשלטון של האפריקאנרים, הם התגאו לראשונה בשליטה על מה שהם ראו כארצם הגדולה, אשר כללה לצד אוכלוסייה שחורה רבה גם אוכלוסייה גדולה של דוברי אנגלית ממוצא בריטי. דוברי האנגלית, אשר לפחות בתחילה נמנעו בדרך כלל מהצבעה למפלגה הלאומית, מצאו את עצמם מאבדים את השלטון לעם אותו ניצחו כמה עשורים בודדים קודם לכן במלחמת הבורים.

• 
  פרשים אפריקאנרים עם דגלי דרום אפריקה, הולנד והרפובליקה הדרום-אפריקאית, בטקס חגיגות מאה השנה לטרק הגדול
• 
  נשים אפריקאנריות בלבוש מסורתי, בעת השתתפותם בטקס חגיגות מאה השנה לטרק הגדול

בתרבות הפופולרית

משמאל, הספר "הברית" משנת 1980 (The Covenant), ומימין הסרט "לא כנועה" (Untamed) משנת 1955

בספרות

• הנרי ריידר הגרד, "מארי" (Marie), רומן, שנת 1912 (באנגלית)
• סטיוארט קלוטה, "גלגלים חורטים" (Turning Wheels), רומן, שנת 1937 (באנגלית)
• הלגה מוריי, "לא כנועה" (Untamed), רומן, שנת 1950 (באנגלית)
• פרנסואה אלווין ונטר, "ארץ דיכוי" (Geknelde land), רומן, שנת 1960 (באפריקאנס)
• פרנסואה אלווין ונטר, "ארץ הקרבה" (Offerland), רומן, שנת 1963 (באפריקאנס)
• פרנסואה אלווין ונטר, "ארץ ברית" (Gelofteland), רומן, שנת 1966 (באפריקאנס)
• פרנסואה אלווין ונטר, "ארץ הייעוד" (Bedoelde land), רומן, שנת 1968 (באפריקאנס)
• ג'יימס מיצ'נר, "הברית" (The Covenant), רומן, שנת 1980 (באנגלית)
• רובין בינקס, "פיסת בד תחת השמיים" (Canvas under the Sky), רומן, שנת 2011 (באנגלית)

בקולנוע

• פוקס המאה ה-20, "הלב האכזר" (The Fiercest Heart), שנת 1961 (באנגלית)

סיפור הרפתקאות על שני חיילים בריטיים העורקים מהצבא ומצטרפים לקבוצה של אפריקאנרים בטרק הגדול.

• פוקס המאה ה-20, "בלתי כנועה" (Untamed), שנת 1955 (באנגלית)

סיפור הרפתקאות המספר על אישה אירית המחפשת חיים חדשים בדרום אפריקה לאחר הרעב באירלנד. עיבוד קולנועי של רומן בעל שם זהה משנת 1950.

ראו גם

• פיט רטיף
• טרקבורים
• רפובליקת נטאליה
• הרפובליקה הדרום-אפריקאית
• מדינת אורנג' החופשית
• מושבת הכף הבריטית
• אפריקאנרים
• היסטוריה של דרום אפריקה

לקריאה נוספת

• יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה: הטרק הגדול, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014.

• Ransford, O. 1968. The Great Trek. London: John Murray
• Meintjes, J. 1973. The Voortrekkers: Story of the Great Trek and the Making of South Africa. London: Orion Publishing Group
• Binckes, R. 2013. The Great Trek Uncut: Escape from British Rule- The Boer Exodus from the Cape Colony 1836. Johannesburg: 30° South Publishers
• Rome, W. 2014. The Legend of the Great trek. CreateSpace Independent Publishing Platform

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הטרק הגדול בוויקישיתוף

• הטרק הגדול, באתר South African History Online
• הטרק הגדול, ספרו של אוליבר רנספורד
• הטרק הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ