דורותי תומפסון
 | |
| דורותי תומפסון ב-1920 | |
| לידה |
9 ביולי 1893 לנקסטר, ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
30 בינואר 1961 (בגיל 67) ליסבון, פורטוגל |
| מדינה | ארצות הברית |
| השכלה |
|
| תקופת הפעילות | 1914–1961 (כ־47 שנים) |
| עיסוק | עיתונאית |
| סוג כתב | כתבת עיתונות ופרשנית רדיו משפיעה |
| בן או בת זוג |
סינקלר לואיס (1928–1942) ג'וסף בארד (1923–1927) Maxim Kopf (1945–1958) |
  | |
דורותי תומפסון (באנגלית: Dorothy Thompson; 9 ביולי 1893 – 30 בינואר 1961) הייתה עיתונאית ושדרנית רדיו אמריקאית, אשר בשנת 1939 נבחרה על ידי טיים מגזין לאישה המשפיעה ביותר בארצות הברית אחרי אלינור רוזוולט[1]. היא הייתה ידועה בתור העיתונאית האמריקאית הראשונה שגורשה מגרמניה הנאצית ב-1934, ובתור אחת מהנשים הבודדות שעבדו כפרשניות חדשות ברדיו במהלך שנות השלושים[2]. היא כונתה "הגברת הראשונה של העיתונות האמריקאית"[3].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דורותי תומפסון נולדה בשנת 1893 בלנקסטר, ניו יורק, למרגרט ופיטר תומפסון. מרגרט נפטרה כשדורותי הייתה בת שבע (בשנת 1901), ופיטר, שהיה מטיף מתודיסטי, נשאר לגדל את בתו לבד. כשפיטר נישא שוב, דורותי לא הסתדרה עם אשתו החדשה, אליזבת אבוט תומפסון[4]. ב-1908 שלח פיטר את דורותי לשיקגו לחיות עם שתי אחיותיו כדי למנוע עימות. שם היא למדה במכון לואיס במשך שנתיים ואז עברה לאוניברסיטת סירקיוז, שם למדה פוליטיקה וכלכלה, וסיימה תואר ראשון ב-1914. בשל ההזדמנות שזכתה בה לרכוש השכלה, דבר לא מובן מאליו עבור נשים באותה תקופה, הרגישה תומפסון מחויבות חברתית להילחם למען זכות הבחירה לנשים, פעילות אשר הפכה לבסיס של אמונותיה הפוליטיות הנלהבות. זמן קצר לאחר סיום הלימודים, עברה תומפסון לבאפלו, ניו-יורק והתחילה לעבוד בקמפיין סופרג'יסטי. היא עבדה שם עד 1920, כאשר נסעה לאירופה כדי להתחיל את הקריירה העיתונאית שלה[5].
כתיבה עצמאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי העבודה למען זכות הצבעה לנשים בארצות הברית, אשר הושגה ב-1920, העתיקה תומפסון את מגוריה לאירופה. היא הייתה מעוניינת בתנועה הציונית המוקדמת. הפריצה הגדולה שלה התרחשה כשביקרה באירלנד ב-1920, וראיינה את טרנס מקסווייני, אחד המנהיגים של שין פיין. היה זה הריאיון האחרון שנתן לפני שנעצר כמה ימים לאחר מכן, והוא נפטר כעבור חודשיים נוספים[5]. בעקבות הצלחה זו, היא מונתה לסקר את וינה עבור העיתון Philadelphia Public Ledger. תוך כדי עבודתה בווינה, למדה תומפסון לדבר גרמנית שוטפת. ב-1925, היא קודמה למנהלת מרכז אירופה עבור העיתון. ב-1927 היא התפטרה, ואז הניו יורק פוסט מינה אותה לראש לשכת העיתון בברלין[6], שם הייתה עדה לעליית הנאצים לשלטון. על פי הביוגרף שלה, פיטר קורט, תומפסון הייתה "המלכה הבלתי מעורערת של העיתונות הזרה באירופה, והאישה הראשונה שעמדה בראש לשכת עיתון בעל חשיבות".
במהלך תקופה זו, תומפסון פיתחה יחסי חברות עם סופרים רבים ומובילים, במיוחד מבין הגרמנים הגולים, וביניהם אדן פון הורבאט, תומאס מאן, ברטולט ברכט, סטפן צוייג ופריץ קורטנר. היא פיתחה ידידות קרובה במיוחד עם הסופר קארל צוקמאייר. כמו כן התוודעה אל הפסנתרנית הבריטית הרייט כהן, והייתה שותפה לעבודתה למען הפליטים מגרמניה הנאצית.
דיווח מגרמניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העבודה המשמעותית ביותר של תומפסון בתקופה האירופאית שלה הייתה בגרמניה בתחילת שנות השלושים. היא פגשה וראיינה את אדולף היטלר לראשונה בשנת 1931. לאחר מכן כתבה ספר המבוסס על ריאיון זה בשם I Saw Hitler. היא כתבה על הסכנות הטמונות בניצחונו של היטלר[2]. היא תיארה את היטלר במילים הבאות: "הוא חסר צורה, כמעט חסר פנים, אדם אשר חזותו קריקטורית, אדם אשר מבנה גופו סחוסי, כאילו נטול עצמות. הוא לא עקיב, ומדבר בשטף, יציבתו חסרת ביטחון ועקומה. הוא הפרוטוטייפ של האיש הקטן."[7]
מאוחר יותר, כאשר הכוח המלא של הנאציזם שטף את אירופה, התבקשה תומפסון להגן על אמירת "האיש הקטן": הסתבר שהיא המעיטה בערכו של היטלר[5]. הנאצים לא ראו בעין יפה את פרסומיה, ובאוגוסט 1934 גורשה תומפסון מגרמניה. היא הייתה הראשונה מבין העיתונאים הזרים שסולקו.
טורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1936 התחילה תומפסון לכתוב את "לפרוטוקול", טור שגרף הצלחה מסחררת. הוא נקרא על ידי יותר מעשרה מיליון אנשים, ופורסם ביותר מ-170 עיתונים. היא גם כתבה טור חודשי עבור כתב העת Ladies' Home Journal[3] במשך עשרים וארבע שנים (1937–1961); הנושאים של טור זה היו רחוקים מאוד ממלחמה ופוליטיקה, וכללו גינון, ילדים, אמנות, ועוד נושאים שנחשבו "נשיים".
קריירה ברדיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]באותה תקופה שהתחילה את הטור השבועי, גייסה רשת NBC את תומפסון בתור פרשנית חדשות. היא התחילה בשנת 1936, ונשארה עם NBC עד 1938. השידורים שלה היו בין הפופולריים ביותר בארצות הברית, מה שהפך אותה לאחת הנואמות המבוקשות ביותר של התקופה. עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1939, עלתה תומפסון לאוויר במשך עשרה ימים ולילות רצופים[4].
פרשת הרשל גרינשפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1938 קידמה תומפסון את סיפורו של היהודי הפולני-גרמני הרשל גרינשפן, אשר התנקש בחייו של דיפלומט גרמני בפריז, ארנסט פון ראט, מקרה ששימש לתעמולה בידי הנאצים כדי לעורר את אירועי "ליל הבדולח". שידורה של תומפסון ב-NBC רדיו נשמע על ידי מיליוני מאזינים, והוביל למבול של אהדה למתנקש הצעיר. בחסות קרן ההגנה המשפטית של העיתונאים, נתרמו מעל 40,000$, ששימשו להגנתו של גרינשפן על ידי עורך הדין האירופאי המפורסם, וינסנט דה מורו-ג'אפרי.
קריירה מאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]תומפסון הופיעה בעמוד השער של TIME, עם תמונה נלווית שהראתה אותה מדברת לתוך מיקרופון בתחנת הרדיו. המאמר טען שהיא שנייה רק לאלינור רוזוולט בפופולריות ובהשפעה שלה בארצות הברית. היא הייתה אחת הנשים המוערכות ביותר בתקופתה. על פי המאמר: "דורותי תומפסון... נקראת ומצוטטת על ידי מיליוני נשים אשר מאמינות לה, נשים שפעם היו מקבלות את דעותיהן הפוליטיים מבעליהן, שבתורם קיבלו אותן מוולטר ליפמן."[1] היא היה הנואמת הראשית בוועידת בילטמור, ועד סוף המלחמה נחשבה לאחת מהדוברים היעילים ביותר עבור הציונות. אולם היא שינתה את עמדותיה מקצה לקצה לאחר טיול לפלשתינה בשנת 1945, דבר שגרם לה ללא מעט קשיים, כולל האשמות באנטישמיות, והיא הוזהרה שעוינות כלפי ישראל משמעה "כמעט ההגדרה של התאבדות מקצועית" בעולם העיתונות האמריקאי. היא דחתה מכל וכל את ההאשמות[8][9], ובסופו של דבר הגיעה למסקנה כי הציונות היא מתכון למלחמה נצחית[10].
תומפסון נפטרה בגיל 67, בליסבון, פורטוגל.
ייצוגים בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]נישואיה לסינקלייר לואיס היה הנושא של המחזה בברודוויי "זרים"[11], בו דמותה גולמה בידי השחקנית לואיס נטלטון. המחזה, שנכתב על ידי שרמן יאלן, עלה ב-4 במרץ 1979, וירד לאחר תשע הופעות בלבד.
בסרט אשת השנה (1942), קתרין הפבורן שיחקה את טס הרדינג, דמות המבוססת ישירות על תומפסון. בגרסת הברודוויי המוזיקלית גולמה דמותה על ידי לורן באקול.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תומפסון הייתה נשואה שלוש פעמים, כאשר בעלה השני היה חתן פרס נובל לספרות סינקלר לואיס. בשנת 1923 היא התחתנה עם בעלה הראשון, יוסף בארד ההונגרי; הם התגרשו בשנת 1927. היא נישאה ללואיס ב-1928, ורכשה בית בוורמונט. נולד להם בן אחד, מייקל לואיס, ב-1930. הזוג התגרש ב-1942[2]. היא נישאה לבעלה השלישי, האמן מקסים קופף, ב-1945, הם היו נשואים עד מותו של קופף ב-1958[3].
פרסומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The New Russia (Holt, 1928)
- I Saw Hitler! (Farrar and Rinehart, 1932)
- Concerning Vermont (1937)
- Once on Christmas (Oxford University Press, 1939)
- Dorothy Thompson's Political Guide: A Study of American Liberalism and Its Relationship to Modern Totalitarian States (Stackpole, 1938)
- Refugees: Anarchy or Organization? (Random House, 1938)
- Let the Record Speak (Houghton Mifflin, 1939)
- (1939) Christian Ethics and Western Civilization
- (1941) A Call to Action, Ring of Freedom
- (1941) Our Lives, Fortunes, and Sacred Honor
- Listen Hans (Houghton Mifflin, 1942)
- (1944) To Whom Does the Earth Belong?
- (1945) I Speak Again as a Christian
- (1946) Let the Promise Be Fulfilled: A Christian View of Palestine
- (1948) The Truth About Communism
- (1948) The Developments of Our Times
- (1955) The Crisis of the West
- The Courage to Be Happy (Houghton Mifflin, 1957)
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Hertog, Susan, Dangerous Ambition: Rebecca West and Dorothy Thompson; New Women in Search of Love and Power, New York: Ballantine, 2011.
- Kurth, Peter, American Cassandra: The Life Of Dorothy Thompson, Boston: Little, Brown, 1990.
- Sanders, Marion K., Dorothy Thompson: A Legend in her Time, Boston: Houghton Mifflin, 1973
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דורותי תומפסון ניירות אוניברסיטת סירקוז
- דורותי תומפסון (1893-1961)
- דורותי תומפסון 1893-1961
- שידור הרדיו של היטלר בפלישה של פולין (3 בספטמבר 1939)
- וידאו: חולות צער (1950). דורותי תומפסון מדבר על מצוקתם של הפליטים הערבים מן הסכסוך הישראלי-ערבי (1948). מפיק: המועצה להקלה של פלסטין, הפליטים הערבים
- דורותי תומפסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- דורותי תומפסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דורותי תומפסון, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 "The Press: Cartwheel Girl". Time. 12 ביוני 1939.
{{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל) - ^ 1 2 3 Kurth, Peter (1990). All American Cassandra: The Life of Dorothy Thompson. Boston: Little Brown & Co.
- ^ 1 2 3 Sanders, Marion K. (11 באוגוסט 1973). Dorothy Thompson: A legend in her time. Boston: Houghton Mifflin Company.
- ^ 1 2 "Dorothy Thompson". Eleanor Roosevelt Papers Project.
- ^ 1 2 3 Kurth, Peter. "She Made It: Dorothy Thompson". Museum of Television and Radio. אורכב מ-המקור ב-2010-12-19. נבדק ב-2020-05-27.
- ^ Sanders, Marion K. (1973). Dorothy Thompson: A legend in her time. Boston: Houghton Mifflin Company.
- ^ Thompson, Dorothy (בדצמבר 1934). "Goodbye to Germany". Harper's Magazine.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Gil Maguire, 'Obama’s role model to journalists — Dorothy Thompson — turned against Zionism and was silenced US Politics,' Mondoweiss April 28, 2015.
- ^ Dorothy Thompson, 'Do Israeli Ties Conflict with U.S. Citizenship?:America Demands a Single Loyalty,' Commentary (magazine) 03.01.1950
- ^ Susan Hertog, Dangerous Ambition: Rebecca West and Dorothy Thompson: New Women in Search of Love and Power, Random House, New York 2011 p.344.
- ^ [ https://www.ibdb.com/broadway-production/strangers-3927המופע 'זרים' (Strangers)], באתר IBDB