דורותי רובינס

דורותי רובינס
	אין תמונה חופשית
לידה	15 בפברואר 1920; לייקווד, ארצות הברית
פטירה	12 בדצמבר 1999 (בגיל 79); עין הוד
שם לידה	דורותי איליין שוהן
תחום יצירה	פיסול, שירה

דורותי רובינס (Dorothy Robbins‏; 15 בפברואר 1920 – 12 בדצמבר 1999) הייתה פסלת אמריקאית-ישראלית, משוררת, מרצה בכירה וראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה.

ביוגרפיה

רובינס נולדה בעיירה לייקווד שבמדינת אוהיו בארצות הברית. הוריה, אלה ובנג'מין שוהן, היגרו מרוסיה ובבואם לעיירה לייקווד פתחו שם חנות בגדים שנקראה Star Bargains. לזוג נולדו שלוש בנות: סריל שהייתה למחזאית, מיוריאל שנעשתה למורה ובמאית של תיאטרון ילדים, ודורותי הצעירה שנעשתה פסלת. בהיותן בנות למשפחה היהודית היחידה בשכונה קתולית, סבלו שלוש האחיות לעיתים קרובות מהצקות של ילדי השכונה, בדרכן הביתה מבית הספר^[1].

רובינס סיימה בהצטיינות את התואר הראשון מטעם אוניברסיטת המדינה של אוהיו. עם סיום לימודיה היא נישאה לאירב (Irv), שהיה באותה עת חייל בצבא ארצות הברית. הזוג עבר לחיות בבסיס צבאי בסן אנטוניו. לימים היה אירב למחנך ופסיכולוג.

בשנת 1948 בשבתה בסן אנטוניו, בנתה רובינס בעזרת אטבי כביסה שלד שעל גביו עיצבה דמויות בחומר. פסלים אלו נוצרו בהשראת הקבצנים הרבים שפגשה בטיולים במקסיקו עם בן זוגה. העבודה זכתה להערכה ואפשרה את קבלתה לאקדמיה לאמנות קרנברוק שבמדינת מישיגן^[1]. בשנות החמישים של המאה העשרים עברה רובינס לניו-יורק והתקבלה כחברה במרכז לפיסול (SculptureCenter). היא הייתה אחת מהנשים הראשונות שעסקו באותן שנים בריתוך, בעבודות בפלדה ונחושת. בשנת 1954 התקיימה תערוכת היחיד הראשונה שלה. באותה שנה היא גם ילדה את בתה דינה. בשנת 1960 היא התגרשה מבעלה ונרשמה למכללת האנטר, שם השלימה לימודי תואר שני. ב-1966 הועסקה בתור מורָה יחידה בצוות של מורים לפיסול בפקולטה לאמנות-סטודיו באוניברסיטת ניו פאלץ (SUNY New Paltz).

לאחר שרובינס עלתה לארץ בשנת 1971, הציע לה פרופ' אברהם קאמפף, מייסד החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, תפקיד בהקמת המדור לאמנות יצירה. בשנים 1973–1976 היא שמשה כראש המחלקה לאמנות באוניברסיטה, אז התגוררה בקריית אתא, והחזיקה גם סדנא פרטית. בין השנים 1972–1984 היא הייתה מרצה בכירה ולימדה פיסול^[1].

בשנת 1978 רובינס נעשתה חברת כפר אמנים עין הוד והתגוררה במקום עד ליום מותה.

בשנת 1962, התגלה אצל רובינס ניוון שרירים פרוגרסיבי. בתשע השנים האחרונות לחייה במהלך תקופות ההחלמה מארבעת הניתוחים שעברה עקב מחלתה, החלה לכתוב שירה^[2]. היא לא פסקה מיצירתה עד למותה בשנת 1999.

תאריכים בחייה

1920 נולדה בלייקווד, אוהיו
1942–1938 תואר B.A. בהצטיינות, אוניברסיטת אוהיו
1947–1945 אקדמיית קרנבוק לאמנות בבלומפילד הילס, מישיגן; ובאקדמיית סינסינטי לאמנות
1950–1948 הוראת פיסול קרמי במוזיאון סינסינטי לאמנות, אוהיו.
1950 עברה להתגורר בניו יורק
1966–1951 חברת המרכז לפיסול, ניו יורק
1965–1963 תואר M.A. באמנות, לימודי הסמכה, מכללת האנטר, אוניברסיטת העיר ניו יורק
1971–1966 מרצה בכירה לפיסול, אוניברסיטת ניו פלץ, ניו יורק
1971 עלתה לישראל
1984–1972 מרצה בכירה לפיסול, החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה
1976–1973 ראש החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה
1999 12 בדצמבר נפטרה בביתה בעין הוד

יצירתה

בשנות עבודותיה הראשונות, עסקה רובינס בפיסול באבן על פי המסורת המערבית. נושאיה היו עירום נשי, דמויות של אם וילד ופרוטומות שונות. הפסלים התאפיינו בשאיפה לחיקוי המציאות, בקווים רכים, צורות בעלות נפח ומראה מוגמר ומוקפד שהושג על ידי עיבוד החומר והחלקתו, כך שקוויו העגולים של הפסל נראו כגוף אנושי הרמוני המדמה את המציאות.

במהלך שנות החמישים של המאה העשרים, בעת שהותה של רובינס בניו יורק, היא באה במגע עם טכניקה של ריתוך ועיבוד מתכת שהייתה חדשה באותה עת. ביומניה מציינת רובינס ששנים אלו היו עבורה תקופה מכוננת ביצירתה. השימוש בטכניקה זו הפך למאפיין מכריע ביצירתה והוביל אותה להפשטה של הדימויים ולאקספרסיביות בעיבוד החומר ובפיסולו. בפסלי המתכת המרותכים רובינס אינה משמרת את הפרופורציות הטבעיות של אברי הגוף וגם לא את הדימויים מחקי המציאות שאפיינו את פסלי האבן שלה. הדמויות מורכבות מקווים חדים, הגוף ארוך וחסר נפח, והגפיים משוננות וארוכות מהרגיל, עיבוד החומר חושף את תכונותיו ומאפשר יצירת מרקם מחוספס. במספר פסלים, מפרקי החיבור בין חלקי המתכת הותכו אחד לשני ובולטים לעין הצופה. רובינס, ביקשה להתנסות בצורות פיסול חדשות, והפכה בכך לאחת האמניות הראשונות אשר יישמה את השימוש בידע החדשני של תקופה זו.

במספר פסלים כמו בפסל "מצב רוח", עסקה רובינס בטכניקה של ריתוך פלדה. בשיטה זו מתיכים את הפלדה עד שהיא הופכת לחומר נוזלי שניתן לעצב אותו בעזרת מכשירים שונים. עבודה זו דורשת כוח גופני רב. רובינס בנתה את הפסל מצב רוח תוך התכה וחיבור של פיסות פלדה. אותם היא לא הקציעה באופן מוחלט כך שפני השטח של הפסל נותרים גבשושיים. במקומות בגוף השקועים באופן טבעי, למשל באזור העיניים או הצלעות, נוצרים קווים עמוקים כעדויות לכוח הפיזי הרב שהושקע ביצירתם.

רובינס, בשונה משאר אומני התקופה, אימצה את הטכניקה של ההתכה, אבל המשיכה לעסוק בתכנים ובנושאים רומנטיים מסורתיים כמו: עולם הטבע והחי, משפחה, קשרים בין בני אדם ויחסי קרבה שבין האדם לחיה. למשל, כאשר רובינס בחרה לפסל חיות שונות היא לא יצרה בהם דימויים חייתיים, מפלצתיים ואלימים אלא, שימרה את אותו תום שמאפיין את הקשר החם שבין האדם לחיה. בפסלה "איש-ציפור" הדמות הגברית יושבת ברגלים משוכלות ומתבוננת בעין אוהדת בציפור אותה היא אוחזת בידה. נראה כי מבחינה תוכני העבודה, שימרה רובינס את האופי שייחד את עבודותיה גם בעבר ואשר הפך למעשה לקו המנחה של כל יצירתה^[3].

החל מראשית שנות השבעים ועד לשנות יצירתה האחרונות עסקה רובינס בצורה אינטנסיבית בנושא מופעי הקרקס. היא הציגה דמויות לוליינים בעת ביצוע תרגילי אקרובטיקה מורכבים וחיות המופיעות בתדיר בקרקס ביחד עם מאלפיהן. כולם יחד יצרו תמונה עשירה ואנושית של חיי הקרקס. בין פסלי הקרקס של רובינס ישנה קבוצת מיוחדת של פסלים קטנים מארד המוקדשת כולה לדמויות חריגות ומוזרות.

יחסה של רובינס לחריגים ואנשי השוליים, מורכב מסקרנות ואמפתיה, ניכרת בו ההשפעה של סרט האימה פריקס פרי עבודתו של הבמאי טוד בראונינג. כמו בראונינג בסרטו זה, גם רובינס, מטפלת מתוך אהדה בדמויותיהם של המוזרים והדחויים בחברה. גישתה זו מתבטאת באמצעים הרעיוניים והאמנותיים שבהם היא משתמשת, כמו גם בבחירה בדמויות קטנות ממדים המבטלת את הרתיעה מהעיוות שלהן ויוצרת יחסי אינטימיות וחמלה בין הצופה לפסל. על קבוצה זו נמנים פסלים של דמויות מעוותות כמו "איש הפוך" (1981), או דמויות חסרות איברים, כמו "ראש עם רגליים" (1992), או גמדים דוגמת הפסל "ננס עם פרח" (1979), וכן צורות של הכלאה בין אדם לחיה, כמו "איש-תרנגול" (1981).

פסלי המוזרים של רובינס יוצרים בצופה הרגשה של איזון ושיווי משקל למרות עיסוקם בעיוותים. המערך הפורמלי של פסלי האקרובטים והדמויות האחרות, מתאפיין בכפילות משמעותית ובמתח בין איזון שבשיווי משקל לבין הפרתו. רעיון זה מושפע ללא ספק ממחלת ניוון השרירים שהתגלתה אצלה בשנות השישים של המאה העשרים. המחלה העניקה לתפיסתה את המושגים תנועה, איזון ושיווי משקל משמעות חדשה. היא השתמשה בגוף האנושי ובחלקיו השונים כבסיס שמטרתו להביע את הרגשות שקבלו משמעות אחרת בעולמה החדש. החיפוש אחר האיזון מופיע גם באופן הטיפול של רובינס בחומר עצמו. פני השטח של הארד בפסליה אינם חלקים, אלא שהם בעלי בליטות המעניקות לדמויות תחושת חיות ותנועה פנימית.

העיסוק בנושאי הקרקס והמוזרויות סיפק לרובינס קרקע פורייה לבחינת השליטה בגוף במצבים קיצוניים שונים: מצד אחד מוצגים האקרובטים המאתגרים את גופם בשליטה יוצאת דופן, המותחים עוד ועוד את גבולות היכולת האנושית, ומנגד, החריגים שגופם יצא משליטה והמאתגרים את האידיאה ההומניסטית של האנושיות. מרכזיותם של החריגים בעבודותיה של רובינס מעניקה להם חשיבות רבה ומקום של כבוד. רובינס מעדיפה את החריגים ומסמנת אותם בפסליה כמרכז העולם. המוזרים של רובינס הם הנבחרים וכל שאר העולם הם השוליים^[4].

בין השנים 1987–1990 הפכו הדמויות ביצירתה למופשטות עוד יותר, סגורות בתוך מסגרות או בתאים מיוחדים, לעיתים עומדות היצירות על גבי בימה כביכול היו דמויות מלכותיות. עבודתה האחרונה רגליים על גלגלים (1996) מלאה הומור ואירוניה עצמית כאשר הרגליים של הפסל גולשות על גבי גלגלים ונראה שרובינס שברה את מגבלותיה היום יומיות והיא בדרך לחופש^[5].

ככל שמחלה החמירה החל הנושא של "לרוץ במהירות הולכת וגוברת" לתפוס חלק ניכר בנושאי עבודתה, בנוסף לנושאים של שיווי משקל נוספו עמידה בזקיפות קומה, שהיא למעשה סתירה שבין השאיפה שלה לחִיוניות נפשית לבין הידרדרותה הגופנית. מחלתה גרמה לה לשנות את החומרים שבהם בחרה לעבוד. בתחילה בעודה צעירה וחזקה גילפה באבן ובמתכת, עד שהשימוש במקדחה הפועלת הלחץ אוויר נמנע ממנה, בשל הכוח הגופני שנדרש בו. בהמשך פנתה לגילוף בעץ ולעבודה בגבס ומאוחר יותר לחומרים רכים יותר ולשיטות עבודה אינטימיות כגון עבודה בשעווה ויציקה לברונזה, כך בברונזה מוטבעות טביעות אצבעותיה המקוריות^[2].

תערוכות

2012 דורותי רובינס – Heartland תערוכת פיסול חוצות בגן אולי בעין הוד
2010 "התיאטרון האנושי" במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד
2011 דורותי רובינס// כתשוקה צרופה האופרה הישראלית - תל אביב יפו

אוספים ציבוריים

מוזיאון סינסינטי לאמנות, אוהיו
מוזיאון ישראל, ירושלים
התיאטרון העירוני, גבעתיים
המרכז הרפואי על שם שיבא, תל השומר

פרסים

1949 - פרס רכישה, מוזיאון סינסינטי לאמנות, אוהיו
1953-1954 - פרס ראשון, אגודת אמני לונג איילנד, ניו יורק
1961 - פרס רכישה, אמני אודובון, ניו יורק
1963 - פרס פיסול, אקדמיית קונטיקט לאמנות
1966 - פרס פולי גילן, האגודה הארצית של נשים אמניות, ניו יורק
1982 - פרס על שם הרמן שטרוק מטעם עיריית חיפה

ספרים

דורותי רובינס, "המוזרים", פעימה מלב הפעימות: הרהורים אוטוביוגרפיים, מתרגמת לאה זהבי (עין-הוד: דורותי רובינס, 1999).
דורותי רובינס, "עולם בזעיר אנפין", פעימה מלב הפעימות: הרהורים אוטוביוגרפיים

לקריאה נוספת

פסלים - דורותי רובינס מחקר ותרגום: אירית מילר, עיצוב גרפי: חיים שטייר, תצלומים: גדעון סלד, אוטו נלסון ואחרים. יצא לאור על ידי הוצאת עצמית (?), בשנת 1990.
עוותים משנים שוכנים בשולים : מבטים ביצירתה של דורותי רובינס עורך: נסים גל. פרדס הוצאה לאור חיפה, 2011

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דורותי רובינס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[דוטי-1] ¹ ² ³ דורותי רובינס, התיאטרון האנושי

[פסלת-2] ¹ ² דורותי רובינס 1920–1999, פסלת

[3] ריתוכי המתכת המוקדמים של דורותי רובינס

[4] מופע המוזרויות בקרקס של דורותי רובינס/ שרון מלמד-אורון

[5] הארטלנד

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]