דורותי אליסון
 | |
| אליסון ביריד הספרים הבינלאומי במיאמי, 2011 | |
| לידה |
11 באפריל 1949 (בת 75) גרינוויל, צפון קרולינה, ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית  |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת המדינה של פלורידה, מכללת אקרד, בית הספר החדש למחקר חברתי |
| שפות היצירה | אנגלית |
| תחום כתיבה | ספרות, שירה |
| נושאי כתיבה |
דרום ארצות הברית מאבק מעמדי התעללות מינית לסביות פמיניזם |
| יצירות בולטות | הממזרה מקרולינה |
| תקופת הפעילות | מ-1982 |
| הושפעה מ |
טוני מוריסון אדריאן ריץ' אודרי לורד |
| פרסים והוקרה |
פרס למדא לספרות ניו יורק טיימס |
| www.dorothyallison.net | |
  | |
דורותי אליסון (באנגלית: Dorothy Allison; נולדה 11 באפריל 1949) היא סופרת ומשוררת אמריקאית. הסגנון והתמות בכתיבתה הם של דרום ארצות הברית, והיא מתמקדת בנושאים של מאבקים מעמדיים, התעללות מינית, התעללות בילדים, פמיניזם ולסביות. היא מזדהה כלסבית פמית וכבדס"מית.[1] היא זכתה במספר פרסים עבור כתיבתה, כולל פרס למדא לספרות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אליסון נולדה בגרינוויל, צפון קרולינה, לרות אליסון, נערה עניה בת 15 וחודש, שעבדה כמלצרית וטבחית. בגיל עשרים, כשאליסון הייתה בת חמש, רות נישאה, ותוך זמן קצר החל אביה החורג להתעלל בה מינית. ההתעללות נמשכה עד שאליסון הייתה בת 13, והיא אף נדבקה ממנו בזיבה, שלא אובחנה עד שהייתה כבר בשנות העשרים לחייה, וכתוצאה היא נהייתה עקרה.[2] האב החורג היה גם מכה את אליסון, ובגיל שמונה האם עזבה אותו לתקופה של שבועיים לאחר שהכה את דורותי באופן כל כך חמור שהמשפחה המורחבת לא יכלה להתעלם, אבל אחרי זה היא חזרה אליו, ולמעשה נשארה איתו עד מותה.
המשפחה הייתה ענייה מאוד, ונקלעה לחובות רבים. כשאליסון הייתה בגיל העשרה, המשפחה עברה לפלורידה כדי לברוח מהנושים. למרות שמצב העוני של המשפחה לא השתפר, ואמה חלתה ועברה ניתוחים שגם גרמו לחובות נוספים, והאלימות במשפחה לא פסקה - המעבר שפר עם אליסון. היא כתבה על כך שבצפון קרולינה, גורלה היה ידוע מראש - היא הייתה "מהצד הלא נכון" של העיר, מהמעמד "המחוק", ואילו בבית הספר בפלורידה לא התייחסו אליה כאל מקרה אבוד, וכתוצאה היה נהייתה לראשונה ממשפחתה שסיימה לימודי תיכון.
תקופת הלימודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות השבעים המוקדמות, אליסון למדה אנתרופולוגיה בקולג' בעזרת מלגה. בזמן הלימודים, היא הצטרפה לקולקטיב נשים והחלה את הפעילות הפמיניסטית שלה. היא כתבה שהיו אלה "הפמיניסטיות המיליטנטיות" האלה שעודדו אותה לכתוב.[3] היא סיימה בהצלחה תואר ראשון, והחלה לימודים לתואר שני באוניברסיטת פלורידה סטייט.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשלא היה לה מספיק כסף להמשיך את לימודיה, אליסון עבדה במגוון עבודות, כולל כמנקה, בבר סלטים, וכמורה מחליפה. בתקופה זו, היא התחילה לצאת עם נשים ולפתח את הפוליטיקה הלסבית-פמיניסטית הרדיקלית שלה. היא עברה מבית אמה לדירה משלה, ומכאן התפתחה לכיוונים חדשים, תוך כדי התרחקות ממשפחתה. היא פתחה יחד עם נשים מהקולקטיב חנות ספרים פמיניסטית, ובלילות הייתה כותבת במחברות סיפורים על ילדותה, על התעללות פיזית ומינית, על עוני, ועל תשוקתה לנשים. רשומות אלה הפכו לימים לבסיס לספריה.
ב-1979 עברה לניו יורק, שם המשיכה את לימודיה, וב-1981 סיימה בהצלחה תואר שני באנתרופולוגיה עירונית מניו סקול.
אליסון הייתה דמות מרכזית במחלוקות פנים-פמיניסטיות שנקראו ""מלחמות הסקס הפמיניסטיות" או "מלחמות הסקס הלסביות". המחלוקות התנהלו בין פמיניסטיות המתנגדות לפורנוגרפיה לבין פמיניסטיות שלימים החלו להיקרא "סקס פוזיטיב". אליסון השתתפה בפאנל בכנס מיניות בשם "Towards a Politics of Sexuality" במכללת ברנרד ב-1982, בזמן שהתא הניו-יורקי של נשים נגד פורנוגרפיה ניהלו מחאה מחוץ לבניין, וקראו למשתתפות "טרוריסטיות אנטי-פמיניסטיות". הן אפילו האשימו את אליסון שהיא מעודדת התעללות מינית בילדים בגלל תוכני כתביה. בתגובה, אליסון הוציאה קובץ שירים בשם "הנשים ששונאות אותי: שירים מאת דורותי אליסון", שירים שהביאו לה הכרה רבה בקהילת הלהט"ב.
בתקופה זו, התפרנסה מהוראה במכללות, וגם כתבה בפרסומים כמו The Village Voice, New York Native, ואחרים.
ב-1988 אליסון פרסמה אנתולוגיית סיפורים קצרים אוטוביוגרפיים בשם Trash: Short Stories, עבורו זכתה בשני פרסי למדא. את הספר התחילה לכתוב כתגובה לביקורת על סיפור שאהבה של המבקרת הספרותית מאב סגרסט, שהשתמשה בביטויים כמו "זבל לבן" שהכעיסו את אליסון, שהייתה נחושה למגר את הסטריאוטיפ המבזה הזה, על פיו אנשים מדרום ארצות הברית הם אנאלפביתים, טפשים, נחותים מוסרית, ועוד.
את ספרה המפורסם ביותר, הממזרה מקרולינה, היא הצליחה לפרסם ב-1992, לאחר עשר שנות עבודה. גם הספר הוא סמי-אוטוביוגרפי, ונוגע בנושאים המרכזיים לכתיבתה: החיים בדרום, התעללות מינית, ועוני. ב-1996 הספר עובד לסרט טלוויזיה בבימויה של אנג'ליקה יוסטון, אך בגלל תוכנו הגרפי שודר לבסוף בערוץ הכבלים Showtime במקום בערוץ TNT כמתוכנן. הסרט זכה בפרס אמי ובפרסים אחרים, ואף הוקרן בפסטיבל הקולנוע בקאן. בקנדה הסרט נאסר לשידור, עד שההחלטה בוטלה בערעור משפטי ב-1997. במדינת מיין בארצות הברית, חל איסור על שימוש הספר בבתי ספר.
ב-1998 פרסמה את הספר Cavedweller, שזכה במספר פרסים. בשנה זו היא גם יסדה את הפרס Independent Spirit, הניתן כל שנה למי שעבודתו עם בתי דפוס קטנים וחנויות ספרים עצמאיות עוזרים לקיים את התחום. תמיכתה במיזמים עצמאיים בעולם הספרות וההוצאה לאור הם עקרון שמלווה אותה לאורך כל הקריירה שלה. הפרס מיועד לסייע לסופרים ומשוררים חדשים להתפרסם, ולהציג לקהל הקוראים עבודות שאלמלא ההוצאות הקטנות לא היה נחשף אליהן.
ב-2002 יצאה מהדורה מחודשת של Trash, עם תוספת סיפור חדש בשם "חמלה", שנבחר לרשימת הסיפורים הטובים ביותר מהדרום בשנת 2003, ולרשימת הסיפורים הקצרים האמריקאים הטובים ביותר באותה שנה.
ב-2007 אליסון הודיעה שהיא עובדת על רומן חדש בשם She Who.
כתיבתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תמות מרכזיות בכתיבה של אליסון כוללים מאבק מעמדי, התעללות מינית, נשים, לסביות, פמיניזם, ויחסים משפחתיים.
אליסון מונה בין השפעותיה את טוני מוריסון, אודרי לורד, אדריאן ריץ', פלאנרי אוקונר, ג'יימס בולדווין וג'ול גומז.
אקטיביזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אליסון החלה את האקטיביזם הפמיניסטי שלה בזמן הלימודים, ומעולם לא הפסיקה. היא מפרסמת מאמרים, משתתפת בפאנלים וכנסים, פעילה בתחום safer sex ומקדמת נראות פמית. היא אחת המייסדות של מאפיית המין הלסבית (Lesbian Sex Mafia), ארגון שמציע תמיכה ומידע לנשים מכל אוריינטציה מינית וזהות מגדרית.[4]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אליסון מתגוררת במונטה ריו, קליפורניה, יחד עם בת זוגה אליקס ליימן ובנן, וולף.
עבודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרסומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Women Who Hate Me: Poems by Dorothy Allison (1983)
- Trash: Short Stories (1988)
- The Women Who Hate Me: Poetry 1980-1990 (1991)
- Bastard Out of Carolina (1992)
- Skin: Talking About Sex, Class & Literature (1994)
- Two or Three Things I Know for Sure (1995)
- Cavedweller (1998)
- She Who (TBA)
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Bastard Out of Carolina (1996)
- 2 or 3 Things But Nothing for Sure (1997)
- After Stonewall (1999)
- Cavedweller (2004), directed by Lisa Cholodenko with Aidan Quinn and Kyra Sedgwick
במה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Cavedweller (2003), adapted for stage by Kate Moira Ryan at the New York Theatre Workshop
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1989 - Lambda Literary Award "Best Lesbian Small Press Book" for Trash: Short Stories
- 1989 - Lambda Literary Award "Best Lesbian Fiction" for Trash: Short Stories
- 1992 - National Book Award finalist for Bastard Out of Carolina
- 1992 - Ferro-Grumley Award for Bastard Out of Carolina
- 1992 - Bay Area Book Reviewers Award for Bastard Out of Carolina
- 1995 - Lesbian Book Award for Skin: Talking About Sex, Class And Literature
- 1995 - New York Times Book Review notable book of the year Two or Three Things I Know for Sure
- 1998 - Lambda Literary Award "Best Lesbian Fiction" for Cavedweller
- 1998 - Lillian Smith Prize finalist for Cavedweller
- 2007 - Jim Duggins Outstanding Mid-Career Novelists' Prize (Saints and Sinners Literary Festival)[5]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של דורותי אליסון (באנגלית)
דורותי אליסון, ברשת החברתית Goodreads- Dorothy Allison Online האתר הרשמי של דורותי אליסון
- עבודות של, או על, דורותי אליסון בקטלוג הספריות (WorldCat)
- ביוגרפיה של דורותי אליסון באתר אחוות הסופרים הדרומיים
- ריאיון עם הסופרת על הספר "הממזרה מקרולינה"
- "עניין של מעמד", מאמר מאת דורותי אליסון
- ביוגרפיה של דורותי אליסון באתר FemBio
- המדריך לאוסף הכתבים של דורותי אליסון באוניברסיטת דיוק
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Ed. Burke, Jennifer Clare (2009).
- ^ Contemporary Authors Online.
- ^ "Depth, From The South At Hamilton College, Dorothy Allison Offers Crowd A Sip Of Reality."
- ^ Queer Culture Center: "Owen Keehnen: Interviews, Dorothy Allison",
- ^ "Saints and Sinners Literary Festival". bestofneworleans.com, May 8, 2007.