גריגורה אלכסנדרו גיקה
 | |||||
| לידה |
27 באוגוסט 1804 בוטושאן, מולדביה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| התאבד |
24 באוגוסט 1857 (בגיל 52) Le Mée-sur-Seine, צרפת | ||||
| מדינה |
מולדביה | ||||
| |||||
  | |||||
גריגורה אלכסנדרו גיקה, לפעמים קרוי בהיסטוריוגרפיה הרומנית גריגורה החמישי גיקה (ברומנית: Grigore Alexandru Ghica או Grigore al Cincilea Ghica בצרפתית Grégoire Aléxandre Ghyka, 27 באוגוסט 1807 או 25 באוגוסט 1804 [1][2] בוטושאן - 24 באוגוסט 1857 פריז) היה שליט ("דומן" או "דומניטור") נסיכות מולדובה בין השנים 1849–1853 ובין 1854–1856. היה בן למשפחת הבויארים גיקה (גיקאס), שמוצאה בדרום אלבניה, אז באימפריה העות'מאנית. מנהיג בעל השקפות נאורות, ברוח "אביב העמים", שאף ועשה צעדים למודרניזציה של ארצו.
רקע משפחתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]נציג של משפחת האצולה גיקה, שהייתה מעורבת בתולדות רומניה החל מהמאה ה-17, גריגורה אלכסנדרו גיקה נולד מתישהו בין 1800 ו-1810[3] בעיר בוטושאן כבן של אלכסנדרו גיקה (1768-1850) שמילא תפקידים של לוגופט גדול (Mare Logofăt) - רב יועצים של שליטי מולדובה, ושל אלנה סטורדזה. אביו היה מצאציו של מאטיי גיקה, אח של השליט גריגורה השלישי גיקה (שהוצא להורג בשנת 1777).
עלייתו לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחזרתו למולדת אחרי לימודים בווינה ובפריז גיקה מילא תפקידים בכירים בממשל של דודו מצד אמו, מיכאיל סטורדזה. הטמאן (1826), מזכיר מדינה (שר החוץ) בשנת 1842 ואחר כך שר האוצר בשנים 1843–1844, הצטיין בניהול נבון ונקיון כפיים. [4]
בהמשך השתתף באופוזיציה של המחנה ה"לאומי" (Partida nationala) נגד סטורדזה, שהיה שמרן יותר ובן ברית של רוסיה. בעקבות התנועה המהפכנית של "אביב העמים" במולדובה ב-1848 התערבו במדינה זו כוחות צבאיים מרוסיה וטורקיה. בהסכם באלטה לימאן בין שתי מעצמות אלה, ב-1 במאי 1849, הוחלט למנות בנסיכויות הרומניות שליטים חדשים לתקופה של 7 שנים, לפזר את האסיפות הנבחרות ולהחליפן ב"דיוואנים" שיהיו ממונים על ידי השליטים החדשים. עקב הדחתו של מיכאיל סטורדזה, גריגורה אלכסנדרו נבחר על ידי שתי המעצמות לעלות לשלטון במקומו ב-14 באוקטובר 1849. הווזיר הגדול ראשיד פאשה התרשם מהליברליות המתונה שלו ומכישורים שיכלו להבטיח יציבות שלטונית. בדומה לעמיתו הוולאכי, בארבו שטירביי, גיקה התייצב בקושטא על מנת לקבל מידי הטורקים את סמלי השלטון.
מלכותו הראשונה. יוזם רפורמות מתונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהגיעו לשלטון גיקה, לא רק שאישר לחלק משמעותי מעמיתיו המהפכנים לחזור לביתם אלא אף קידם אותם במשרות רמות ממשלו: למשל, את מיכאיל קוגלניצ'אנו, וסילה אלכסנדרי, אלכסנדרו יואן קוזה (שהתמנה מנהל במשרד הפנים ופרקלאב) ויון יונסקו דה לה בראד. עוד לפני נסיגת הכוחות הזרים, התחיל גיקה במספר רפורמות שנראו לו דחופות. הקים משרד לעבודות צבוריות, הקים שרות דליז'אנסים, ולקח אמצעים מיועדים למגר את המגפות שאיימו על אוכלוסיית הצאן של הנסיכות. ב-3 באפריל 1850 הקים את גוף המשטרתי של ה ז'נדארמריה.
בתחום הכלכלי, החל משנת 1850 העלה את המסים על הסחורות המיובאות מ 3 ל 5 % והוריד את המכס על היצוא מ 12% ל 5 %. הצליח בהתחלה להוריד את גירעון התקציב ואת החובות של הנסיכות.
בזמן מלכותו התחילו ההכנות לכתיבת אוספי החוקים המודרניים בדיני אזרחות, משפט פלילי ומסחרי במולדובה. בשנת 1851 הנהיג הסדרים חדשים ביחסים בין בעלי האחוזות ובין האיכרים, תוך הגבלת ימי העבודה, איסור ניצול האיכרים בעבודות מחוץ לתחום החקלאות, ביטול מס ה"דיז'מה" (מס "מעשר" שדרכו חלק מהתפוקה של החלקה האישית האיכרים היה מועבר על ידי האיכר לבעל האחוזה), הגדלות שטחי המרעה, הקלות להעברה המגורים ומקום. נשא נתן עם גורמים בנקאים מפרוסיה ומאוסטריה בנושא הקמת בנק לאומי של מולדובה אבל, בגלל הנסיבות הגאו-פוליטיות, כולל לחצים של השלטונות רוסיים והאוסטריים, משטרי הכיבוש הזר, תוכניותיו לא יצאו לפועל. הבנק הוקם לבסוף אחרי סיום תפקידו, בשנת 1857.
בתחום החינוך, בשנת 1851 מינה את המשכיל הפטריוט הרומני מטרנסילבניה, אוגוסט טרבוניו לאוריאן, למקפח על בתי הספר בנסיכות. הנהיג שלוש דרגאות הוראה, כולן ברומנית כשפת הוראה, כמו כן הוסיף ל"אקדמיה המיכאיליאנה" שבבירה יאש- ששינתה את שמה ל"אדקמיה וסיליאנה" - פקולטה למשפטים ופקולטה לפילוסופיה. הסמינרים ללימודי דת הוסדרו לפי דגם של פקולטות לתאולוגיה. הוקם בית ספר למיילדות, בית ספר לכירורגיה, (1850) שהיו אמורים להיות גרעין לפקולטה עתידית לרפואה. בשנת 1852 ויתר לטובת המדינה על ארמונו שברחוב גוליה (כיום קוזה וודה) ביאש, והקים בו "אורפנוטריון" או "המכון הגרגוריאני" - מוסד ליתומים ולילדים חסר בית. [5]
גיקה הקים גם מוסדות פילנתרופיים נוספים, בין השאר מוסד לנכים בגאלאטה. הקלותיו בתחום הצנזורה (1856) עודדו הפצה חופשית יותר של המחשבות. העיתונים "רומניה ליטררה" (רומניה ספרותית) שבעריכתו של אלכסנדרי ו"סטיאווה דונרי" ("הכוכב של הדנובה") שבעריכת קוגלניצ'אנו יכלו לחדש את הופעתם. חלה התעצמות בפעילות הספרותית. השליט עצמו סייע להדפסת את הכרוניקה של גאורגה שינקאי מהאסכולה הטרנסילבנית (1853) ואת ההוצאה לאור של כרוניקת ארץ מולדובה (לטופיסצול צארי מולדובי) בעריכתו של קוגלניצ'אנו. הזמן מלכותו הונהג בארצו השרות הטלגרפי.
מלכותו השנייה וסיום שלטונו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות פריצת מלחמת קרים, ב 26 ביוני 1853 שוב פלש למולדובה הצבא הרוסי. גיקה נמלט לווינה והמדינה נוהלה על ידי ממשל צבאי רוסי (בהנהגת המושל הכללי, הברון בוברג, וסגן המושל אורסוב), עד לספטמבר 1854. החל מיוני 1854, בהתאם להסכם עם הרוסים נכנסו למולדובה גם כוחות אוסטריים שנשארו עד מרץ 1857. בינתיים ב-30 באוקטובר 1854 גיקה הוחזר לשלטון ומלך למשך שנתיים נוספות. הסתפק בתקופה זו לנהל את העניינים השוטפים של המדינה, כשנסיבות הכיבוש גרמו להיווצרות גירעון בשווי שלל 7 מיליון ליי (בשנת 1856). ב-16 ביולי 1856 גיקה נדרש לסיים את הקדנציה. הקונגרס בפריז משנת 1856 ששם קץ ב-30 במרץ 1856 למלחמת קרים, השאיר את הנסיכויות הרומניות ("נסיכויות הדנובה") תחת חסות השער הנשגב אבל תחת ערבות של המעצמות החתומות, בהמתנה להתכנסות ועדה אירופית בבוקרשט והמליץ על שינויי התקנון האורגני. כמו כן דרום בסרביה הועבר מרוסיה בחזרה לנסיכות מולדובה. במקומו של גיקה התמנה לקאימקאם יחיד תאודור באלש, טוען לכתר הנסיכות, נאמן לטורקים ולאוסטרים כאחד ומתנגד חריף לאיחוד הנסיכויות. .[6] אחרי באלש היה לקאימקאם ניקולאיה בוגורידה, גם הוא מתנגד לאיחוד. גריגורה אלכסנדרו גיקה תמך בעקביות בתנועה לאיחוד מולדובה עם ואלאכיה שבהנהגתו של מיכאיל קוגלניצ'אנו שהגשימה את יעדה כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1859. בזמנו פרצה שערורייה היסטוריוגרפית לאחר שפורסמה בתמיכת המלומד גאורגה אסאקי כרוניקה לכאורה עתיקת יומין הקרויה "הכרוניקה של הורו" ששימשה בסיס לטענות נגד איחוד מולדובה עם ולאכיה. גיקה מינה ועדה של מומחים מורכבת מטרבוניו לאוריאן, מיכאיל קוגלניצ'אנו וקוסטאקה נגרוצי שבדקה לבקשתו את כרוניקה והגיע למסקנה שהיא ממעשה פלסתר. בינתיים, מאוכזב מתפיסת השלטון על ידי בויראים שמרנים מתנגדים, הנסיך עזב סופית את מולדובה לגלות צרפת, יחד עם אשתו השלישית הצרפתייה, ועם שני ילדים - גריגורה ופרדיננד. ביציאתו מן הארץ ביולי 1856 זכה בעיר גאלאץ לקבלת פנים אוהדת שאורגנה על ידי הקולונל קוזה. הגיע לפריז ב 3 באוגוסט 1856. אחרי עזיבתו הקאימקאם באלש זימן ועדת חקירה נגדו ויריביו פרסמו חוברת השמצות נגדו בכותרת "סקירת מלכותו של גריגורה אלכסנדרו גיקה". בצרפת ניסה להמשיך בפעילות למען איחוד הנסיכויות אך השלטונות התעלמו ממנו והקיסר נפוליאון השלישי סירב לקבלו.
ב-24 באוגוסט 1857 בהיותו בן 50, שם קץ לחייו ביריית אקדח, במקום מגוריו בארמון פראגייה (Fraguier) הידוע גם כ"ארמון מֶה" (Château du Mée) על יד מלן Mélun (במחוז סן-א-מארן Seine-et -Marne) הובא לקבורה בבית הקברות של הכפר לה מה-סיר-סן (Le Mée-sur-Seine) .[7] השאיר מכתב שבו כתב: אני קרבן למזימה מתועבת. למרות חפותי מפשע, אייני מסוגל עוד לחיות. יבוא יום כשהצדק יצא לאור. אחכה לאויבי בפני הבית דין של רבון עולם"
יחסו למיעוטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]העניק זכויות התאזרחות לנוצרים הקתוליים והפרוטסטנטים במדינה. בימי מלכותו של גריגורה אלכסנדרו תם עידן התקנון האורגני. היהודים המשיכו ליהנות רק מזכויות אזרחיות אחדות והיו מחוסרי זכויות פוליטיות. השליט ביטל הגבלות שהיו קיימות על התיישבות יהודים ברחבי מולדובה. היהודים הורשו שוב לקנות כרמים. איום הגירוש הוגבל רק לגבי היהודים שהתיישבו לא מזמן בנסיכות. כמו כן יושם חוק גיוס היהודים לצבא. לעומת זאת צו מ-5 באוגוסט 1862 אסר עדיין על בניית בתי כנסת במרחק של פחות מ-150 רגל מכנסייה כלשהי.[8]
גיקה פעל בדצמבר 1855 להרחבת שחרור הצוענים מעבדות. לפניו נחקק חוק לשחרור הצוענים מהאחוזות של המנזרים בלבד. גיקה שוכנע על ידי יועצו הצרפתי אדוארד גרנייה (1819–1901) ובתו, נטלי באלש, שכבר שחררה את צוענייה, והחליט יחד עם מיכאיל קוגלניצ'אנו ופטרה מברוגני, לפנות לדיוואן ה"אד הוק" עם הצעת חוק לשחרור כל הצוענים מעבדות והפיכתם לאזרחים. בפנייתו אמר:
[9] [10] אחרי אישור בקול אחד של המועצה, ב 10 בדצמבר (22 בדצמבר לפי לוח השנה הגרגוריאני) 1855 נאסרה העבדות בכל רחבי מולדובה. הבעלים הבויארים פוצו על ידי המדינה כדלקמן: 8 דוקאטים בשביל הצוענים הקרויים "לינגורארים" (lingurari) ("מייצרי כפות") ואלו המיושבים ("וטראש" = vătraşi), ו-4 דוקאטים בשביל הצוענים הנוודים - ה"לאייש" (lăieşi), שום פיצוי עבור שחרור התינוקות והנכים.
מורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המושב הנוכחי של עירית העיר בוטושאן הוא וילה שנתרמה לרשויות על ידי גריגורה אלכסנדרו גיקה, יליד העיר.
- חוקו שהקל על הצנזורה אומץ על ידי הנסיכויות המאוחדות של רומניה תחת הנהגת אלכסנדרו יואן קוזה.
- שאיפתו לאיחוד הנסיכויות מולדובה וולאכיה הוגשמה ב-24 בינואר 1859, פחות משנתיים אחרי מותו, תחת הנהגתו של קוזה.
- הקמת בנק לאומי מולדבי, שהייתה אחד ממאווייו, התרחשה אף היא אחרי סיום תפקידו, בשנת 1857.
- בשנת 1853 הנסיך גיקה תרם 3000 דוקאטים לבניית המנזר (סקיטי) הרומני פרודרומוס (לכבוד "מבשר הדרך", כלומר יוחנן המטביל, על ההר אתוס ביוון. המנזר נבנה בין השנים 1857–1866 בקצה הדרום-מזרחי של "מדינת המנזרים שבהר אתוס".
נשותיו וצאצאיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גריגורה אלכסנדרו גיקה היה נשוי שלוש פעמים, ל:
- בין השנים 1825–1830 - הנסיכה אלנה סטורדזה (1805–1854), בת של שליט מולדובה, יוניצה סאנדו סטורדזה. התגרשו ב-1830. (התחתנה שנית עם אלכסנדרו באלש (1801–1864)
- 2 בנים
- קונסטנטין גריגורה גיקה (1828–1874)
- נין, נכד של קונסטנטין (מבתו של זה, מריה) היה המתמטיקאי והפילוסוף מטילה קוסטיאסקו גיקה (1881-1965)
- יון גריגורה גיקה (1830–1891) גנרל, פוליטיקאי ודיפלומט, היה שגריר, שר הפנים, שר המלחמה ושר החוץ. נפטר בפטרבורג.
- נכדו ולדימיר גיקה, בן של יון גריגורה, ארכיבישוף הרומי-קתולי מת בבית סוהר קומוניסטי ב-1954 והוכרז בשנת 1999 מבורך של הכנסייה הקתולית על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
- 2 בנות:
- אגלאיה אלו (Aglaïa Allauxׂ (1834-1903) (נפטרה בקאיוץ, רומניה) . הייתה נשואה עם רדוקאנו-רוסטי, אחר כך עם אנטואן אלו.
- נטליה באלש (1835–1899) - הייתה נשואה עם הוורניק קונסטנטין באלש שנהרג ב-1855 בדו-קרב על ידי הרוזן האוסטרי שולברג בגלל חשדות על קשר רומנטי בין זה האחרון ובינה. אחר כך התחתנה עם אלכסנדרו מילו, ובשלישית עם ג. פיליפסקו.
- -מ 1856 - אפרוזין רולן (Eufrosine Rollin), (1817-1889) אלמנה לרואה (Leroy), איתה התחתן בפריז ב 9 בספטמבר 1856.
- 2 בנים:
- גריגורה גריגורה גיקה (1851–1889) (נפטר בבוקרשט)
- פרדיננד גיקה (1853–1933)
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 2010 - בית הספר לקצינים זוטרים לז'נדארמריה בדרגשאן נקרא על שמו
- הסופר יון קריאנגה ביצירתו "זכרונות ילדות" (Amintiri din copilărie)
סיפר במילים חמות על ביקורו של גריגורה אלכסנדרו גיקה בבית הספר שבו למד בנעוריו בעיר טרגו ניאמץ. [13]
- אף המשורר מיכאי אמינסקו הביע מילות הוקרה לזכרו של גריגורה אלכסנדרו גיקה בכותבו בעיתון "טימפול" ב-26 ביולי 1880:
על כס מולדובה עמד שליט, גריגורה גיקה, שמעטים ידמו לו בהיסטוריה שלנו בטהרת אופיו ואהבת המולדת. ... לו היה עוד חי ודאי היה נבחר לשליט הנסיכויות המאוחדות
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Alexandru Dimitrie Xenopol Histoire des Roumains de la Dacie trajane : Depuis les origines jusqu'à l'union des principautés Tome II de 1633 à 1859. Éditeur Ernest Leroux Paris (1896)
(אלכסנדרו דימיטריה קסנופול - "תולדות הרומנים של הדאקיה הטראיאנית: מההתחלות ועד לאיחוד הנסיכויות", כרך ב - מ 1633 ועד 1859, הוצאת ארנסט לרו, פריז, ,1896 (בצרפתית)
- Michel Dauvergne et François Lethève, Le Mée-sur-Seine et son histoire, Ville du Mée-sur-Seine, 1994, p. 147-150
(מישל דוברן ופרנסואה לטב- לה מה-סיר-סן ותולדותיו, הוצאת עירית מה-סיר סן, 1994 עק 147–150 )
- Crăaciun, Georgeta, Moldova în vremea domniei lui Grigore Alexandru Ghica, 1849–1856, Iaşi, 1996
(ג'ורג'טה קרצ'ון - מולדובה בימי מלכותו של גריגורה אלכסנדרו גיקה, 1849-1856, יאש, 1996 (ברומנית)) Carol Iancu Evreii din România de la excludere la emancipare (1866-1919) Editura Hasefer, București 1996
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חומר דידקטי על תולדות רומניה במחצית המאה ה-19 - התקופה שלאחר 1848. גישה ב-25 באפריל 2011
- . Codrin Florin Murariu (Univ."A.I.Cuza" Iassy), Grigore Alexandru Ghica and the national Bank of Moldavia, Codrii Cosminului XVI, 2010 nr,2,
(קודרין פלורין מוראריו, (אוניב. "א.י. קוזה". יאש) - "גריגורה אלכסנדרו גיקה והבנק הלאומי של מולדובה", בכתב העת "קודרי קוסמינולוי", ט"ז, 2010, מס.2 (באנגלית)
- אתר גנאלוגי של כריסטופר לונג (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אתר משפחת גיקה ברשת עם תיאור המצבות בבית הקברות במה-סיר-סן לפי מישל דוברן ופרנסואה לטב (1994)(בצרפתית)
- ^ מקורות אחרים מציינים את שנת הולדתו כ 1803 - ראה פורום בלקני בגרמנית ברשת, לפי הלקסיקון מיירס
- ^ יש גרסאות רבות ושונות בקשר לתאריך הולדתו
- ^ C.F.Murariu 2010 p.184-185
- ^ על נדבנות הבויארים המולדבים - באתר של אוג'ן סוצ'ביאנו - גישה ב-15 באפריל 2011. (ברומנית)
- ^ בהתאם לתקנון האורגני משנת 1834, היה נהוג עד אז שבתקופות של אינטרגנום, השלטון יופקד בידי הנהגה של שלושה קאימקאמים
- ^ Jean-Yves Conrad Paris ,capitala... României - Ghid al plimbărilor insolite pe urmele românilor celebri din Paris, Editura Junimea, Iaşi, 2006 p.332 ז'אן-איב קונרד - פריז, בירת... רומניה - מדריך לטיולים יוצאי דופן בעקבות רומנים מפורסמים בפריז הוצאת ז'ונימיה, פריז 2006 (ברומנית)
- ^ C.Iancu 1996 עמוד 56
- ^ Emanuelle Pons De la robie la asimilare Magyar Adatbank, אמנואל פונס - מעבדות להתבוללות, בנק הנתונים ההונגרי, ברשת (ברומנית) גישה ב-2007,
- ^ David M. Crowe A History of Gypsies of Eastern Europe and Russia, New York 1996 p.118 (דייוויד מ. קראו - היסטוריה של הצוענים במזרח אירופה ורוסיה, ניו יורק, 1996) (באנגלית)
- ^ אתר תיירות מהמחוז בוטושאן ברשת
- ^ הרומנים בהר אתוס חלק א באתר "רומניה האמיתית", מיזם של בית הספר תיכון מס. 1 בעיר לודוש ברומניה גישה ב 25 באפריל 2011.(ברומנית)
- ^ Amintiri din copilărie III זכרונות ילדות, חלק ג.(ברומנית)(wikisource)
- ^ צוטט במאמר "רומניות והתמערבות" מאת תאודור קודריאנו בעיתון "ארג'ש" דצמבר 2006, באתר המרכז לתרבות של העיר פיטשט - Romanitate şi occidentalizare - ברשת. גישה ב-25 באפריל 2011