גלימר

גלימר
לידה	480?; אפריקה, רומא העתיקה
פטירה	553 (בגיל 73 בערך); גלטיה, טורקיה
מדינה	ממלכת הוונדלים
	530–534; (כ־4 שנים)
	→ Hilderic

גלימר (בצורה מקורית אולי גיילמיר, ^[2] 480–553), מלך הוונדלים והאלאנים (530–534), היה השליט הגרמני האחרון של ממלכת הוונדלים הצפון אפריקאית.

ביוגרפיה

הוא הפך לשליט ב-15 ביוני 530 לאחר שהדיח את בן דודו, הילדריק, שהכעיס את האצולה הוונדלית על ידי המרה לנצרות הכלקדונית, מכיוון שרוב הוונדלים בתקופה זו היו מסורים בלהט לנצרות האריאנית. ^[3]

הקיסר הרומי המזרחי יוסטיניאנוס הראשון, שתמך בהילדריק, הכריז עד מהרה מלחמה על הוונדלים, לכאורה כדי להחזיר לשלטון את הילדריק. ביוני 533 שלח יוסטיניאנוס כוח משלחת בפיקודו של בליסאריוס שהגיע לבסוף לאפריקה בתחילת ספטמבר. בינתיים, בסרדיניה, שהייתה חלק מתחום הוונדלים, התקומם המושל גודאס, גותי, נגד גלימר והחל לקיים יחסים עם יוסטיניאנוס כריבון עצמאי. גלימר, בור או בז לתוכניותיו של יוסטיניאנוס, שלח צבא גדול שהורכב מרוב הצבא הזמין באפריקה תחת אחיו צאזו כדי למחוץ את המרד, כלומר נחיתתו של בליסאריוס הייתה ללא התנגדות. ^[4]

עם הנחיתה, בליסאריוס צעד מיד לקרתגו, ולבסוף נתקל בהתנגדות ב-13 בספטמבר כאשר התעמת מולו גלימר באד דקימום, 16 מייל מקרתגו. למרות שעמדו ביחס של 11,000 עד 17,000, הקרב היה לטובת הוונדלים עד שאחיו של גלימר אמטוס נהרג, אז איבד גלימר את אומץ ליבו ונמלט. ב-14 בספטמבר 533 נכנס בליסאריוס לקרתגו ואכל בארמונו את המשתה שהוכן לגלימר. עם זאת, בליסאריוס איחר להציל את חייו של הילדריק, שנהרג בפקודתו של גלימר ברגע שהגיעה הידיעה על נחיתת הצבא הקיסרי. ^[5]

עם זאת, גלימר נמלט מהמרדף הרומי, ובשובו של צאזו מסרדיניה פגש צבא הוונדלים המשולב את בליסאריוס בקרב, הפעם במקום בשם טריקמארום במרחק של כ-20 מייל מקרתגו (דצמבר 533). הקרב הזה היה הרבה יותר עיקש מזה של אד דקימום, אבל הוא הסתיים בתבוסה המוחלטת של הוונדלים, ושוב, בריחתו של גלימר. הוא נסוג אל מונס פפואה ^[6] (אולי בהר אדוג, ליד אנאבה) ^[7] בגבול נומידיה, שם מצא את עצמו במהרה נצור על ידי כוחות ביזנטיים תחת פאראס. ^[8] לפי פרוקופיוס, כשזומן להיכנע, ביקש גלימר במקום זאת מפאראס לשלוח לו כיכר לחם, ספוג ולירה, כדי להפוך את חודשי החורף בפפואה לנסבלים יותר. ^[9]

לבסוף, במרץ 534, כשתומכיו וילדיהם רעבים והבינו שאין לו סיכוי להחזיר לעצמו את ממלכתו, נכנע גלימר לבליסאריוס וקיבל את הצעת הרומאים לאחוזות עצומות בגלטיה שבהן חי את שארית חייו. לפי פרוקופיוס, עם התפטרותו הוא השיג מידה מסוימת של תהילה אנקדוטית על ידי זעקת הפסוק מקהלת א' 2, 'הבל הבלים, הכל הבל' במהלך מצעד ניצחון בליסאריוס בקונסטנטינופול. ^[10]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גלימר בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ "Missorium de Geilamir, roi des Vandales". Médailles et Antiques de la Bibliothèque nationale de France. Medaillesetantiques.bnf.fr. Retrieved 2019-04-06.
^ The name is attested in this form on coins and in an inscription; see J.B. Bury, History of the Later Roman Empire (London 1923), p. 126, n. 9.
^ The introduction of Arian Christianity to the Vandal nobility is discussed in H.E. Gieseche 1939. Die Ostgermanen und Arianismus, esp. pp. 167–99; the notorious Vandal persecutions of Catholic Christians in North Africa, recounted by the Catholic bishop Victor of Vita, is translated by John R. C. Martyn, 2008. Arians and Vandals of the 4th–6th centuries: annotated translations of the historical works by bishops Victor of Vita (Historia persecutionis Africanae provinciae) and Victor of Tonnena... (Cambridge), reviewed in The Journal of Ecclesiastical History 61, pp. 579f.
^ Hodgkin, III, 669.
^ Procopius, De Bellus III.17.11. Translated by H. B. Dewing, (Cambridge: Loeb Classical Library, 1979), vol. 2, p. 153
^ For possible location of Mons Pappua see J. Desanges, 1959. "La dernière retraite de Gélimer", Cahiers de Tunisie 7, pp. 429–35.
^ John Reynell Morell, Algeria: The Topography and History, Political, Social, and Natural, of French Africa, London: Nathaniel Cooke, 1854, p. 197.
^ Hughes, Ian (2009). Belisarius : the last Roman general. Yardley, Pa.: Westholme. ISBN 978-1594160851. OCLC 294885267.
^ Procopius, De Bellus IV.6.20; translated by Dewing, vol. 2 pp. 259f
^ Edward Gibbon, Decline and Fall of the Roman Empire, Vol. 4: Chapter 41: Conquests of Justinian, Character of Balisarius. Part II

[1] "Missorium de Geilamir, roi des Vandales". Médailles et Antiques de la Bibliothèque nationale de France. Medaillesetantiques.bnf.fr. Retrieved 2019-04-06.

[2] The name is attested in this form on coins and in an inscription; see J.B. Bury, History of the Later Roman Empire (London 1923), p. 126, n. 9.

[3] The introduction of Arian Christianity to the Vandal nobility is discussed in H.E. Gieseche 1939. Die Ostgermanen und Arianismus, esp. pp. 167–99; the notorious Vandal persecutions of Catholic Christians in North Africa, recounted by the Catholic bishop Victor of Vita, is translated by John R. C. Martyn, 2008. Arians and Vandals of the 4th–6th centuries: annotated translations of the historical works by bishops Victor of Vita (Historia persecutionis Africanae provinciae) and Victor of Tonnena... (Cambridge), reviewed in The Journal of Ecclesiastical History 61, pp. 579f.

[4] Hodgkin, III, 669.

[5] Procopius, De Bellus III.17.11. Translated by H. B. Dewing, (Cambridge: Loeb Classical Library, 1979), vol. 2, p. 153

[6] For possible location of Mons Pappua see J. Desanges, 1959. "La dernière retraite de Gélimer", Cahiers de Tunisie 7, pp. 429–35.

[7] John Reynell Morell, Algeria: The Topography and History, Political, Social, and Natural, of French Africa, London: Nathaniel Cooke, 1854, p. 197.

[8] Hughes, Ian (2009). Belisarius : the last Roman general. Yardley, Pa.: Westholme. ISBN 978-1594160851. OCLC 294885267.

[9] Procopius, De Bellus IV.6.20; translated by Dewing, vol. 2 pp. 259f

[10] Edward Gibbon, Decline and Fall of the Roman Empire, Vol. 4: Chapter 41: Conquests of Justinian, Character of Balisarius. Part II

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]