לדלג לתוכן

גלאקטיקוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זינדין זידאן (משמאל) ודייוויד בקהאם במדי ריאל מדריד.

גלאקטיקוס (בספרדית: Galácticos, כוכבי על) הוא כינוי לכדורגלנים מוכרים שנרכשו במהלך תקופת ה"גלאקטיקוס" על ידי מועדון הכדורגל הספרדי ריאל מדריד, בתקופת נשיאותו הראשונה של פלורנטינו פרס. בין השנים 2000 ל-2006 רכש המועדון לפחות "גלאקטיקו" אחד בקיץ של כל שנה. עידן הגלאקטיקו השני של המועדון החל ב-2009 עם חזרתו של פרס לנשיאות, והוא נחשב למצליח יותר מהעידן הראשון הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הישגים.[1] המונח משמש כיום לעיתים קרובות במובן כללי יותר עבור כוכבי כדורגל המשחקים בקבוצה אחת.[2]

המונח עצמו טעון הן במשמעויות חיוביות והן בשליליות. בתחילה הוא שימש כדי להדגיש את גדולת החתמת כוכבי העל ובניית קבוצה ברמה עולמית, אך מאוחר יותר משך המונח קונוטציה שלילית יותר: גלאקטיקו הפך לשם נרדף לפרימדונה ולעג למדיניות ההעברות ולקבוצה שנבנתה בעקבותיה, בעקבות תפיסה תקשורתית שהמדיניות בריאל של תחילת שנות ה-2000 לא הצליחה לספק את ההצלחה הצפויה.

המונח משמש מדי פעם לתיאור קבוצות אחרות, הן בכדורגל והן בענפי ספורט אחרים, שמנהיגות מדיניות דומה.

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהמונח זכה לפופולריות בעיקר בשנות ה-2000, מקורותיה של מדיניות הגלאקטיקו מגיעים עד שנות ה-50 וה-60, כאשר נוסדה לראשונה על ידי נשיא המועדון סנטיאגו ברנבאו. ברנבאו החתים מספר כוכבים תמורת סכומים גבוהים בזמן קצר, כמו אלפרדו די סטפנו, פרנץ פושקש, רמון קופה, חוסה סנטמריה ופרנסיסקו חנטו. הרכישות הללו אפשרו לריאל מדריד ליהנות מהדומיננטיות הגדולה ביותר בהיסטוריה שלה, וזכייה ב-12 אליפויות לה ליגה ושישה גביעי אירופה.

מדיניות הגלאקטיקוס התהפכה בסוף שנות ה-80, אז תפסה תאוצה בריאל מדריד מדיניות הקווינטה דל בייטרה, במסגרתה שיחקה הקבוצה כדורגל פיזי יותר ופחות מושך, ושמה דגש מוגבר על ייצור שחקני בית כמו מיצ'ל. גם אז זכתה ריאל להצלחה, וזכתה בחמש אליפויות לה ליגה ובשני גביעי אופ"א.

עידן הגלאקטיקו הראשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריאל מדריד הוציאה 108 מיליון אירו על מנת להחתים את רונאלדו (מקדימה) ולואיש פיגו (תמונה מ-2014) בתחילת שנות ה-2000.

עידן הגלאקטיקוס הראשון כולל את נשיאותו של פלורנטינו פרס בין השנים 2000 ו-2006 – מהחתמתו של לואיש פיגו בשנת 2000 ועד לעזיבתו של זינדין זידאן ב-2006. השחקנים שהגיעו בידן הראשון היו:

מספר שחקנים אחרים נחשבו לעיתים קרובות לחלק ממורשת הגלאקטיקוס בשל השפעתם על הקבוצה, למרות שהוחתמו טרם תקופתו של פרס, או היו בוגרי מחלקת הנוער. שחקנים אלו כללו:

2000–2006: נשיאותו הראשונה של פרס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שתחת נשיאותו של לורנסו סאנס זכתה ריאל מדריד בשני גביעי אירופה ב-1998 וב-2000, סאנס הפסיד בניסיון שלו להמשיך בכהונתו לפרס, שניצח עם הבטחה למדיניות העברות חדשה ואגרסיבית יותר והחתמות חדשות יקרות, במיוחד לואיש פיגו מהיריבה ברצלונה.

לאחר מכן מכר פרס את מגרש האימונים של המועדון, סיודאד דפורטיבו, תמורת 480 מיליון אירו, מה שאיפשר לריאל להחזיר חובות ולבנות מתחם אימונים חלופי זול יותר. המכירה גם איפשרה שימוש בכספים משמעותיים יותר להעברת שחקנים. העסקה למכירת המתחם נחקרה מאוחר יותר על ידי האיחוד האירופי בחשד לפגיעה בתחרות, אך לא הוגשו כתבי אישום.

לאחר רכישת פיגו תמורת 62 מיליון אירו, שיא העברות עולמי אז, ביקש פרס לקנות לפחות כוכב-על עולמי (המכונה גלאקטיקו) בכל קיץ. השיא נשבר שנה לאחר מכן ברכישת זינדין זידאן מיובנטוס תמורת 75 מיליון אירו. לאחר דרישה לשילוב שחקנים מקבוצת הנוער עם מינויו של המאמן ויסנטה דל בוסקה, המדיניות זכתה לכינוי זידאנים ופאבונים (Zidanes y Pavones), כשהשם מתייחס לזידאן ולפרנסיסקו פאבון שגדל באקדמיית הנוער של המועדון: הרעיון היה להחתים כוכב גדול אחד בשנה, ולקדם שחקני נוער.

פרס רצה להחתים גם את הקשר ההתקפי האיטלקי של רומא, פרנצ'סקו טוטי, אך זה דחה את ההצעה מתוך נאמנות למועדון האיטלקי, בו שיחק כל הקריירה.[3][4][5]

הצלחה ראשונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחה מיידית של השיטה הגיעה לאחר מכן במשך שלוש עונות, כאשר ריאל זכתה בלה ליגה בשנים 2000/2001 ו-2002/2003, וזכתה בליגת האלופות ב-2001/2002, כאשר זידאן הבקיע את שער הניצחון בגמר. לאחר הזכייה באליפות הליגה ב-2003 צירפה ריאל מדריד את הקשר האנגלי דייוויד בקהאם ממנצ'סטר יונייטד תמורת 35 מיליון אירו. מעמדו של בקהאם ככדורגלן ברמה עולמית, בנוסף לנישואיו המתוקשרים עם כוכבת הפופ ויקטוריה אדמס, הביאו לכך שהמועדון צבר פוטנציאל פרסומי גדול ברחבי העולם, במיוחד באסיה. על ידי קידום נוסף של שחקני העל האחרים בקמפיינים שיווקיים שונים ביבשת, המועדון הפך למועדון העשיר בעולם מבחינת הכנסות בשנים 2005–2006.

למרות הציפיות להמשך הדומיננטיות בתחרות המקומית והאירופית, המועדון לא הצליח לזכות באף תואר בשלוש העונות הבאות. ריאל הודחה מוקדם בליגת האלופות, ברבע גמר 2003/2004 ובשמינית הגמר ב-2004/2005 וב-2005/2006. באותה תקופה, ברצלונה זכתה בשתי אליפויות ליגה רצופות ב-2004/2005 וב-2005/2006, יחד עם זכייה בליגת האלופות ב-2006.

סיבות לכישלון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר סיבות הוצעו בתקשורת לכישלון מדיניות הגלאקטיקוס:

  • חוסר עניין בכישרון הגנתי פגע בקבוצה, שכן העברות פוטנציאליות בוטלו מכיוון שפרס לא רצה לשלם שכר גבוה לשחקני הגנה. זמן קצר לאחר החתמתו של בקהאם, קלוד מאקללה עזב את הקבוצה לאחר שהמועדון סירב להעלות את שכרו הנמוך יחסית, למרות שנחשב לאחד הקשרים ההגנתיים הטובים בעולם והמפתח לקבוצה. המשא ומתן להחתמת פטריק ויירה מארסנל ב-2004 נכשל מסיבות דומות. שחקני ההגנה שעליהם חתום פרס בתקופה זו: וולטר סמואל, תומאס גרבסן, ג'ונתן וודגייט, סיסיניו, קרלוס דיוגו ופבלו גרסיה, כולם תמורת סכומים גבוהים, נכשלו כששיחקו במועדון. סרחיו ראמוס, שהצטרף לריאל תמורת 27 מיליון אירו בקיץ 2005 מסביליה, לא הצליחו לזרוח עד לעזיבתו של פרז ב-2006. פאבון, שחקן הבית של המועדון, לא עמד בציפיות ועזב את הקבוצה ב-2007.
  • פיטורי המאמן ויסנטה דל בוסקה, שזכה בשני תוארי ליגת האלופות והוביל את ריאל מדריד לאליפות הליגה שלה ה-29 בעונת 2002/03 – הטענה הייתה שדל בוסקה ושחקניו (כלומר היירו, מוריינטס, סטיב מקמנמן ומאקללה) יצאו נגד המדיניות שהנהיג פרס. שלושה מהשחקנים תמכו בהעלאת שכר משמעותית למאקללה, וכולם עזבו את המועדון זמן קצר לאחר עזיבתו של דל בוסקה. חשוב מכך, דל בוסקה הצליח לאזן את האגו הרב של השחקנים בנבחרת הכוכבים, בהתחשב בעובדה שכמה גלאקטיקוס התחרו כולם על אותה עמדה. ללא דל בוסקה, שחקני העל לא הצליחו ליצור קבוצת כדורגל מגובשת, כך שמספר רב של כדורגלנים אישיים מוכשרים מאוד, לא תורגם ביעילות לקבוצת כדורגל טובה.
  • חוסר יציבות והתערבות של פרס, שמינה את קרלוס קיירוש, עוזר מאמן במנצ'סטר יונייטד, בשבוע שלאחר הגעתו של בקהאם ופיטוריו של דל בוסקה. קיירוש נאלץ לכאורה לבחור את השחקנים הכוכבים, ללא קשר לצורה או ביצועים על המגרש, כדי למקסם את הפוטנציאל השיווקי, והיה לו השקעה מוגבלת בהחלטות טקטיות. קיירוש פוטר מאוחר יותר לאחר עונה אחת ללא תואר ב-2003/04, כאשר ריאל סבלה בשנים שלאחר מכן מתחלופה גבוהה בסגל, עם ארבעה מאמנים וארבעה מנהלי כדורגל בארבע השנים שלאחר פיטוריו של דל בוסקה ב-2003.
  • החתמות מסיבות שאינן קשורות לכדורגל (שיווק), בעיקר ביחס לבקהאם. בקהאם, שחקן כנף ימני, הצטרף למועדון בין היתר בגלל הפופולריות העצומה שלו באסיה. המשמעות הייתה שפיגו, עוד שחקן כנף ימני, נאלץ להתחרות על מקום בהרכב הפותח. החתמתם של שני שחקנים בעלי פרופיל גבוה באותה עמדה פירושה שאחד מהם נאלץ לשחק בעמדה אחרת במשחקים רבים, כאשר בקהאם משחק כקשר הגנתי כאשר פיגו היה בצד ימין, ופיגו שיחק כקיצוני שמאלי כאשר בקהאם שיחק כקיצוני ימני. אחד ממנהלי המועדון לשעבר אף טען כי בקהאם הוחתם בגלל המראה הטוב שלו ורונאלדיניו, שהצטרף לברצלונה באותו קיץ, היה "מכוער" מכדי לשחק בריאל מדריד. בעוד שהקבוצה לא הצליחה לזכות באף תואר במשך שלוש עונות רצופות, רונאלדיניו הוביל את ברצלונה לתארים רבים במהלך תקופה זו.
  • סיבוב משחקי טרום העונה באסיה ב-2003 סיפק יותר את צורכי השיווק של המועדון מאשר את ההכנה הדרושה לשחקניו. זמן קצר לאחר שבקהאם הצטרף למועדון, הקבוצה יצאה למסע בן 18 ימים באסיה, כדי להרוויח כסף מהפרסום העולמי שלו. המסע כלל משחקי ראווה בבייג'ינג, טוקיו, הונג קונג ובנגקוק, שהביקור בה בלבד הניב למועדון כ-10 מיליון אירו. למרות שהיה משתלם כלכלית ויצר פרסום רב, ערך ההכנה של סיבוב קדם העונה באסיה היה מפוקפק, מכיוון שהקבוצה לא הצליחה להתכונן כראוי לעונה. המסע גם היה מתיש עבור השחקנים, עם אין-ספור ראיונות והגבלת התנועה של השחקנים עקב חסימת מלון הקבוצה על ידי אוהדים. רוב השחקנים הודו שהם היו מעדיפים מחנה אימונים בפרופיל נמוך או להיות בספרד לקראת העונה, במקום לשחק משחקי ראווה חסרי משמעות מול יריבות באיכות נמוכה.[6]
  • החלטות שגויות על העברות, בעיקר ביחס לסמואל אטו. ריאל מדריד החזיקה ב-50% מהחוזה שחתם אטו עם מיורקה מאז 1998, והייתה לה זכות בחירה ראשונה על היכן יוכל לחתום אם יבחר לעזוב את מיורקה. פרס מכר את הזכויות הללו לאטו עצמו ב-2004, בטענה שלקבוצתו כבר היו שני החלוצים הטובים בליגה (רונאלדו וראול), ושאין מקום לאחד נוסף. אטו עצמו שלל גם הוא חזרה למועדון מסיבות דומות, למרות שריאל מדריד החתימה חלוץ נוסף באותו קיץ, מייקל אואן. מאוחר יותר יצטרף אטו לברצלונה, ויוביל אותה לשלוש אליפויות ספרד ולשני גביעי אירופה. בינתיים, אואן, שהגיע במקום אטו, עזב אחרי עונה אחת לאחר שלא הצליח להשיג מקום בהרכב ריאל.

סוף העידן הראשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצועי הקבוצה על המגרש הגיעו לשפל בעונת 2005/06, כשהודחה מליגת האלופות בידי ארסנל בשמינית הגמר מבלי להבקיע שער בשלב הנוקאאוט. למרות ההחתמות החדשות, שכללו את ז'וליו בפטיסטה (24 מיליון אירו), רוביניו (30 מיליון אירו), וסרחיו ראמוס (27 מיליון אירו),[7] ריאל אשמה תוצאות רעות, כולל הפסד 0–3 בקלאסיקו לברצלונה בסנטיאגו ברנבאו בנובמבר 2005.[8] מאמנה של מדריד, ונדרליי לושמבורגו, פוטר חודש לאחר מכן ומחליפו היה חואן רמון לופז קארו.[9] תקופה קצרה של מומנטום טוב נעצרה בפתאומיות לאחר שמדריד הפסידה במשחק הראשון בחצי גמר גביע המלך 2006 בתוצאה 6–1 לריאל סרגוסה,[10] תבוסה שכמעט התהפכה עם ניצחון ביתי 4–0. לאחר מכן התפטר פרס מתפקיד נשיא המועדון ב-27 בפברואר 2006, והוחלף בידי רמון קלדרון.[11]

עונת 2006/07 נחשבת לעונה האחרונה של עידן הגלאקטיקוס הראשון. פאביו קנבארו ורוד ואן ניסטלרוי הובאו תמורת סכום משותף של 21 מיליון אירו, בעוד זידאן ורונאלדו עזבו שניהם, כשהראשון פרש בכלל מכדורגל. ההעברות שהביאו את ואן ניסטלרוי וקנבארו לריאל בלטו בכך שהושקעה בהן פחות תשומת לב תקשורתית ושיווקית. קנבארו היה קפטן אלופת העולם הטרייה איטליה במונדיאל 2006, אבל עזב את יובנטוס לאחר שירדה לסרייה ב', בעוד ואן ניסטלרוי עזב בשל חוסר אהדה במנצ'סטר יונייטד. שתי ההחתמות נתפסו כנחוצות לקבוצה, שחסרה יציבות הן בהתקפה והן בהגנה בעונה הקודמת.

לאחר עזיבתו של פרס, מינה קלדרון את פאביו קאפלו למאמן. קאפלו איזן את הקבוצה והתרחק מגישת הגלאקטיקוס שננקטה בעבר, והדיח את בקהאם מההרכב הפותח במהלך שהכה גלים בתקשורת, בגלל כושר לקוי וחוסר יכולת להשתלב באחד עשר הפותחים. עם זאת, בקהאם הוחזר להרכב במהלך המחצית השנייה של העונה, ונחשב על ידי רבים כאחד השחקנים הטובים ביותר של ריאל מדריד באותה תקופה. ההופעה של הקבוצה באותה עונה בליגת האלופות עדיין אכזבה, והיא הודחה בידי באיירן מינכן בשמינית הגמר בשל חוק שערי חוץ: ריאל ניצחה 3–2 במשחק הראשון בבית, אך הפסידה במשחק החוץ 1–2. בזירה המקומית הקבוצה סוף סוף עקפה את ברצלונה וזכתה בלה ליגה, אך קאפלו פוטר בסיום העונה.

המסמר האחרון בארון של עידן הגלאקטיקו הראשון הוא עזיבתו של בקהאם לקבוצת ה-MLS לוס אנג'לס גלאקסי בסיום עונת 2006/07.[12] חוזהו של בקהאם היה אמור להסתיים לאחר אותה עונה וקלדרון העדיף להאריך לו אותו, אולם בקהאם היה מתוסכל בגלל היחס אליו וספסולו על ידי קאפלו. בקהאם היה האחרון מבין ארבעת הגדולים שעזבו את ריאל, כאשר פיגו הצטרף לאינטר מילאנו שתי עונות לפני כן, זידאן פרש אחרי מונדיאל 2006 ורונאלדו עבר למילאן חצי עונה לפני עזיבתו של בקהאם. קאפלו הוחלף בידי ברנד שוסטר, שהוביל את הקבוצה לזכייה השנייה ברציפות בלה ליגה ב-2007/2008 ולזכייה בסופר קאפ הספרדי ב-2008. עם זאת, מדריד המשיכה להיכשל בליגת האלופות עם שתי הדחות רצופות בשמינית הגמר, ולא הצליחה לייצר יציבות גם בזירה המקומית, עם הדחות מוקדמות בגביע המלך.

עידן הגלאקטיקוס השני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני עידן הגלאקטיקוס השני (2009–2018)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שחקנים אחרים נחשבו לעיתים קרובות לחלק ממורשת הגלאקטיקוס בשל השפעתם על הקבוצה, למרות שהוחתמו טרם תקופתו של פרס, או היו בוגרי מחלקת הנוער. שחקנים אלו כללו:

רקע: עונת 2008/09

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2008/09 עמדה ריאל מדריד בצל יריבתה הגדולה ברצלונה, שהשלימה את טרבל, כולל זכייה בלה ליגה בפער גדול של תשע נקודות. ריאל שוב הושפלה בסיבוב הנוקאאוט הראשון של ליגת האלופות על ידי ליברפול, כשספגה הפסד 1–0 בסנטיאגו ברנבאו ותבוסה 4–0 באנפילד. התבוסה הובילה לעונה החמישית ברציפות בה הודחה ריאל בשמינית הגמר, והקבוצה לא עלתה לרבע הגמר מאז 2004. זאת ועוד, ריאל הפסידה בשני משחקי הקלאסיקו והודחה מגביע המלך על ידי קבוצת ריאל יוניון מהליגה השלישית. הקבוצה ספגה ביקורות ולעג נרחבים בעיתונות. המאמן ברנד שוסטר פוטר באמצע העונה, כאשר הקבוצה נמצאת בירידה ניכרת למרות המאמצים של חואנדה ראמוס, ששמר את ריאל בתמונת האליפות עם 19 ניצחונות רצופים וקיצץ את הפער מברצלונה, שעמד בתחילה על 12 נקודות, לשש בלבד. אך המומנטום של ריאל שוב נעצר כשברצלונה הביסה את ריאל 2–6, כאשר ליונל מסי, צ'אבי ותיירי הנרי מככבים.

בנוסף, נשיא המועדון רמון קלדרון התפטר בינואר 2009 בעקבות האשמות בשחיתות ולאחר שלא הצליח להשיג העברות בולטות.

עונת 2009/10

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפטרותו של קלדרון הביאה לבחירות לנשיאות באמצע 2009, והחזירה את פלורנטינו פרס לנשיאות. פרס שוב התחייב לצאת למסע רכש כדי להחזיר את המועדון לדומיננטיות אירופית ומקומית, בעיקר עם התחייבויות לנסות להחתים את שחקנה של מילאן, קאקה. 24 שעות בלבד לאחר היבחרו, מינה פרס את מנואל פלגריני למאמן. לאחר ספקולציות רבות שקשרו אותו למועדון, קאקה הוחתם במועדון תמורת שיא העברות עולמי דאז של 56 מיליון לירה שטרלינג ב-9 ביוני 2009.

ב-11 ביוני חשפה מנצ'סטר יונייטד שהיא קיבלה הצעת ענק מריאל על סך 80 מיליון ליש"ט (שיא עולמי חדש) עבור הפורטוגזי כריסטיאנו רונאלדו. יונייטד נתנה לריאל עד 30 ביוני להשלים את העסקה, וב-26 ביוני חתמו ריאל מדריד ויונייטד על ההסכם הסופי להעברת רונאלדו, שנכנס לתוקף ב-1 ביולי. באותו יום, אושר כי אולימפיק ליון קיבלה הצעה ממדריד עבור כרים בנזמה. ב-29 ביולי 2009 פורסם כי ריאל וליברפול הגיעו להסכם על העברתו של אלברו ארבלואה למועדון הספרדי תמורת תשלום של 4 מיליון אירו, אותו סכום שליברפול שילמה לריאל עבור השחקן בינואר 2007. ארבלואה חתם על חוזה לחמש שנים במדריד.

ב-4 באוגוסט, ריאל מדריד קנתה עוד שחקן מליברפול, הפעם צ'אבי אלונסו הגיע לסנטיאגו ברנבאו תמורת תשלום של 34 מיליון אירו. שחקנים נוספים שהגיעו למועדון היו ראול אלביול, אסקיאל גאראי ואסטבן גראנרו. אנטוניו אדאן הפך לשוער השלישי של הקבוצה, לאחר שהועלה ממחלקת הנוער. המאמן החדש מנואל פלגריני היה נתון בלחץ כבד לספק הצלחה מיידית בעקבות ההחתמות לפני העונה.[13]

קאקה (משמאל) וכריסטיאנו רונאלדו (מימין) הם שניים מהגלאקטיקוס שהוחתמו בעידן השני.

בשנתם הראשונה, חברי העידן השני של הגלאקטיקוס לא הצליחו לזכות באף תואר. הם הובסו 4–0 מול אלקורקון בגביע המלך (בסופו של דבר הפסידו 4–1 בסיכום), מה שזכה לכינוי אלקורקונזו (Alcorconazo), ולאחר מכן הודחו מליגת האלופות בשמינית הגמר זו השנה השישית ברציפות (הפסידו לליון 2–1 בסיכום הכללי). לאחר ההדחות הללו קיבל פלגריני אולטימטום מנשיא המועדון פרס שריאל תצטרך לזכות בלה ליגה או שהוא יפוטר. בסיום העונה המקומית, ריאל מדריד קבעה שיא מועדון של 96 נקודות, עם 31 ניצחונות ו-102 שערים, אך בכל זאת סיימה במקום השני בלה ליגה לאלופה המכהנת ברצלונה.

ריאל מדריד שוב סבלה מהחלטות רעות בחלון ההעברות, שכן וסלי סניידר ואריין רובן, שהועברו לאינטר מילאנו ובאיירן מינכן בהתאמה ולא הוחתמו במועדון מפני שנחשבו מיותרים, מילאו כל אחד תפקידי מפתח בהגעתן של קבוצותיהם לגמר ליגת האלופות 2010 בסנטיאגו ברנבאו.

עונת 2010/11

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שריאל לא זכתה באליפות ב-2009/10, מנואל פלגריני אכן פוטר וז'וזה מוריניו מונה למאמן. עוד לפני שהסתיימה עונת 2009/10 הקבוצה חיזרה באופן פעיל אחרי מוריניו, שאימן את אינטר מילאנו לזכייה בליגת האלופות, כולל ניצחון בחצי הגמר על ברצלונה (מה שמנע ממנה לזכות בליגת האלופות באצטדיונה הביתי של ריאל[14]) בדרך להשגת טרבל יבשתי. מוריניו שוחרר על ידי אינטר, שקיבלה חבילת פיצויים שוברת שיאים, ב-27 במאי 2010.

למרות היותו מאמן ולא שחקן, מוריניו כונה לעיתים קרובות גם הוא "גלאקטיקו". הוא היה מבוקש כמאמן בשל הצלחותיו בעבר, לאחר שרק בתחילת הקריירה שלו הוביל את פורטו הלא-מפוארת לשתי אליפויות אירופה רצופות, ואז הוביל את צ'לסי ואינטר חסרות-ההישגים להצלחות מקומיות ויבשתיות. בעוד ריאל מדריד רצתה להפוך את הגעתו לטירוף תקשורתי, מוריניו הטיל וטו על תוכניות המועדון שכללו לכאורה מסע ענק ברחובות מדריד או בהצגה של חולצה לבנה ענקית על פני המגרש. פלורנטינו פרס נעדר במהלך ההצגה הצנועה שהודיעה על מינויו של מוריניו. רק המנכ"ל חורחה ולדאנו, העיתונאים ומוריניו נכחו בה.

ריאל מדריד המשיכה את מסע ההחתמות שלה עם רכישות השחקנים אנחל די מריה, סרחיו קנאלס, פדרו לאון, ריקארדו קרבאליו, סאמי ח'דירה ומסוט אוזיל. ח'דירה ואוזיל מילאו בקיץ שלפני העונה תפקידי מפתח בהגעה של נבחרת גרמניה למקום השלישי במונדיאל 2010. ב-20 באפריל 2011 זכתה הקבוצה בתואר הראשון בעידן הגלאקטיקוס השני, לאחר ניצחון 1–0 על ברצלונה בגמר גביע המלך, כאשר כריסטיאנו רונאלדו הבקיע את השער המכריע בתוספת הזמן. ריאל גם הצליחה לעבור את שמינית הגמר בליגת האלופות לראשונה מזה שבע שנים, והגיעה לחצי גמר עונת 2010/2011 בו הפסידו לאלופה לבסוף ברצלונה. בלה ליגה, ריאל סיימה כסגנית לבארסה עם 92 נקודות, כשהבלאנקוס מובסים 0–5 במחזור ה-13 ומסיימים בתיקו 1–1 במחזור ה-32, ובכך השיגו את הנקודה הראשונה שלהם בששת משחקי הליגה האחרונים מול הבלאוגרנה.

במאי 2011 מונה הגלאקטיקו לשעבר זינדין זידאן לג'נרל מנג'ר של המועדון, ולדאנו.

עונת 2011/12

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2011/2012 זכתה ריאל מדריד באליפות ספרד ה-32 שלה בניצוחו של ז'וזה מוריניו, עם שיאי ליגה של 100 נקודות, 121 שערים, הפרש שערים של +89 והכי הרבה ניצחונות חוץ לעונה בלה ליגה. רגע המפתח היה הניצחון 2–1 על בארסה בקאמפ נואו ב-21 באפריל, ההפסד הביתי הראשון של ברצלונה בעונה, שהגדיל את היתרון של ריאל מדריד בטבלה לשבע נקודות כשנותרו ארבעה משחקים לסיום, והוביל לכך שהבלאוגרנה, ברשות המאמן פפ גוארדיולה, איבדה את תואר הליגה. בליגת האלופות הגיעה הקבוצה לחצי הגמר, שם התמודדה מול באיירן מינכן (בניהולו של יופ היינקס, שהוביל בעבר את ריאל מדריד לזכייה בליגת האלופות ב-1998). הבלאנקוס הפסידו במשחק הראשון 1–2 וניצחו במשחק השני 2–1 בבית (כששחקן העבר של ריאל מדריד, אריין רובן, כובש פנדל כדי להשוות את התוצאה בסיכום). באיירן ניצחה 3–1 בדו-קרב הפנדלים, בו הבעיטות של כריסטיאנו רונאלדו וקאקה נעצרו על ידי מנואל נוייר מבאיירן, וסרחיו ראמוס החמיץ.[15]

עונת 2012/13

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריאל מדריד החלה את עונת 2012/13 בזכייה בסופר קאפ הספרדי, כשהיא מנצחת את ברצלונה בשערי חוץ. עם זאת, הסופר קאפ היה התואר היחיד של הבלאנקוס באותה עונה, אף על פי שהם היו קרובים לזכות בכולם. ריאל סיימה שוב כסגניתה של בארסה בלה ליגה, עם 85 נקודות, והגיעה לחצי גמר ליגת האלופות זו השנה השלישית ברציפות, שם הודחה על ידי בורוסיה דורטמונד בתוצאה 3–4 בסיכום. ריאל הרשימה גם בגביע המלך, וניצחה את ברצלונה בחצי הגמר לפני שהפסידה את הגביע ליריבתה העירונית אתלטיקו מדריד 1–2 בהארכה. העברה משמעותית באותה עונה הייתה החתמתו של לוקה מודריץ' טוטנהאם הוטספר תמורת כ-33 מיליון פאונד. לאחר ההפסד לאתלטיקו בגמר גביע המלך, פרס הודיע על עזיבתו של מוריניו בתום העונה ב"הסכמה הדדית".[16] ריאל ניצחה את ברצלונה בשלושה מששת המפגשים באותה עונה (2–1 בסופר קאפ בבית, 3–1 בגביע המלך בחוץ, 2–1 בליגה בבית), סיימה שניים בתיקו (2–2 בליגה בחוץ, 1–1 בגביע המלך בבית) והפסידה פעם אחת (2–3 בסופר קאפ בחוץ). הניצחון הבולט ביותר הגיע בחצי גמר גביע המלך, בו הדיחה מדריד את המחזיקה ברצלונה 4–2 בסיכום לאחר 3–1 בקאמפ נואו (עם צמד של רונאלדו) לאחר תיקו 1–1 בברנבאו.[17] הניצחון השלישי על ברצלונה הגיע במחזור ה-26 בלה ליגה, אז ריאל ניצחה 2–1 משערים של כרים בנזמה וסרחיו ראמוס.

עם זאת, בשנה האחרונה של מוריניו נרשמו קרבות פנימיים בינו לבין מספר גלאקטיקוס כמו איקר קסיאס, סרחיו ראמוס, פפה וכריסטיאנו רונאלדו. מדיניות הבחירה של מוריניו יצרה מחלוקת: השוער והקפטן הוותיק קסיאס לא שיחק מאז ינואר 2013 אף על פי שכבר החלים מהשבר בידו, ובמקומו עמד בין הקורות דייגו לופס, שהיה בכושר מצוין בקמפיין המקומי והאירופי במהלך היעדרותו של קסיאס.[18]

בליגת האלופות, ריאל מדריד הדיחה את מנצ'סטר יונייטד בשמינית הגמר, כשהמשחק הראשון בברנבאו נגמר בתיקו 1–1 וריאל השיגה ניצחון 2–1 לאחר מהפך באולד טראפורד (משחק שהיה שנוי במחלוקת בעקבות כרטיס אדום שנשלף לשחקן יונייטד נאני), כשכריסטיאנו רונאלדו כבש בשני המשחקים. הקבוצה הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות בפעם השלישית ברציפות, אך הפסידה לבורוסיה דורטמונד 1–4, כשרוברט לבנדובסקי הבקיע את כל ארבעת השערים. הניצחון הביתי 2–0 של ריאל במשחק השני עם שני שערים מאוחרים לא הספיק כדי לבטל את היתרון המצטבר של דורטמונד 4–3, שקבע קלאסיקר גרמני בגמר 2013.

ריאל עלתה לגמר גביע המלך מול היריבה העירונית אתלטיקו מדריד לאחר שניצחה את ברצלונה 4–2 בסיכום חצי הגמר. עם זאת, הבלאנקוס לא הצליחו לזכות בגביע, לאחר שרוב הבעיטות שלהם נעצרו על ידי השוער הבלגי (ושחקן ריאל בעתיד) טיבו קורטואה. אתלטיקו כבשה בתוספת הזמן וניצחה 2–1.

למרות שחתם על הארכת חוזה לארבע שנים ב-2012, מוריניו עזב את ריאל מדריד בהסכמה הדדית עם המועדון בסיום עונת 2012/13, על רקע סכסוכים עם שחקני המפתח קסיאס, ראמוס ופפה.[19]

עונת 2013/14

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 ביוני 2013, קרלו אנצ'לוטי הפך למאמן ריאל מדריד לאחר שחתם על חוזה לשלוש שנים.[20][21] יום לאחר מכן הוא הוצג במסיבת עיתונאים במדריד, שם הוכרז גם שזינדין זידאן ופול קלמנט יהיו עוזריו.[22] ב-1 בספטמבר 2013 הוכרזה העברתו של גארת' בייל מטוטנהאם הוטספר, שהצטרף לבנזמה ורונאלדו בהתקפה המדרידאית. העברתו של הוולשי הייתה שיא עולמי חדש, כאשר מחיר ההעברה נע סביב 100 מיליון אירו.[23] בעונתו הראשונה של אנצ'לוטי במועדון ריאל מדריד זכתה בגביע המלך, כאשר בייל הבקיע את שער הניצחון בגמר מול ברצלונה.[24] ב-24 במאי 2014 ניצחה ריאל את היריבה העירונית אתלטיקו מדריד בגמר ליגת האלופות, זכתה בתואר האירופי הראשון שלה מאז 2002,[25] והפכה לקבוצה הראשונה שזוכה בעשרה גביעי אירופה.[26] שלישיית ההתקפה של הבלאנקוס, בייל, בנזמה ורונאלדו, שזכתה לכינוי "BBC", סיימה את העונה עם 97 שערים (ממוצע של 32.33 שערים לשחקן).[27]

עונת 2014/15

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 באוגוסט 2014 זכתה ריאל מדריד בסופר קאפ האירופי 2014 מול אלופת עונת 2013/2014 בליגה האירופית, סביליה, בתוצאה 2–0. כריסטיאנו רונאלדו כבש את שני השערים של מדריד, שזכתה בתואר ה-78 של המועדון. בסופר קאפ הספרדי מול אתלטיקו, סיימה ריאל את משחק הבית שלה בתיקו 1–1 לאחר שערים של חאמס רודריגס וראול גרסיה, וההכרעה עברה לאצטדיון ויסנטה קלדרון.[28] מריו מנדז'וקיץ' הימם את ריאל אחרי שתי דקות בלבד במשחק השני וכבש את השער היחיד במשחק, ואתלטיקו זכתה בתואר.[29][30] במשחק האחרון של העונה, מרטין אודגור הנורווגי הפך לשחקן הצעיר ביותר של ריאל מדריד אי פעם ששיחק בלה ליגה.

עונת 2015/16

[עריכת קוד מקור | עריכה]

את העונה פתח רפאל בניטס כמאמן הקבוצה, אך ב-4 בינואר 2016 הוא פוטר והוחלף על ידי זינדין זידאן.[31] ב-28 במאי 2016 ניצחה ריאל את יריבתה העירונית אתלטיקו בגמר ליגת האלופות, וזכתה בתואר האירופי האחד-עשר שלה.[32]

עונת 2016/17

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 במאי 2017, רונאלדו כבש שלושער וריאל עלתה ליתרון 3–0 מול אתלטיקו מדריד במשחק הראשון של חצי גמר ליגת האלופות.[33] ב-6 במאי 2017, צמדים של מוראטה ורודריגס מול גרנדה הובילו את מדריד לניצחון 4–0.[34] ב-10 במאי 2017, שער של איסקו הספיק לריאל כדי להעפיל לגמר ליגת האלופות, למרות הפסד 1–2 לאתלטיקו במשחק השני, מפני שריאל ניצחה 4–2 בסיכום שני המשחקים.[35] ב-14 במאי 2017, צמד של רונאלדו ושערים של נאצ'ו וקרוס הבטיחו לריאל ניצחון 4–1 על סביליה.[36] ב-17 במאי 2017, צמד נוסף של רונאלדו ושערים של בנזמה וקרוס הביאו למדריד ניצחון חוץ 4–1 מול סלטה ויגו. הניצחון הזה העלה את מדריד ליתרון בטבלת הליגה על ברצלונה, כשנותר משחק אחד לסיום העונה.[37] ב-21 במאי 2017, ניצחון 2–0 על מאלגה משערים של רונאלדו ובנזמה, הבטיח למדריד את אליפות הליגה ה-33 בתולדותיה בעונת 2016/2017.[38]

ב-3 ביוני 2017 זכתה מדריד בליגת האלופות 2016/17 לאחר שהביסה את יובנטוס 4–1 בגמר, עם צמד של רונאלדו ושערים של קאסמירו ומרקו אסנסיו. ריאל זכתה בגביע אירופה בשני ברציפות, השלישי בארבע שנים וה-12 בסך הכל שלה. עם הניצחון הזה, מדריד הפכה לקבוצה הראשונה שזוכה פעמיים ברצף בגביע בעידן ליגת האלופות.[39]

עונת 2017/18

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריאל מדריד זכתה בליגת האלופות בפעם השלישית ברציפות כשניצחה את ליברפול 3–1 בגמר, והפכה לקבוצה הראשונה שזוכה בשלושה תארים רצופים מאז 1976. זה היה גביע אירופה הרביעי של ריאל בתוך חמש שנים, שיא תקופת הדומיננטיות האירופית של קבוצה כלשהי מאז הדומיננטיות של הבלאנקוס עצמם בשנות ה-50 וה-60.[40]

שחקני עידן הפוסט-גלאקטיקו (2018–הווה)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונות 2018/19 ו-2019/20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רונאלדו עזב את המועדון ב-2018 ליובנטוס, מה שגרם לעונה הגרועה ביותר של ריאל מזה עשור.[42] המועדון נכנס במקביל לבנייה מחודשת ארוכה, שהחלה להניב פירות בעונת 2019/2020, בה זכתה באליפות הליגה.[43]

סיום עידן הגלאקטיקוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת 2020/21 שוב הסתיימה ללא תואר עבור הבלאנקוס, אך המועדון חזר לחצי גמר ליגת האלופות לאחר שתי הדחות רצופות בשמינית הגמר.[44] לבסוף, בעונת 2021/22 הושגה פריצת הדרך. בהנהגתו של קרלו אנצ'לוטי, שחזר לקדנציה שנייה במועדון, ריאל זכתה בדאבל של הלה ליגה וליגת האלופות.[45][46] בגמר, ריאל ניצחה את ליברפול 1–0 בשחזור המפגש מ-2018. כך, למרות הבנייה מחדש וסוף עידן הגלאקטיקוס, ריאל זכתה בגביע אירופה החמישי שלה בתשע שנים.[47] עם זאת, הזכייה הזאת הייתה שונה לחלוטין מקודמותיה. למרות מעמדה של ריאל כקבוצה המעוטרת ביותר בתולדות ליגת האלופות, היא נחשבה לאנדרדוג בעונה זו, לאחר שדורגה שביעית בסיכויי הזכייה לפני תחילת שלב הבתים בספטמבר 2021, והפייבוריטית הייתה פריז סן-ז'רמן (שבעצמה בנתה מעין גלאקטיקוס, בכיכובם של ליונל מסי, ניימאר וקיליאן אמבפה).[48] לפני תחילת שלב הנוקאאוט בפברואר 2022 ריאל שוב דורגה במקום השביעי, אחרי מנצ'סטר סיטי, באיירן מינכן, ליברפול, צ'לסי, פריז סן-ז'רמן ואייאקס, ונחשבה לאנדרדוג מול כל הקבוצות מולן התמודדה (פריז, צ'לסי, סיטי וליברפול, לפי הסדר).[49] לכן, הזכייה של מדריד נחשבת בין הפחות צפויות בהיסטוריה המודרנית של ליגת האלופות.[50]

תארים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עידן הגלאקטיקוס הראשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עידן הגלאקטיקוס השני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני עונת 2005/2006 הוחלט במכבי תל אביב, לרגל חגיגות המאה למועדון (שהוקם ב-1906) ובעקבות העפלת הקבוצה לליגת האלופות בעונה שעברה, להקים פרויקט "גלאקטיקוס" מקומי לקראת העונה. באותה המועדון היה בתקופה קשה לנוכח מחאות אוהדים נגד הבעלים לוני הרציקוביץ' בעקבות הוויתור על אבי נמני דווקא אחרי עונת האליפות ב-2002/2003, ומי שהגה את הרעיון היה דווקא אחד מבעלי מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב, דייוויד פדרמן, ששכנע את הרציקוביץ' להגדיל משמעותית את תקציב הקבוצה.

פדרמן טס לאנגליה ושכנע את אייל ברקוביץ', שחקן פורטסמות', לחתום בקבוצה. במסיבת העיתונאים בה הוצג בקבוצה הכריז ברקוביץ' כי קבוצתו תזכה בדאבל.[51] בקבוצה הוחתמו גם אבי יחיאל, בלם נבחרת ישראל, ג'ובאני רוסו, שעבר לקבוצה ישירות ממכבי חיפה, ובלסינג קאקו, שהוחתם מבולטון וונדררס מהפרמייר ליג. שיא חלון ההעברות של הצהובים היה החתמתו בחזרה של נמני מבית"ר ירושלים. הזרים כריסטיאן גונזאלס האורוגוואי, ז'וזה דוארטה הברזילאי ואאוג'ן טריקה הרומני חתמו גם הם בקבוצה. המועדון אף שבר את שיא המינויים שלו, עם 9,500.

העונה של מכבי תל אביב נפתחה רע עם הפסד 2–3[52] לבני יהודה במסגרת גביע הטוטו ותבוסה בדרבי להפועל תל אביב 0–3. הקבוצה גם הודחה מגביע אופ"א אחרי 2–2 בהארכה באצטדיון בלומפילד מול אפואל ניקוסיה, ו-2–3 בסיכום.

למרות ניצחונות בפתיחת הליגה 1–0 על בית"ר ירושלים ו-2–0 על הפועל תל אביב, הקבוצה הפסידה 0–1 להפועל כפר סבא ומכבי חיפה החלה לברוח.[53]

בעקבות ריאיון של ברקוביץ' לפגוש את העיתונות בערוץ 2, בו תקף את קבוצתו על כך שלא החתימה חלוץ,[54] השעה אותו המאמן ניר קלינגר מהקבוצה.[55] כבר בנובמבר עמד הפער בין הצהובים למכבי חיפה על 11 נקודות, והקבוצות הגיעו למשחק ביניהן במומנטום הפוך. חיפה ניצחה 2–1 והגדילה את הפער ל-14.[56] לאחר הפסד לבית"ר ירושלים התפטר קלינגר מתפקידו ובמקומו מונה בני טבק, מאמן קבוצת הנוער של המועדון, אך הוא הוחזר לפני שאימן פעם אחת את הקבוצה הבוגרת.[57] טון קאנן, שאימן את בית"ר ירושלים עד שפוטר ממנה, מונה למאמן הקבוצה ב-20 בדצמבר.[58]

בפברואר הוחתמו בקבוצה גיורגי דמטרדזה, אלווין בצ'ירי והנרי מקינאווה בניסיון לשפר את המצב, וזמן קצר לאחר מכן ניצחו הצהובים את מכבי חיפה 1–0 משער של אופיר חיים.[59]

השפל של הקבוצה בעונה היה התבוסה 0–4 להפועל עכו מהליגה הלאומית במסגרת גביע המדינה.[60] מכבי תל אביב סיימה את העונה במקום השישי עם 44 נקודות. בסיום העונה פרש ברקוביץ' מכדורגל,[61] והעונה הסתיימה בכישלון חרוץ.[62]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "For Real Madrid, Galacticos 2.0 has proven to be more successful than its predecessor". Vyasa Shastry. scroll.in. 3 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Shorter Oxford English Dictionary. Oxford, UK: Oxford University Press. 2007. ISBN 978-0199206872.
  3. ^ "Real Madrid's Galactico that never was". 27 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Totti: "In some parallel universe, I was Sergio Ramos' captain"". 27 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Totti on new Champions League campaign, rejecting Real, Ballon d'Or race and more".
  6. ^ "Globetrotters Real back at base after Asian tour". CNN.
  7. ^ "Alberto Moreno angling for Real Madrid move". Marca. Retrieved 23 August 2014
  8. ^ "Real Madrid 0–3 Barcelona". BBC Sport. 19 בנובמבר 2005. נבדק ב-26 ביולי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "Real Madrid sack coach Luxemburgo". BBC Sport. 4 בדצמבר 2005. נבדק ב-26 ביולי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ "Real Madrid concede six in defeat". BBC Sport. 8 בפברואר 2006. נבדק ב-26 ביולי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "Perez resigns as Madrid president". BBC Sport. 27 בפברואר 2006. נבדק ב-7 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Sinnott, John (10 ביוני 2007). "LA deal revived Beckham – Antic". BBC News. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ "Pellegrini is under pressure". Bleacher Report. 4 April 2014.
  14. ^ "Madrid revels in Barcelona's exit". CNN. 30 באפריל 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Winter, Henry (26 באפריל 2012). "Bayern Munich reach Champions League final after beating Real Madrid in dramatic penalty shoot-out". London: Telegraph. אורכב מ-המקור ב-25 באפריל 2012. נבדק ב-2012-05-19. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ "Jose Mourinho: Real Madrid boss to leave next month". BBC. 20 במאי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ Kim McCauley (26 בפברואר 2013). "Barcelona vs. Real Madrid, 2013 El Clasico: Final score 1-3, Los Merengues stunningly brilliant". SB Nation. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "Mourinho can't call Casillas back with Diego Lopez in such fantastic form | Goal.com".
  19. ^ "Real Madrid: Highs and Lows of Their 2012-13 Season". Samuel Marsden. Bleacher Report. 31 במאי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Carlo Ancelotti, new Real Madrid coach". Real Madrid CF. 25 ביוני 2013. אורכב מ-המקור ב-28 ביוני 2013. נבדק ב-25 ביוני 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ "Official: Real Madrid confirm Ancelotti signing". Real Madrid CF. 26 ביוני 2013. אורכב מ-המקור ב-12 באוקטובר 2013. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ "English coach joins Zidane on Ancelotti's Real staff". ESPN. 26 ביוני 2013. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ "Bale, Real Madrid's newest player". Real Madrid CF official site. 1 בספטמבר 2013. אורכב מ-המקור ב-3 בספטמבר 2013. נבדק ב-1 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Lowe, Sid (16 באפריל 2014). "Real Madrid's Gareth Bale gallops past Barcelona to land Copa del Rey". The Guardian. נבדק ב-30 באפריל 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ "Bayern Munich 0-4 Real Madrid". BBC Sport. 29 באפריל 2014. נבדק ב-30 באפריל 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ "Real Madrid make history with La Decima". Euronews. 2014-05-26. נבדק ב-26 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ "200 goals for the BBC". RealMadrid.com. 4 בספטמבר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ "1-1: The Supercup of Spain will be decided in the Calderón". realmadrid.com. 2014-08-19.
  29. ^ "1-0: A lack of accuracy did for Real Madrid in the Supercopa de España". realmadrid.com. 2014-08-22.
  30. ^ "Una pequeña revancha". marca.com. 2014-08-23.
  31. ^ "Zidane: a club legend in the Real Madrid dugout". realmadrid.com. 4 בינואר 2016. נבדק ב-4 בינואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ "1–1: La Undécima is ours". Real Madrid C.F. נבדק ב-28 במאי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "3–0: Ronaldo treble edges Madrid closer to Cardiff showpiece". Real Madrid C.F. 2 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "0–4: Real Madrid thrash Granada in their fight for the LaLiga title". Real Madrid C.F. 6 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "2–1: All out for the club's 12th European Cup in Cardiff!". Real Madrid C.F. 10 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ "4–1: The decisive final week of LaLiga starts well with a win over Sevilla". Real Madrid C.F. 14 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ "1–4: Madrid regain top spot with LaLiga title on the line in Málaga". Real Madrid C.F. 17 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ "0–2: LaLiga champions!". Real Madrid C.F. 21 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ "1–4: Madrid make history as they win La Duodécima". Real Madrid C.F. 3 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "3-1: Madrid clinch La Decimotercera". Realmadrid.com. 26 במאי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ Revealed: How Much Eden Hazard's Real Madrid Champions League Triumph Earned Chelsea
  42. ^ "Real Madrid need four goals to avoid their worst season ever in 21st century". BeSoccer. 14 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ "Real Madrid win the longest LaLiga Santander season". Marca. Spain. 17 ביולי 2020. נבדק ב-17 ביולי 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ "Liverpool 0–0 Real Madrid: Merengues hold firm to eliminate Reds". UEFA. 14 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ "Real Madrid On Course For Earliest La Liga Title Win In 32 Years After Barca's 3rd Straight Loss". Sports Illustrated. 25 באפריל 2022. נבדק ב-30 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ Javier García. "Madrid clinch the Decimocuarta!". realmadrid.com. נבדק ב-29 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ Associated Press. "Real Madrid beats Liverpool 1-0 for 14th European Cup title". CNBC. נבדק ב-29 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ Simon Borg (14 בספטמבר 2021). "UEFA Champions League odds, betting favorites & futures picks for 2021-22 tournament". The Sporting News. נבדק ב-1 ביוני 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ Kyle Bonn (14 בפברואר 2022). "Who will win the 2022 UEFA Champions League? Betting odds, futures and expert picks". The Sporting News. נבדק ב-1 ביוני 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ Ryan O'Hanlon (27 במאי 2022). "Real Madrid's Champions League mystique: Can science explain their magical run?". ESPN UK. נבדק ב-1 ביוני 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ סער הס, מכבי ת"א מציגה - כך מרסקים קבוצה, באתר ynet, 5 במרץ 2006
  52. ^ עודד שלו, גביע הטוטו: מכבי ת"א - בני יהודה 3:2, באתר ynet, 6 באוגוסט 2005
  53. ^ עודד שלו, ליגת העל, מחזור 3: הפועל כפ"ס - מכבי ת"א 0:1, באתר ynet, 24 בספטמבר 2005
  54. ^ גיל לבנוני, הצגת יחיד, באתר www.makorrishon.co.il
  55. ^ עודד שלו, ברקוביץ' הגיע לאימון: "אני לא חושב שהגזמתי", באתר ynet, 25 באוקטובר 2005
  56. ^ ליגת טוטו, מח' 10: מכבי חיפה - מכבי ת"א 1:2, באתר ynet, 20 בנובמבר 2005
  57. ^ עודד שלו ותומר גנור, דריקס: "קיבלנו החלטה טובה, בלי כניעה לאוהדים", באתר ynet, 5 בדצמבר 2005
  58. ^ גור מוטולה, טון קאנן מונה למאמן מכבי ת"א, באתר ynet, 20 בדצמבר 2005
  59. ^ ליגת העל, מחזור 21: מכבי ת"א - מכבי חיפה 0:1, באתר ynet, 12 בפברואר 2006
  60. ^ גור מוטולה, הפועל עכו הדהימה את מכבי ת"א בגביע, 0:4, באתר ynet, 4 במרץ 2006
  61. ^ אבי סופר, ‏אייל ברקוביץ' הודיע על פרישה מכדורגל, באתר ONE‏, 7 במאי 2006
  62. ^ אשר גולדברג, ‏‏חורבן המאה: קריסתה הגדולה של מכבי ת"א בעונת הגלאקטיקוס, באתר ספורט1, 29 בינואר 2021
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גלאקטיקוס&oldid=38952427"