גילוח המצורע

גילוח המצורע ביום השביעי הוא אחד מהשלבים בתהליך ההיטהרות של המצורע. הגילוח הוא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות.

מקור המצווה

לאחר שהתורה מצווה על הזאת הדם על המצורע, כיבוס בגדיו, גילוח שערו, טבילתו והמתנה של שבעה ימים מחוץ לאוהלו, היא מצווה על סיום תהליך הטהרה ביום השביעי:

וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר

— ויקרא יד,ט

מצווה בפני עצמה

הרמב"ם ומוני מצוות נוספים מונים את הגילוח ביום השביעי כמצווה בפני עצמה, כיוון שהגילוח הוא שלב המסיים את טהרת המצורע ופותח את השלב של הכפרה על ידי קורבן המצורע. כל זאת בשונה מהגילוח הראשון שעושה המצורע מיד לאחר הזאת הדם עליו, שהוא רק אחד מהמרכיבים שבמצוות טהרת המצורע.

טעם המצווה

ההבנה המקובלת בקרב חז"ל היא שהצרעת נועדה לעונש ותיקון עבור חוטאים מסוימים, כגון גאוותנים או בעלי לשון הרע. ספר החינוך מסביר שגילוח המצורע נועד לעורר אותו לשוב בתשובה ולהתחדש. הגילוח הטוטאלי של כל השער נועד להראות לעולם כאילו היום נברא והוא יכול לפתוח בדף חדש ונקי, ללא שידבקו בו החטאים מהעבר. מעתה הוא יכול בעצמו להחליט על מעשיו ולכוונם מלכתחילה למקומות טובים.

דיני המצווה

ביום השביעי, שישה ימים לאחר שנזרק עליו הדם, צריך המצורע לגלח את כל שערו. הגילוח צריך להיעשות בתער על כל בשרו, והוא מבטל את איסור התורה על גילוח בתער.

מצורע שלא התגלח

מצורע שלא התגלח ביום השביעי - לא רק שלא קיים את המצווה, אלא גם לא נטהר בטבילה, וכלשון המשנה: ”טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּתִגְלַחְתּוֹ”. משום כך, אם לא התגלח בשביעי אלא ביום השמיני - לא יכול להביא את קרבן המצורע ביום השמיני, אלא עליו לטבול בשמיני ולהקריב את קרבנו למחרת. כל זאת בשונה מהנזיר, ש”טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּיָמָיו”, ואם לא גילח ביום השביעי עליו לגלח ביום השמיני ובאותו יום להביא את קרבן הנזיר.

מקומות הצריכים גילוח

לגבי היקף הגילוח, מובאות שתי דרכים בתלמוד כיצד לדרוש את הפסוק, המשקפות שתי גישות דרשניות עקרוניות - גישתו של רבי ישמעאל וגישתו של רבי עקיבא:

רבי ישמעאל סובר שיש להשתמש בכלל התלמודי "כלל ופרט וכלל": ”'והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו' - כלל, 'את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו' - פרט, 'ואת כל שערו יגלח' - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה פרט מפורש מקום כינוס שער ונראה - אף כל מקום כינוס שער ונראה”. וביארו בתלמוד שלדעתו יוצא שיש לגלח כל מקום שהשיער בו כנוס ובנוסף הוא נראה, ולכן יש לגלח את שער הערווה, ולעומת זאת אין מצווה לגלח את שיער בית השחי (המוסתר) או השיער בשאר הגוף שאינו מכונס.

רבי עקיבא, לעומתו, דורש את הפסוק על פי כלל תלמודי אחר של "ריבה ומיעט וריבה": ”'והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו' - ריבה, 'את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו' - מיעט, 'ואת כל שערו יגלח' - חזר וריבה; ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל”. בתלמוד מבואר שלפי רבי עקיבא צריך לגלח את כל הגוף, גם במקומות שאין בהם שער כנוס. והראשונים הבינו שגם את שער בית השחי יש לגלח, וכלשון התלמוד: ”מגלח כדלעת”. אמנם, גם לפי רבי עקיבא מיעט הכתוב גילוח מסוים - במקומות כמו החוטם, שלא צריך המצורע לגלח בתוכו.

בתלמוד נקבעה הלכה כרבי עקיבא. ונחלקו הראשונים מה שונה בחוטם משאר המקומות שפוטר אותו מגילוח: לפי הרמב"ם החוטם הוא מקום שאינו נראה בכלל, ולכן דינו קל יותר מבית השחי. לפי הראב"ד, החוטם הוא מקום בו לרוב האנשים אין שער, ולכן לא צריך לגלחו.

קישורים חיצוניים

• רמב"ם, ספר המצוות, עשה קיא.
• רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול, עשה רלז.
• ספר החינוך, מצווה קעד.
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת צרעת, פרק יא.