גילה בן עקיבא
 | |
| גילה בן עקיבא, 1943 | |
| לידה |
18 בדצמבר 1925 נהלל, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| נרצחה |
27 באוגוסט 1953 (בגיל 27) ירדן |
| מדינה |
ישראל |
  | |
גילה (דרוקר) בן עקיבא (18 בדצמבר 1925, נהלל – 27 באוגוסט 1953, ירדן) הייתה לוחמת ומפקדת בפלמ"ח. נהרגה בירדן במהלך מסע לסלע האדום.
ילדות ונעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולדה ב-18 בדצמבר 1925 בנהלל, בת בכורה ללאה ומשה דרוקר. הוריה עלו לארץ בשנת 1921 והוכשרו לעבודה חקלאית במסגרת ההכשרה במקוה ישראל, משם נשלחו לעבוד בנהלל. בנהלל השתייכו לקבוצת "ארגון א'" או "נהלל ב'" שייסדה ב-1927 בעמק יזרעאל את המושב כפר יהושע. הייתה הבת הבכורה במושב, שנה אחריה נולדה אחותה דליה וארבע שנים אחר-כך נולד האח יעקב.
בכפר לקחו הילדים חלק פעיל בתפעול המשק וסייעו להורים בכל אשר יכלו: עדות לכך ניתן למצוא במכתב שכתבה בגיל 11 לילדי הגולה, בו תיארה את המשק החקלאי של משפחתה במושב: "הורינו משכימים קום ויוצאים לשדה. לעונה הזאת קנינו מכבש נודד, והוא מספיק לכבוש שש-מאות חבילות ליום. כבר התחילו לקצור את השעורה, הכרם מלבלב. עוד מעט יקצרו גם את החיטה".[1] במקביל למדה בבית-הספר ושותפה בוועדת החינוך של הכפר. במשך שנתיים נשלחה לשישה שבועות של העשרה לימודית בירושלים שהועברו על ידי מרצים מהאוניברסיטה העברית, במקום הלימודים בבית הספר.[2]
אמנם שם המשפחה שונה ל"בן עקיבא" באופן רשמי רק לאחר פטירת אביה בשנת 1947, אך עוד משנת 1931 בערך נהג האב לחתום על מכתביו בשם "משה בן עקיבא". עקיבא היה אביו של משה, שנפטר אז. מכיוון שבנו הצעיר, דודה של גילה, נקרא יעקב על שם הסב מצד האם, החליט משה להנציח בחתימתו את אביו. לאחר פטירת משה דרוקר החליטה המשפחה לשנות את שם המשפחה באופן רשמי.
שירותה בפלמ"ח
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1944, והיא בת 18, ביקשה להצטרף לשורות "ההגנה" ונשלחה לקורס מדריכות בנשק קל שהתקיים בשפיה. באחת מנסיעותיה לקורס בשפיה פגשה חבורת פלמ"חניקיות והתרשמה מהן מאוד. שלוש שנים לאחר מכן הצטרפה למסע של פלוגה ד' של הפלמ"ח לנגב, ובעקבות חוויותיה החיוביות מהמסע התגייסה זמן קצר לאחר מכן לפלמ"ח ושובצה בפלוגה ח' למחלקת רמת-רחל.[3] שובצה לכיתת הסיירים של הפלוגה, ובכך הייתה לאחת הנשים הראשונות שעברו קורס זה, בהמשך נשלחה לקורס מפקדי כיתות סיירות והייתה לאישה היחידה בקורס זה. בתקופה זאת לקחה חלק במשימות רבות במדבר יהודה ובנגב שאת חלקן הובילה.
במהלך משימות אלה הצילה מספר פעמים את כוח המשימה שיצא לשטח. במהלך מטווח של הפלוגה במדבר יהודה ביום חמסין, יצאה עם ארבעה לוחמים להביא מים מעין פשחה. כל ההולכים כמעט והתייבשו והיא הייתה הראשונה לחזור עם מים לחברי הפלוגה, בכך הצילה אותם מהתייבשות.[4] במסע אחר, בנחל קומראן, נתקלה מחלקתה בקבוצת בדואים. היא הייתה היחידה שחשדה בהם. היא הוציאה את אקדחה מהסליק וברגע שהבדואים ניסו לשדוד אותם מנעה את השוד.[5]
השתתפותה בליל הרכבות בבתיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניגוד למקובל, כאישה בפלמ"ח לא היה עליה להיאבק על מקומה בפעולות המבצעיות הרבות בהן לקחה חלק. היא השתתפה בפעילות איסוף מודיעין בירושלים, בליל וינגייט ובליל הרכבות בבתיר. במהלך המאבק נגד הבריטים יצאה עם כוח מפיקוד רעננה למסילת הברזל ליד הכפר בתיר. מיד לאחר הנחת המטענים על פסי הרכבת שמעו את הרכבת, שהתקרבה מוקדם משצפו. הכוח התחבא לצד המסילה והרכבת הפעילה את המטענים. שוטרים בריטים יצאו מהרכבת לחפש ונשמעו יריות. כל פלמ"חניק ברח בצורה של נסיגה חופשית, ובסופה של הנסיגה לא ידע איש מאנשי הכוח היכן היא. כעבור מספר שעות הגיעה בכוחות עצמה בחזרה לבסיס ללא סיוע של חבריה למשימה.[6]
מפקדת בפלמ"ח
[עריכת קוד מקור | עריכה]תפקידה הפיקודי הראשון היה כמפקדת כיתת בנות במשמר השרון, מחליפתה של ברכה פולד. לאחר שההכשרה עלתה לפרק ההתיישבות עברה לפקד על מחלקת קריית ענבים ולאחר מכן למחלקת מעלה החמישה.[7] לקראת תאריך שחרורה יצאה לקורס מפקדי מחלקות. בשל מות אביה ביקשה להשתחרר לפני תום הקורס.
ביום הכרזת המדינה התנדבה לחזור לשורות הפלמ"ח כדי להילחם במלחמת העצמאות. היא שירתה כמפקדת מחלקת גח"ל (גיוס חוץ-לארץ) וכלוחמת ומפקדת מחלקה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח בחטיבת הראל.[8] חייליה במחלקה זו כינו אותה "ז'אן", על-שם ז'אן ד'ארק.[9] באתר הפלמ"ח נוסף לשמה כינויה "הג'ינג'ית".[10]
במהלך שירותה הרגישה כי הופלתה לרעה משום שהיא אישה וכי המפקדים לא התירו למחלקה בפיקודה לצאת לפעילויות מבצעיות. היא התווכחה רבות עם מפקדיה ולבסוף בחרה לסיים את תפקידה.[11] המשיכה לשירות במחלקת הסיירים של הגדוד הרביעי ואף הוצע לה לפקד עליה, אך היא סירבה להצעה בטענה שעל-אף דרגתה ישנם מפקדים מנוסים יותר.
במהלך ההפוגה חזרה לבית המשפחה בכפר יהושע כדי להחזיק את משק המשפחה וביקשה מחברתה למחלקה, אביבה רבינוביץ', לעדכן אותה כשהלחימה תימשך.[12] עם פתיחת מבצע חורב נשלח מסר לקרוא לה לבוא להשתתף בלחימה, אבל ההודעה הגיעה אליה מאוחר מדי והיא לא הספיקה לקחת בו חלק.
המסע אל הסלע האדום
[עריכת קוד מקור | עריכה]תכנון המסע
[עריכת קוד מקור | עריכה]נודעה כחובבת טבע ובוטניקה ואהבה לטייל. לאחר הקמת המדינה הצטרפה לחבורת צעירים וצעירות שהרבתה לטייל במסעות נועזים ברחבי הארץ, בעיקר בנגב ובמדבר יהודה. עם כמה חברים מהקבוצה, אריק מגר, מרים מונדרר, איתן מינץ ויעקב קליפלד, תכננו מסע אל הסלע האדום, בפטרה שבירדן. במהלך תכנון הטיול נפגשו החמישה עם זאב וילנאי, אשר על ספרו, מדריך ארץ ישראל, הסתמכו בתכנון מסעם. הוא עודד אותם לצאת למסע זה. היא ידעה על הסכנות האורבות למי שיצאו למסע לפטרה. חברתה רחל סבוראי סיפרה כי לפני שיצאה לדרך הבטיחה לה כי אם תחוש בסכנה תפרוש מן המסע.[13] בריאיון אמרה רחל סבוראי שהיא סיפרה לה על הקבוצה המתארגנת.[14] ב-27 באוגוסט 1953 חצו החמישה את הגבול לירדן.
הרצח
[עריכת קוד מקור | עריכה]על-פי אחת הגרסאות, שמעולם לא אומתה, במהלך המסע הכיש נחש את איתן מינץ והחמישה פנו למשטרת ביר-מד'כּור, היישוב הקרוב ביותר לנקודה בה נמצאו, לקבלת עזרה. כשהגיעו שוטרים למקום הם נעלו מאחוריהם את השערים, ירו למוות בארבעה והניחו למינץ הפגוע למות מהכשת הנחש. לפי גרסה אחרת, החמישה נרצחו על ידי בדואים שם, ומפקד משטרת ביר-מד'כּור, בדואי משבטי האזור, הורד בדרגה לאחר הרצח על כי פעל על דעת עצמו ברוצחו את החמישה.[15]
גופותיהם הועברו לישראל ב-29 באוגוסט 1953. רצח החמישה הפתיע את הארץ כולה. בתחילה הניחה העיתונות כי מדובר בחבורת תיירים ששהו באילת. כאשר התברר שמדובר בישראלים הועלתה הסברה כי אלה היו מטיילים שסטו מדרכם. בבדיקה ראשונית היה ברור שחמשת המטיילים לא היו חמושים.[16] בת 27 במותה. הותירה אחריה אם, אח ואחות. הובאה למנוחות בבית העלמין בכפר יהושע.
הנצחתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחותה דליה הוסיפה לשם משפחתה את המילה "סלע", אחיה קרא לבנו על שמה. גיל בן עקיבא נהרג בלילה בין 6 ל-7 ביוני 1982 בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, ונטמן בבית העלמין בכפר יהושע.
הונצחה בספר "לבנינו" בהוצאת כפר יהושע ובספר עד סלע: חמישה שהלכו (עורך: משה טל) לזכר חמשת ההרוגים. ב-2003 נחנכה במוזיאון הפלמ"ח פינה לזכרה ולזכר חבריה הלוחמים שנהרגו בדרכם לפטרה.[17]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אוריאל אופק (עורך), לבנינו וחניכנו שנפלו במערכות סיני ובדרך בואכה סלע אדום, כפר יהושע, תשי"ט.
- משה טל (עורך), עד סלע: חמישה שהלכו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1960.
- נסיה שפרן, הסלע האדום – המסעות האסורים לפטרה (עורכת: שולמית משולם), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2013.
- נסיה שפרן, הסלע האדום – מבט לאחור, תל אביב, 1960.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גילה בן עקיבא, באתר הפלמ"ח
- גילה בן עקיבא באתר כפר יהושע.
- גילה בן עקיבא(הקישור אינו פעיל) באתר גלעד לזכרם, יד לבנים סניף ירושלים.
- משפחת בן עקיבא באתר קשר רב-דורי, משרד החינוך.
- גילה בן עקיבא, באתר הגבורה, באתר הגבורה.
- גליה גוטמן, "פטרה, המיתוס: מנגד להטו הרי אדום", מסע אחר, גיליון 156.
- יובל אזולאי, האם הוויכוח על ההליכה לפטרה הסתיים?, באתר הארץ, 1 בינואר 2007
- גילה בן עקיבא בסקירה פטרה והצנחנים, אתר הצנחנים.
- סיפור הסלע האדום בבלוג "לגלות את העולם אחרת".
- ירדן – הסלע האדום באתר של צור שיזף.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אוריאל אופק (עורך), לבנינו וחניכנו שנפלו במלחמות סיני ובדרך בואכה סלע אדום, כפר יהושע, תשי"ט, תל אביב: דבר, עמ' 44–45.
- ^ עדותו של דוד ברש, בתוך: משה טל (עורך), עד סלע: חמישה שהלכו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1960, עמ' 196–197.
- ^ עדות דליה בן עקיבא, ארכיון הפלמ"ח.
- ^ טל, עד סלע: חמישה שהלכו, עמ' 229–233.
- ^ טל, 'עד סלע: חמישה שהלכו, עמ' 238.
- ^ עדות מנחם רוסק, ארכיון הפלמ"ח.
- ^ טל, עד סלע: חמישה שהלכו, עמ' 258, עמ' 262.
- ^ רועי כספי, "המדינה שבדרך", ביבשה, אתר זרוע היבשה, צה"ל.
- ^ טל, עד סלע: חמישה שהלכו, עמ' 280.
- ^ גילה (דרוקר) בן עקיבא (הג'ינג'ית), באתר הפלמ"ח.
- ^ אופק, לבנינו, עמ' 33.
- ^ טל, עד סלע: חמישה שהלכו, עמ' 291.
- ^ גליה גוטמן, "פטרה, המיתוס: מנגד להטו הרי אדום", מסע אחר, גיליון 156.
- ^ יעקב בר-און, "פטרה: תמונת מחזור", מקור ראשון, 23 בספטמבר 2005.
- ^ נסיה שפרן, הסלע האדום – המסעות האסורים לפטרה, יד בן צבי, ירושלים, 2013, עמ' 129.
- ^ זוהו חמשת ההרוגים וגוויותיהם הובאו לישראל, דבר, 31 באוגוסט 1953
- ^ יובל אזולאי, האם הוויכוח על ההליכה לפטרה הסתיים?, באתר הארץ, 1 בינואר 2007