לדלג לתוכן

גילברט לוין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גילברט לוין
Gilbert Levine
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 22 בינואר 1948 (בן 76) עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פרינסטון, תיכון לורנס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
גילברט לוין

גילברט לויןאנגלית: Sir Gilbert Levine, נולד ב-22 בינואר 1948) בברוקלין, ניו יורק) הוא מנצח יהודי-אמריקאי.

לוין מנצח על תזמורות חשובות בארצות הברית ומחוצה לה, ביניהן הפילהרמונית המלכותית, תזמורת פילהרמוניה, הפילהרמונית של לונדון, הפילהרמונית של ניו יורק, תזמורת פילדלפיה, התזמורת הסימפונית של מונטריאול, התזמורת הממלכתית של בוואריה, התזמורת הסקסונית הממלכתית של דרזדן ותזמורת פיטסבורג. כמו כן ניצח על קונצרטים בטלוויזיה של איחוד השידור האירופאי ובמספר הזדמנויות ניצח על אירועים למען האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

לוין למד בבית הספר למוזיקה ג'וליארד וקיבל תואר ראשון מאוניברסיטת פרינסטון ותואר שני מאוניברסיטת ייל. הוא למד נגינה בבסון אצל סטיבן מקסים ושרמן וולט, פסנתר אצל גילברט קאליש, תולדות המוזיקה אצל לואיס לוקווד וארתור מנדל, תאוריה של המוזיקה אצל פיטר וסטרגור ומילטון בביט, האזנה וקריאת פרטיטורה אצל נדיה בולאנז'ה, רנה לונגי ולואיז ווסגרקיאן וניצוח אצל דניס ראסל דייוויס, ז'אק-לואי מונו ופרנקו פרארה. הוא עבד כעוזרו של גאורג שולטי, בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון ובתזמורת פריז וכן בהקלטת "לה בוהם" של פוצ'יני לחברת RCA. לוין היה גם בן-חסותו של המנצח הגרמני קלאוס טנשטדט ועבד עמו על מחזור הסימפוניות של מאהלר הן באולם הקונצרטים והן בהקלטות ל-EMI. לוין מרצה הן באוניברסיטת הרווארד והן בייל, בין השאר, ומלמד ניצוח בייל ובבית הספר למוזיקה של מנהטן. בין תלמידי הניצוח שלו המלחין האמריקאי אהרון קרניס. לוין מקיים קשרים רצופים עם שתי האלמה מאטר שלו. הוא יושב במועצה המייעצת של מחלקת המוזיקה באוניברסיטת פרינסטון ונושא זה שנים אחדות בתפקיד מטעם תאגיד ייל.

ראשית הקריירה והשנים בתזמורת הפילהרמונית של קרקוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב מוקדם בקריירה שלו, ניצח לוין על תזמורות הן באירופה והן בארצות הברית, בהן: תזמורת פילדלפיה, הפילהרמונית של ניו יורק, התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו, תזמורת מינסוטה, התזמורת הסימפונית של טורונטו, הפילהרמונית המלכותית, תזמורת רדיו צפון גרמניה, המבורג ותזמורת רדיו ברלין, בשידור של "תמונות בתערוכה" מאת מודסט מוסורגסקי, שהוקלט ויצא לאור על גבי תקליטור.

פרסומו הבינלאומי החל כאשר התמנה למנצח ומנהל אמנותי בתזמורת הפילהרמונית של קרקוב בשנת 1987. לוין היה האמריקאי הראשון שקיבל לראשותו תזמורת מזרח-אירופאית, אחרי מנצחים כמו אנדז'יי פאנופניק וסטניסלב סקרובצ'בסקי.

לוין הדריך את התזמורת בתקופה הקשה של סיום השלטון הקומוניסטי, במהלך האירועים הפוליטיים הסוערים של 1989–1990 שהובילו עם הזמן להיווצרות חברה פולנית בעלת חשיבה מערבית, משוחררת משליטה רוסית/סובייטית. בהנהגת לוין צברה הפילהרמונית של קרקוב מוניטין גדלים והולכים. התזמורת סיירה ברחבי אירופה, אסיה (כולל הביקור הראשון מאז ומעולם של איזה שהוא הרכב פולני בקוריאה הדרומית, בשנת 1989) וצפון אמריקה, שם הופיעה בשנת 1993 באולמות קונצרטים חשובים כמו מרכז קנדי וושינגטון הבירה ובמרכז לינקולן בניו יורק, ב"סימפוני הול" בבוסטון וב"סוורנס הול" בקליבלנד, אוהיו. תחת שרביטו גם ניגנה הפילהרמונית של קרקוב בפעם הראשונה עם סולנים כמו עמנואל אקס, גאריק אוהלסון ושלמה מינץ. היא הקליטה לחברות בינלאומיות והופיעה באין-ספור שידורי רדיו וטלוויזיה, הן בפולין והן מחוצה לה.

קונצרטים למען האפיפיור יוחנן פאולוס השני ותואר אבירות אפיפיורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1988, כשעבד בקרקוב, פגש לוין את יוחנן פאולוס השני. בתקופה זו התירה ממשלת פולין תפוצה מוגבלת מאוד ל"ניוזוויק", לכ-200 אזרחי פולין בסך הכל, שאחד מהם היה הארכיבישוף של קרקוב. הארכיבישוף קרא שם מאמר על גילברט לוין ושלח אותו אל האפיפיור (יליד קרקוב), שארגן פגישה פרטית נדירה בספרייתו הפרטית.[1]בהמשך לפגישה, ביקש האפיפיור מלוין לנצח על קונצרט לכבוד יום השנה העשירי לבחירתו לתפקיד. הקונצרט הזה, ששודר במקור ברשת RAI של הטלוויזיה האיטלקית לכל אירופה, שודר בהמשך שוב ושוב בטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית במשך 17 השנים הבאות.

בשנת 1993 ניצח לוין לבקשת האפיפיור לפני קהל של חצי מיליון ב"יום הנוער העולמי". התוכנית הזאת כללה יצירות מאת ליאונרד ברנשטיין, סמיואל בארבר ואהרן קופלנד, שהושמעו לראשונה באירוע אפיפיורי מכל סוג שהוא.

ב-1994 ניצח לוין (שחותנתו הייתה ניצולת אושוויץ) על "קונצרט האפיפיור לזכר השואה", שהיה האירוע הרשמי הראשון מטעם הוותיקן לציון רצח העם שעשו הנאצים במלחמת העולם השנייה.[1] אירוע הזה, שהעיתונות הגרמנית הגדירה "היסטורי", הופיע בעמודי החדשות של עיתונים ברחבי העולם. התזמורת שניגנה בקונצרט זה הייתה התזמורת הפילהרמונית המלכותית; בין הסולנים היו הצ'לן לין הארל והקריין היה השחקן זוכה פרס האקדמיה, ריצ'רד דרייפוס.

עוד קונצרטים בוותיקן בניצוח לוין כללו את קונצרט היובל הגדול של הכנסייה הקתולית בשנת 2000 עם תזמורת פילהרמוניה והמקהלה שלידה וחגיגה מוזיקלית בטלוויזיה ליום השנה ה-25 להכתרת האפיפיור יוחנן פאולוס השני, עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון בבזיליקת פטרוס הקדוש.

ב-2004 ניצח לוין על הקונצרט האחרון שלו לאפיפיור יוחנן פאולוס השני, שבו ניצח על תזמורת פיטסבורג עם חברים במקהלת מנדלסון מפיטסבורג, המקהלה הפילהרמונית מלונדון, המקהלה הפילהרמונית מקרקוב והמקהלה הפוליפונית מאנקרה ב"קונצרט הפיוס האפיפיורי". התוכנית כללה את הסימפוניה השנייה, התחייה, של מאהלר ו"אברהם", יצירה שהוזמנה במיוחד אצל המלחין האמריקאי, זוכה פרס פוליצר ג'ון הארביסון.

במהלך 17 שנות הקשר שלו עם יוחנן פאולוס השני נודע לוין כ"המאסטרו של האפיפיור".ב-1994 קיבל, כאות הוקרה על שירותיו, תואר אבירות מטעם הכנסייה הקתולית, התואר הגבוה ביותר שהוענק אי פעם למוזיקאי שאיננו קתולי מאז מוצרט.[2][3] בשנת 2005 העניק האפיפיור הבא, בנדיקטוס ה-16, ללוין את כוכב הכסף של גרגורי הקדוש, דרגת האצולה הכנסייתית הגבוהה ביותר שניתנה ליהודי בכל תולדות הוותיקן.

השנים האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל ב-1997, לוין יוצא לסיורי קונצרטים עם שלוש תזמורות לונדוניות ידועות-שם: הפילהרמונית המלכותית, הפילהרמונית של לונדון ותזמורת פילהרמוניה. הביקורת שיבחה את הקלטת הסימפוניה השלישית של צייקובסקי עם הפילהרמונית המלכותית.

בשנת 2000 התמנה לוין למנהל אמנותי ומנצח על "סדרת הבריאה של המילניום" בתזמורת פילהרמוניה. בתפקידו זה סייר באמריקה ובאירופה וניצח על "בריאת העולם" של היידן בקונצרטים משודרים בטלוויזיה בבולטימור, לונדון ורומא.

באותה שנה ניצח על התזמורת והמקהלה הפילהרמונית של לונדון בביצועי טלוויזיה של קטעים מתוך הסימפוניה השלישית של הנריק גורצקי והסימפוניה התשיעית של בטהובן. כמו כן חבר אל הפילהרמונית של ברלין בניצוח ברנרד הייטינק והפילהרמונית של ניו יורק בניצוח קורט מאזור בהופעות בקרקוב, בתקופת שלטונה של העיר כבירת התרבות של אירופה. בהזדמנות זו ניתן ללוין מדליון זהב מטעם העיר לאות הכרה בשירותיו לחיי התרבות של קרקוב.

לוין פתח את עונת 2002–2003 של התזמורת הסימפונית של מונטריאול וניצח על התזמורת הסקסונית הממלכתית של דרזדן, עם מקהלת באך ממינכן בביצוע הרקוויאם הגרמני של ברהמס בקרקוב.

בין 2004 ל-2006 עמד לוין בראש תזמורת פיטסבורג בסדרת קונצרטים איכותיים בשם "מוזיקה לנשמה", שכללה את הרקוויאם של ורדי עם מקהלת מנדלסון ב-2004, "בריאת העולם" של היידן בינואר 2006, עם אותו הרכב, לציון 100 שנה לקתדרלת סנט פול בפיטסבורג, והסימפוניה השלישית של מאהלר ביוני 2006.

בנובמבר 2005 ניצח לוין על תזמורת סנט לוק ומקהלה בוושינגטון הבירה בקונצרט חגיגי שכלל את הסימפוניה התשיעית של בטהובן וביצוע בכורה עולמי של "וושינגטון מדברת" מאת ריצ'רד דניאלפור, עם קריינות של השדרן טד קופל.

ב-2005 ושוב ב-2007 ניצח לוין על קונצרטים בקתדרלה של קלן, שכללו בין השאר את מיסה סולמניס של בטהובן, עם הפילהרמונית המלכותית והמקהלה הפילהרמונית של לונדון, בביצוע שהביקורת תיארה כ"פרשנות ריבונית וממושמעת ביותר." הקונצרט השני, עם תזמורת ומקהלות גרמניות מקלן ומהמבורג, כלל את הסימפוניה התשיעית וה"טה דאום" של ברוקנר.

במהלך הקריירה המכובדת שלו, עבד לוין עם סולנים כמו מיצוקו אושידה, יו-יו מה, אליזבת זודרסטרום, לין הארל ואחרים.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Transcript of Larry King Live, April 4, 2005. Retrieved 12-22-2006
  2. ^ Gouveia, Georgette. Writings revealed John Paul as a pope with an artist's soul The Journal News, 2005 http://www.lohud.com/pope/writing.htm
  3. ^ "Telarc International: Gilbert Levine". נבדק ב-2006-12-23.