גיוס קולות עמוק

גיוס קולות עמוק או דיפ קאנבסינג הוא סוג של שכנוע מצביעים שמשתמש בשיחות אמפתיות ארוכות כדי לעזור לשנות דעות בסיסיות של אנשים.

רקע

הרעיון נולד ב-2012 במרכז הלהט"ב בלוס אנג'לס, Los Angeles LGBT Center, כאשר אנשי הצוות במרכז החליטו לשוחח עם אנשים שהצביעו נגד נישואים חד מיניים כדי להבין טוב יותר את עמדתם. קמפיינים קודמים למען הצעות חוק במסגרת משאלי עם על נישואי להט"ב נכשלו 30 פעמים ברציפות. הדבר הפתיע את הפעילים למען זכויות להט"ב, משום שאפילו בקליפורניה, שיש בה רוב ליברלי-פרוגרסיבי, הצעת החוק משנת 2008 לא עברה. בקמפיינים קודמים ניסו הפעילים להראות לאנשים ששוחחו איתם, כי חוסר אפשרות להינשא גורר סוגים רבים של אפליה נגד להט"ב. אנשים לכאורה הסכימו עם הפעילים, ובכל זאת הצעת החוק לא עברה במחוזות שבהם היה לכאורה רוב להצעות למען נישואי להט"ב.

לדעת הפעילים, הבעיה היסודית בגישות הקודמות הייתה ששיחות השכנוע לא התייחסו להומופוביה הבסיסית של אנשים, לחששות שלהם מפני להט"ב ולרגשותיהם העמוקים כלפי מוסד הנישואין.

לאחר ההפסד ב-2008 פיתחו סטיב דיליין (Steve Deline) ואלה בארט (Ella Barrett), שני פעילים ממרכז הלהט"ב בלוס אנג'לס, מנגנון של שיחות עומק אמפתיות וממושכות עם מצביעים. הם נעזרו בדייוויד פליישר (David Fleischer), שהיה אחראי למעבדת המנהיגות במרכז. הם קיימו שיחות עומק וקידמו את השימוש בשיטה בקרב ארגוני להט"ב בארצות הברית לקראת משאל-עם במהלך הבחירות במינסוטה ב-2012. בשל פיזור האוכלוסייה הרחב במדינה לא הייתה אפשרות לקיים שיחות מדלת לדלת, ולכן מתנדבים קיימו כ-220 אלף שיחות בטלפון, אף כי היה ברור כי שיחות כאלה הן יעילות פחות. לפי דיליין ובארט, כ-20 אלף איש אמרו שהם שינו את דעתם בקשר להצעת החוק בעקבות השיחות. לאחר 25 שנות מאבק חברתי ו-32 כישלונות בקמפיינים דומים, מינסוטה הייתה המקום הראשון שבו התומכים בזכויות להט"ב בארצות הברית הצליחו להעביר חוק להכרה בנישואים חד מיניים.

לאחר שהטקטיקה שימשה במסע קידום שוויון בנישואים במינסוטה ב-2012, דיליין, בארט ופליישר פנו לפרופסורים דייוויד ברוקמן וג'וש קאלה כדי לחקור את יעילות השיטה.

בתמיכת ארגון People's Action, נעשה שימוש בגיוס מצביעים עמוק כדי ליצור קשר עם הבוחרים לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2020.

עיקרי השיטה

מה הסיפור שאנשים מספרים לעצמם

פעילים תומכי השיטה מתארים אותה בהקשר של קמפיין למניעת הרחבת בתי הכלא במחוז לוס-אנג'לס והסטת הכסף והמאמץ הציבורי לטובת חלופות אחרות, כמו חינוך ופעילות רווחה. הדבר הראשון שהפעילים ביצעו היה ללכת לאנשים ולשאול אותם מה דעתם בנושא של כליאה במתקני מעצר וכלא, ללא ניסיון לשכנע. המטרה הייתה רק להבין מה אנשים חושבים, מה הסיפורים המרכזיים והיסודיים שעליהם נשענות הדעות שלהם, ואילו רגשות מעורבים בנושא.

לפי הפעילים, כלא הוא סוג של מערכת דיכוי, שמחוזקת על ידי מערכות דיכוי נוספות. לדעתם, מערכות דיכוי מסוג זה מוחזקות באמצעות סיפורים, וסיפורים אלה עובדים בצורה יעילה, למרות שחלק מהם הם שקרים.

האם כדאי להתמקד בשאלות הקלות?

השלב הבא הוא לשאול מה השאלה הכי נכונה שיש להתמקד בה? מה מחזיק את הנרטיב של הצד השני? מה הטיעונים שהכי כדאי להעלות? כיצד לכתוב תסריט לשיחה?[1]

בהקשר של בתי כלא, פעילים לצמצום בתי הכלא השתמשו בעבר בטיעונים הבאים, שנתפסו כטיעונים הקלים ביותר או הטיעונים ההגיוניים ביותר. טיעונים אלה נבחרו על בסיס יכולתם לעורר אמפתיה ולעודד הסכמה עם הפעילים.

• בתי הסוהר תורמים לאפליה ולגזענות
• יש בעיה שגם אנשים לא אלימים נמצאים בכלא - לדוגמה, מכורים לסמים.

לדברי הפעילים, טיעונים אלה עבדו בצורה מוגבלת מאד. לדוגמה אנשים היו מודאגים מאלימות - "מה עם אסירים אלימים?", "עלולים לפגוע בבטיחות שלי או במשפחה שלי". הפעילים לא הצליחו לעקוף שאלה זו. מבחינת הקמפיין שלהם, זה סיכון גדול שכן כל מה שהצד התומך בכליאה צריך לעשות הוא לפרסם מודעת הפחדה לפני ההצבעה והם עלולים לאבד את כל האנשים שאותם שכנעו. בנוסף הם חשבו שיש הזדמנות גדולה יותר אם ימצאו דברים עמוקים יותר - ובכך להביא לשינוי יותר ארוך טווח.

פרוש הדבר לא לדבר בהכרח על "הפרי הנמוך ביותר", או על הדברים שקל יותר להסכים עליהם, אלא לדבר על דברים יותר עמוקים, יותר מפחידים - מקרה הזה פחד מפני פושעים אלימים - לפי הפעילים אפשר גם להשיג יותר - לא רק לנצח בנושא חקיקה אחת אלה להלחם למען חופש וחירות.

התמקדות בשאלות עמוקות יותר

הפעילים לא יכלו להתחמק מ"קיר" שבו נתקלו של אלימות וחישפו תשובות לגביו.[2] הם הגיעו למאמר בניו יורק טיימס Is Prison Necessary? Ruth Wilson Gilmore Might Change Your Mind [3] שבו רות וילסון גילמור, דיברה מה אנשים מספרים לעצמם על בתי כלא, ומה נכון יותר.

גילמור מביעה כבוד לאנשים שתרמו לדיאלוג הלאומי בדבר הפחתת מאסר בארהב. כמו הסרט התעודי "התיקון ה-13". לאחר מכן היא מבקרת את נרטיבים שקודמו עד כה. לדוגמה בסרט התיקון ה-13 מערכת הכליאה הנרחבת בארצות הברית מוצגת כאמצעי דיכוי נגד השחורים כאין המשך למערכת העבדות שהייתה בעבר. גילמור חושבת שנרטיב זה בעייתי בגלל שלדבריה הדבר תורם לראיה סטריאטופית ולמחשבה שגויה לפיה רוב האסירים הם שחורים בעוד רובם לבנים. גילמור שואלת האם זה הדבר שמחזיק את בתי הכלא, האם הגזענות היא הדבר המרכזי שגורם לאנשים להמשיך לתמוך בכליאה ומאפשר את קיומה.

ה"פיל בחדר" מבחינת הפעילים היה נושא האלימות. הפעילים לא היו בטוחים שכדאי להם לדבר על הנושא הזה ואיך בכלל ניתן להתמודד עם טיעון זה. וילסון אמרה שבמקום לשאול האם מישהו מסוים צריך להיות כלוא או חופשי, אפשר לשאול מדוע אנו כחברה מנסים לפתור בעיה באמעעות חזרה על אותה התנהגות שגרמה לבעיה מלכתחילה.

לפי גילמור, קו החשיבה שהוביל לטיעון, חפות מפשע יחסית, שמדבר על אנשים לא אלימים הוא קו שמנסה לחשוב על תת-קבוצה של אנשים שנכלאו שלא בצדק. גילמור שואלת במאמר האם הבעיה היא שאנחנו מענישים יותר מידי אנשים או שהבעיה היא שמראש אנחנו כחברה מתבססים על עונש כדי למנוע פשיעה ואלימות. האם כחברה שיש בה בתי כלא אנחנו מצליחים למנוע אלימות? או משתתפים בה?

הפעילים הגיעו למסקנה כי עליהם לעסוק בשאלת האלימות ולא להתחמק ממנה. לטענתם לדבר על אלימות זה בדיוק הדבר שהיה נחוץ כדי לגרום לשינוי. המטרה היא לא לגרום לדגומא למערכת כליאה פחות גזענית בגלל שמערכת כזו לטענתם היא עדיין מערכת אלימה שיוצרת בעיות.[4]

מהי נקודת המבט הבסיסית איתה מנסים להתמודד

לפי הפעילים, כדי לכתוב סקרפיט שיחה, צריך להבין שעולה היא מה נקודת המבט הכללית שאיתה הפעילים מנסים להתאמת שכן במובן מסוים דיפ קאנבסינג מנסה לשנות נקודת מבט של האדם איתו משוחחים. [5]

לטענת הפעילים לאנשים רבים יש ראיית עולם שמעוגנת בפחדים, שהם קיבלו מהנהגה פוליטית שיש לה אינטרס בהמשך המצב הקיים. וכי ראיית עולם זו אינה בהכרח מעוגנת בחוויות האישיות שלהם.

לטענת הפעילים ראיית עולם זו, בהקשר של כליאה, מורכבת מהנקודות הבאות:

• אנשים הם טובים או רעים - מרגע שתייג מישהו כאדם רע אפשר להתייחס אליו כאל לא אדם - דה-הומניזזציה - לדוגמה לכלוא אותו. השאלה אם אדם טוב או רע לכאורה מעוגנת במבנה האישיות של האדם. סוג כזה של חשיבה שונה מטענה אחרת שהיא שלפעמים אנשים עושים דברים רעים.
• אמונה בעונש - אמונה שעונש עוזר לשנות התנהגות, אם אנשים עושים טעות הם צריכים להענש ובצורה כזו הם ילמדו לקח.
• אמונה בתחתית של יאוש - אם אדם יגיע למצב רע מאד הוא ישנה את דעתו ואת ההתנהגות שלו. לפי אמונה זו, גם אין צורך בכלל לעזור לאנשים האלה - חשוב שהם יגיעו למצב מייאש מאד, אף כי איינו יודעים היכן הוא ימצא, וממנו הם יקפצו חזרה למעלה. מחשבה מנוגדת לכך היא שסוג כזה של שינוי הוא נדיר, ולרוב כדי להשתנות לטובה אנשים צריכים תקווה.
• אנשים הם מסוכנים והכלא או בית המעצר שומר עלינו בטוחים מהם - לפי הפעילים הטענה הזו נכונה בחלקה, שכן באמת יש אנשים מסוכנים, השאלה המרכזית היא האם בתי כלא באמת מצליחים לשמור על הביטחון של הציבור הכללי

הטיעונים נגד טיעונים אלה הם:[6]

• אנשים הם לא טובים או רעים - כל האנשים מסוגלים לבצע את שני הדברים בנסיבות המתאימות.
• מעגל של פגיעה וטרואמה - בדרך כלל אנשים שחווים פגיעה,

טרואמה או דיכוי נוטים לפגוע באנשים אחרים או לפחות לבצע פעולות, קיצוניות, ואלו דברים שלרוב גורמים לכך שאנשים נמצאים בכלא

• עונשים מחזקים מעגל של טראומה לפי הפעילים, עונשים הם סוג של פגיעה או טרואמה והיא מייצרת מחדש, פגיעה וטרואמה חדשים לטענת הפעילים מדובר במעגל של טראומה ופגיעה
• תקווה וסיוע עוזרים לאנשים להשתנות לטובה - לפי הפעילים מה שגורם לשינוי של אנשים ובסופו של דבר גורם לכך שאנו בטוחים הוא לענות על הצרכים שיש לאנשים, לתת לאדם תקווה.

לגישתם, עונש ככיוון חברתי ותרבותי הוא דבר שמזיק לחברה כי הוא ממשיך לייצר את כל הפחד והאלימות שמנסים למנוע. לפי הפעילים הדיכוי במרעכת הכליאה והבחירה בעונש כדי להתמודד עם אלימות, קשור לסוגי דיכוי אחרים והוא מגיע מרעיונות כמו עבדות או פטריארכיה או קפיטלזים או רצח עם (של אינדינים ושל שחורים) - דברים שלפי הפעילים עליהם מבוססת ההיסטוריה של ארצות הברית. לטענת הפעילים מערכת הכליאה הנרחבת בארהב אינה תאונה כלשהי אלה מבוססת על אמונה תרבותית עמוקה שיש בארצות הברית.

איך לתכנן סקרפיט שיחה

לפי הפעילים לכל הסקריפיטים יש ארבעה חלקים [7]

1. הקדמה והערכה ראשונית של עמדות האדם איתו משוחחים - לדוגמה לשאול אותו בין 1-10 כמה הוא מסכים עם טענה מסוימת - לדוגמה האם אתה בעד צמצום מערכת הכליאה ומעבר לחלופות אחרות?
2. החלפת סיפורים אישיים של האדם - לדוגמה האם אתה מכיר באופן אישי מישהו שהלך לכלא. המיקוד של השיחה היא בחוויה שהם עצמם עברו ולא רק בשאלה מדוע האדם הגיע לכלא. לפי הפעילים, ההתמקדות בסיפור אישי שאנשים באמת חוו בעצמם גורמת לכך שקשה יותר לשמור על הסיפור. לפיו אנשים הם טובים או רעים, ולהתחייב למנגנון של דה-הומניזציה של אנשים כי מדובר באדם אמיתי ולא במקרה תאורטי, כמו מישהו שבא לרצוח אותם במיטה באמצע הלילה.
3. החלפת סיפורים אישים נוספת. סיפור אישי נוסף מתמקד בשאלה כמה האדם עצמו יכול לעבור חוויה דומה. מה הניסיון שלו כצד שהוא קורבן במערכת מדכאת או משתתף במערכת כזו. לדוגמה - האם היה זמן שבו אתה עצמך פגעת במישהו? לפי הפעילים, באופן זה אנשים רואים שכל בני האדם מסוגלים לפגוע במישהו אחר במיוחד כאשר אנשים מצויים במאבק. טענה נוספת היא שהדבר מעודד לראות שפגיעה באנשים היא מעגל וכי הוא נמצא במשפחות רבות בחיי היומיום, ולפעמים כלא הוא חלק מזה ולפעמים לא. הפעילים בעצמם יכולים לספר סיפורים אישיים שהם מכירים ומעודדים את האדם לראות את נקודת המבט שלהם.
4. לסכם את הטיעון. לשאול את האדם מה עמדתו בסוף השיחה, ולהתייחס לפחדים שיש לו.

דוגמה לשיחה כזו היא עם אשה שהפעילים מתארים.[8] לטענתם, בתחילת השיחה היא תומכת מאד בהמשך המצב הקיים של מערכת הכליאה והיא רוצה מערכת קשוחה יותר שבה לא בהכרח מוגשות 3 ארוחות ביום לאסירים ויש חוקי כליאה נוקשים יותר. כמו כן בתחילה היא אומרת שהיא באופן אישי לא מכירה אף אחד שנכלא. בהמשך מתברר כי היא כן מכירה אסיר, אדם שנכלא בגלל התמכרות לסמים, שיצא עם ביתה. בהמשך השיחה מתברר עוד כי הוא עדיין בקשר עם בתה, הוא אבי הילדים של ביתה, וכי היא מטפלת בילדים אלה. מתברר כי היא מושפעת מאד, באופן אישי, ממצב הפשיעה ומערכת הכליאה. כמו כן בדיון על פגיעה אפשרית שלה באנשים אחרים היא מעידה כי כאשר היו לה ילדים משלה היא נהגה להעניש אותם. לפי גרסת הפעילים, לטענתה - אם הייתה ממשיכה לגדל ילדים כמו שהיא גידלה "הייתי מגיעה לכלא". לכאורה זה קטע בשיחה שבו אפשר להגיד "תפסנו אותך", אבל המשוחח לא נוקט בקו זה אלא ממשיך להתעניין באופן אמפתי, כיצד היא הייתה פועלת אחרת כיום. לדבריה היא התעללה פיזית ומילולית בילדיה, אבל הגיע למסקנה כי דבר זה מזיק וכיום היא מחנכת את נכדיה בצורה שונה מאד. לפי הפעילים, היא הצליחה "לשבור את מעגל הניצול" ולשנות את התנהגותה שלה. במהלך השיחה גם הפעיל משתף סיפורים אישיים שלו על קרובים שנכנסו לכלא או על התמודדות שלו עם התמכרות. כמו כן האשה מנסה לשמור על הסיפור המוכר לה של "אם אתה עושה פשע - אתה הולך לכלא". תוך כדי השיחה מתברר שבתה נתקפה על ידי מישהו במשפחה והאם אילצה אותה לא לדבר על זה והדבר תרם מאד להתדרדורת של ביתה ומשפחתה. לפי הפעילים לאט לאט הגיעו בשיחה לכך שקיים מעגל אלימות ודיכוי שגורם לבעיות.[9] לדברי הפעילים היא הגיעה למסקנה כי עונשים אינם עובדים טוב, ואולי תרמה לבעיות התנהגות של ביתה. השיחה מובילה אותה להודות כי ענישה על ידי בתי כלא, לקחת הכל מאדם, לקחת את האמון שאדם זוכה מהמשפחה שלו, או מהקשרים שלו עם הקהילה, היא לא דבר שתורם לשיקום שלו. וכי לא מעניקים תמיכה לאנשים - היא מגיעה למסקנה כי עונשים הם לא דבר שתורם לשיקום אנשים. בסוף השיחה היא חוזרת לפחדים מפני פושעים אלימים. אבל אימות עם הסיפורים שלה עצמה מוביל אותה למסקנה כי הדרך למנוע פשעים כאלה היא לא באמצעות עונשים אלה על ידי פעולות אחרות כמו חינוך ואמפתיה. לפי הפעילים. בסוף השיחה היא תומכת מאד בעמדות של צמצום בתי הכלא והסטת משאבים.

יעילות

בשנת 2014, פורסם מאמר מאת מייקל ג'יי לאקור, When contact change minds, שוחרר המראה ששיחת קנבס יכולה לשנות דעה אך המאמר נמשך בחזרה בשנה שלאחר מכן בשל זיוף נתונים.

קאלה וברוקמן הגיעו מאוניברסיטת ייל, והשתמשו בשיטות של מחקרי שדה (בהנחיית מדעני המדינה Alan Gerber ו-Donald Green) כדי לבדוק אילו שיטות עובדות בהקשר של שכנוע מצביעים בעמדות פוליטיות. בשנת 2017, קאלה וברוקמן פרסמו מחקר שסיכם 49 עבודות שדה. המחקר מצא כי שיטות מסורתיות כמו מודעות בטלוויזיה, שיחות טלפון קצרות או שיחות קצרות בפתח הבית בבחירות הכלליות בארצות הברית היו בעלות השפעה אפסית על שינוי דעת הבוחרים או הצבעה בבחירות.

מחקר של קאלה וברוקמן, שפורסם ב-2016, מצא כי לשיחות של עשר דקות בשיטה זו בנושאים הקשורים לטרנסג'נדר הייתה השפעה על השקפות התושבים.

לעומת התועלת הזניחה בשיחות קצרות או מודעות, מתוך ששה מחקרים שהם קיימו בנושא, קאלה וברוקמן מצאו שלשיחות עומק יש השפעות בנות-מדידה. אחד המרכיבים המרכזיים לטענתם הוא שיחה הנוגעת לנושא אישי וכן מתן כבוד לאדם איתו משוחחים.

בשנת 2017, נוצר ארגון Changing the Conversation Together, ארגון אזרחי שהקים צוות לאומי לשם שיחות מצביעים עמוק. ארגון זה מבוסס מתנדבים ומובל על ידי אנשי מקצוע. הארגון עזר להפוך את דפוסי ההצבעה בסטטן איילנד ב-2018 ופנסילבניה ב-2020.

ראו גם

• אמפתיה
• תקשורת לא-אלימה
• סאטיאגרהא
• התנגדות בלתי אלימה
• קמפיין פוליטי
• סיפר

קישורים חיצוניים

• מרשמים ודוגמאות של דיפ קאנבסינג, באתר "The Commons - Social Change Library"