גזה ד. ברקו
 | |
| לידה |
17 באוקטובר 1871 שאטוראליאויהיי, הונגריה  |
|---|---|
| פטירה |
17 בנובמבר 1927 (בגיל 56) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
  | |
גזה ד. ברקו (במקור דוד ברקוביץ', בהונגרית: Berkó D. Géza; שאטוראליאויהיי, 17 באוקטובר 1870[1] – ניו יורק, 8 בנובמבר 1927) היה מומחה דפוס יהודי-הונגרי, בעל עיתון, עורך עיתון יהודי-הונגרי-אמריקאי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוד ברקוביץ' נולד במשפחה יהודית כבנם של אברהם ברקוביץ' ושל לני ברקוביץ'. הוא היה בן 18 כשהיגר עם הוריו לארצות הברית. שם הצטרף כמדפיס ל"משמר הלאומי ההונגרי" שיצא בשפה ההונגרית ושם למד את כל רזי הדפוס ואת הכנת ועריכת עיתון. משם עבר להציל ולהחיות את עיתון הנפסבה (בהונגרית: קול העם) האמריקאי שיצא בשפה ההונגרית בניו יורק. השבועון תחילה, שנוסד בדצמבר 1899 על ידי מדפיסים הונגריים בניו יורק, בחר בכוונה את השם בהקבלה לשם של הנפסבה (קול העם) היומון ההונגרי בהונגריה ובכך סימן את גם את מחויבותם לאידיאל הסוציאל-דמוקרטי. גזה ד. ברקו הפך אותו לעיתון יומי ב-1904. משנת 1899 ועד מותו ערך ברקו את העיתון במשך כ-28 שנים. היה צורך גדול בעיתונים בשפה ההונגרית, שכן משנת 1870 גדל בהתמדה מספר המהגרים ההונגרים באמריקה, שפנו לעיתונים בשפה ההונגרית לעזרה ולהדרכה ב'עולם החדש' הלא נודע. גזה ד. ברקו ידע זאת היטב, הוא היה גם בעד חיזוק חיי הקהילה. הוא היה משוכנע שההונגרים ישגשגו באמריקה רק אם ההונגרים יעזרו להונגרים בכלל והיהודים ההונגרים זה לזה בפרט. מנהיגי חוג החינוך העצמי של ניו יורק, שנוסד ב-1888, שהוקדש ברובו לטיפוח התרבות ההונגרית, כללו את מור צוקור, וילמוש פרקש, ארתור קוזמה, לאיוש קליין, הרמן שיפוש, ינה קולוז'י, מיקלוש וינטר, ינה האקר, ז'יגמונד קליין (רובם ככולם יהודים). בנוסף לגזה ד. ברקו. בשנת 1910 הוא פרסם את כרך יום השנה ה-10 של הנפסבה ההונגרית האמריקאית, עם מיטב הכתבות והאיורים של הכתבים. בין השנים 1915 לבין 1921 פרסם גם את ה"עיתון בתמונות" (Képes Újság).
לאחר חוזה טריאנון, גזה ד. ברקו ארגן הפגנה שקטה ועלייה לרגל של הונגרים אמריקאים לוושינגטון די. סי, מעולם לא היו כל כך הרבה הונגרים בבירת ארצות הברית לפני או מאז. תהלוכת ההונגרים ביטאה בכבוד את הצער על גורל מולדתם. האמריקנים שמו לב לתחושה זו של ההונגרים בהבנה ובכבוד. גזה ד. ברקו יזם וארגן גם את הקמת הפסל של לאיוש קושוט בניו יורק. ב-15 במרץ 1928 (לאחר מותו) נחנך הפסל באופן חגיגי.[2]
יצירת חייו המרכזית של ברקו, הנפסבה ההונגרית האמריקנית, חיה עד היום, וכתבותיהם של הונגרים מפורסמים הופיעו ומופיעים בה, בין השאר מפי פרנץ מולנר, שנדור מאראי, פרנץ פייטה, ג'ורג' פאלודי וכו'.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלבום הכבוד של הנפסבה האמריקאי בהונגרית: 1899-1909 / עורך גזה ד. ברקו. בודפשט, דורנר-היימברג, 1910
- האמריקאי בהונגרית: 1899-1909 / עורך גזה ד. ברקו. ניו יורק [NY]: Berko DG, שוטר. 1910.
- עיתון התמונות של ברקו. ניו יורק: 1916-1920
- המשך: עיתון עולמי בתמונות. ניו יורק 1921
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לקסיקון ביוגרפי הונגרי. כרך תוספת שלישי, עורכת ראשית אגנש קניירש. בודפשט, 1985. Géza D. Berkó
- אדן ואשווארי: לזכרו של Géza D. Berkó. בתוך: אדן ואשווארי: אמריקה ההונגרית. סגד, 1988, 164-165.
- עלינו, חופש נפסבה ההונגרי האמריקאי