גוסס
גּוֹסֵס הוא כינוי הלכתי לאדם העומד למות. אין גבול ברור מתי נחשב אדם לגוסס, אך בדרך כלל הכוונה לאדם ברגעיו האחרונים קודם מותו. להלכה אדם גוסס דינו כחי, אך ישנם דינים מיוחדים הנוגעים לגוסס.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור המילה גוסס הוא מהתלמוד, ואין לו מקבילה בתנ"ך. הועלו כמה הסברים אפשריים למהות המילה:
- יש שכתבו שהוא משורש 'גּוֹסֶה' היינו מפהק או מוציא קול מחמת אכילה גסה, מתאר את הקול היוצא מפי הגוסס בנשימותיו האחרונות - חרחורי גסיסה. או משורש 'מגיס-מערבב בקדירה' ליחה העולה אל גרונו[1].
- יש שכתבו שהשורש ג.ס.ס קרוב אל גשש, שמשמעותו-נוגע ולא נוגע ('ספינה גוששת' היא הנמצאת במים רדודים וחככת בקרקע).
דינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסכת אבל רבתי מובא ש”גוסס הרי הוא כחי לכל דבריו”. כך נפסק אף בשולחן ערוך[2]. במשנה במסכת שבת נפסק כי אין לגעת במת בשעה שהוא גוסס, מאחר שהדבר יכול לקרב את מותו:
אין מעצמין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש, והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים
בתלמוד[3] הוסיפו שאדם העושה כן נחשב כרוצח ”תנו רבנן המעצמו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים משל לנר שכבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה”.
הרמ"א פוסק שאסור לגרום בכל מעשה שהוא למיתתו של הגוסס: ”וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להיפרד, אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה, וכן לא יזיזנו ממקומו”
גוסס נחשב כחי גם לעניין זה שמותר לחלל עליו שבת על מנת להאריך את חייו אפילו במעט, מדין פיקוח נפש דוחה שבת, על אף שמדובר רק לעניין זמן מועט ("חיי שעה"). ואילו הם דברי הרמב"ם:
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. אין קושרין לחייו. ואין פוקקין נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טבורו שלא יתפח. ולא סכין אותו. ולא מדיחין אותו. ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח עד שעה שימות. והנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה זה דומה לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה. וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים אלא ישהא מעט שמא נתעלף.
רוב גוססין למיתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]להלכה נפסק שרוב גוססין למיתה[4], לפיכך כאשר אין אנו יודעים אם הגוסס עודנו בחיים, יש לתלות או לחשוש לכך שמת, מכוח זה נאמרו כמה דינים מיוחדים בגוסס:
- גט – שליח המביא גט ממדינה אחרת ועזב את הבעל במצב שהוא גוסס, השליח אינו יכול לתת את הגט לאישה מאחר שאנו חוששים שהבעל מת, ואין גט לאחר מיתה, על אף שבדרך כלל אנו תולים שהבעל עודנו חי מדין חזקה[5].
- אכילת תרומה – אשת כהן שבעלה גוסס, ואינה יודעת אם בעלה עודנו בחיים, אינה אוכלת בתרומה[6].
- תפילה – לדעת הערוך השולחן אין להתפלל על גוסס שיחיה, מחשש שתפילה כזו דינה כברכה לבטלה[7]. על אף שרוב גוססין למיתה ישנם דינים שאנו מחשיבים אותו כחי:
- טומאה – גוסס אינו מטמא טומאת מת.
- אשת איש – עדים שראו אדם גוסס, אין לנו לסמוך על כך שהוא מת, על מנת להתיר את אשתו להינשא. בטעם הדבר יש שכתבו משום שהוא מיעוט המצוי שגוססים חיים, ויש שכתבו שמשום איסור איש החמירו[8]. אמנם אדם שגוסס מחמת פעולה של אדם אחר, ניתן להעיד עליו, שוודאי מת[9]. לדעת רבי שמואל מפיורדא בפירוש 'בית שמואל', אף על גוסס בידי שמים ניתן להעיד לאחר שגסס שלושה ימים. ויש שכתבו שאין לחלק[10].
- רציחה – אדם שהרג גוסס, הרי הוא מתחייב מיתה כאילו הרג אדם בריא[11], בניגוד לאדם שהוא 'טריפה' – שאינו נהרג.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאמרים בנושא גוסס, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פירוש תוספות יום טוב על מסכת ערכין.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ט, סעיף א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"א, עמוד ב'
- ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ח, עמוד א', וכן נפסק בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קמ"א, סעיף ח'.
- ^ רמב"ם תרומות ט ג.
- ^ ערוך השלחן או"ח רפח יז.
- ^ פירוש הרא"ש על מסכת בכורות ג ב; וראו בפירוש בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר, יז, צד.
- ^ תוספות יבמות קכ ב; בית שמואל שם.
- ^ ראו בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא נט. וכן פתחי תשובה שם ס"ק קלא.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב', הלכה ז'