גוי ששבת חייב מיתה
| תלמוד בבלי | מסכת סנהדרין, דף נ"ח, עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י', הלכות י"א–י"ב |
  | |
גוי ששבת חייב מיתה הוא איסור על גוי (אדם שאינו יהודי) לשבות ממלאכה ביום השבת או ביום אחר מימי השבוע. גוי שעבר על האיסור ושבת ממלאכה חייב עונש מוות, אך לדעת הרמב"ם בית הדין אינו מוציא לפועל את העונש, והוא כעין מיתה בידי שמים.
המקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד נפסק כי גוי ששבת חייב מיתה, וכמקור מובא הפסוק ”וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ” (בראשית ח, כב), שנאמר לנח ובניו לאחר המבול:
במדרש מובא האיסור בשם רבי יוסי בר חנינא,[1] ומובאים לכך מקורות נוספים: האחד, מן הפסוק ”רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת” (שמות, טז, כט), המלמד שהשבת ניתנה דווקא "לכם" – לישראל ולא לגויים. מקור נוסף הוא מן הפסוק ”בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות לא, יז).[2]
טעם האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הראשונים נחלקו מדוע אסור לגוי לשבות. לדעת רש"י, האיסור הוא משום שישנו איסור על הגויים לנוח ממלאכה. הפסוק שנאמר לאחר המבול, מחייב את בני האדם לעמול ולישב את העולם, ואם במשך יום שלם לא עשה הגוי מלאכה, הוא חייב מיתה. לשיטה זו, האיסור הוא גם אם המנוחה אינה לשם המצווה או כחלק מחובה דתית, ואפילו מנוחה סתם אסורה. רש"י מבאר שזוהי כוונתו של רבינא שאמר שהאיסור הוא אף ביום שני בשבוע, שאינו יום מנוחה לאף דת.[3]
לעומת זאת, הרמב"ם העניק לפסק זה של ריש לקיש פרשנות האומרת כי איסור זה הוא חלק מאיסור כללי על הגוי לחדש מצוות לעצמו:
גוי שעסק בתורה, חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת--אפילו ביום מימות החול--אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה; ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר--מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה; אבל אינו נהרג.
.
בקרב פוסקי ההלכה עלו תהיות בדינו של גר שמל ולא טבל, ונמצא במצב ביניים בין יהדות לגויות, אם ישבות יעבור בכך אולי על האיסור "גוי ששבת חייב מיתה", ואם לא ישבות יעבור על איסור על היהודי לחלל שבת. ה"אבני ציון" מסיק כי מכיוון ששבת ניתנה במרה - עוד לפני מתן התורה, נמצא שהיא ניתנה גם לעם ישראל לפני שטבלו - לאחר שמלו, ומכאן שגר כזה שמל ולא טבל נחשב ליהודי לעניין זה. למרות זאת הוא מסיק, כי מי שנקפו לבו יכול לחלל שבת במלאכה הנחשבת לגוי כ"מלאכה" - טרחה ועבודה יתירה, אך אינה נחשבת לכזו אצל יהודי. הוא מסביר כי שביתה גויית אינה נקבעת לפי כללי ל"ט מלאכות שבת, אלא לפי העמל והמנוחה מיום העבודה, וכפי השביתה הגויית המקובלת.[4]
בעל התורה תמימה נתן הסבר נטורליסטי לנושא: לדעתו כל בן אדם צריך להשתדל לעסוק בפעולות יצרניות, מפני ש"הבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו". למרות זאת, לדעתו, יהודים שומרי שבת לא מתים קודם זמנם, כי אינם בטלים בשבת אלא עסוקים בתלמוד תורה.[5]
פרשנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקרב פרשני התלמוד נשאלה שאלה כיצד ייתכן שגוי ששבת ביום מימי השבוע חייב מיתה, אם אין ליום זה כל קשר ליום השבת. ומכאן הרדב"ז מוכיח שיום השבת שייך בבחינה מסוימת בכל יום שביעי הנעשה אחרי ששת ימי עבודה. בזאת גם הוא מסביר את הנפסק בתלמוד, כי אדם שנמצא במדבר ואינו יודע מתי הוא יום השבת סופר שישה ימים ונח ביום השביעי, כברייתו של עולם.[6]
בספרי החסידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרי החסידות מופיע כי מכיוון שגוי ששבת חייב מיתה, על האדם לבדוק מערב שבת ולפשפש בקרבו שלא תהיה בנפשו שום נימה גויית, שעליה נאמר "גוי ששבת חייב מיתה".[7]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב אשר וייס, נכרי ששבת חייב מיתה, באתר מנחת אשר
- הרב אבינעם זומר, בעניין גוי ששבת חייב מיתה, מבית מדרשנו, אלול תשפ"א,, עמ' 363–373, באתר ישיבת מרכז הרב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דברים רבה, פרשה א', פסקה כ"א.
- ^ שמות רבה, פרשה כ"ה, פסקה י"א
- ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף נ"ח, עמוד ב', ד"ה עובד כוכבים וד"ה אמר רבינא.
- ^ קובץ בית אהרון וישראל תשרי - חשוון תשס"ט.
- ^ תורה תמימה, בראשית ח כב, הערה יז
- ^ הטס במוצאי שבת צריך לשמור שבת שוב? באתר הידברות.
- ^ בשם החידושי הרי"ם.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.