גדעון ברכר
 | |
| לידה |
14 בינואר 1797 פרוסטיוב, צ'כיה  |
|---|---|
| פטירה |
14 במאי 1873 (בגיל 76) פרוסטיוב, צ'כיה |
| מדינה |
אוסטריה |
| מקום קבורה |
New Jewish cemetery in Prostějov |
| השכלה |
אוניברסיטת ארלנגן-נירנברג |
  | |
גדעון ברכר (בגרמנית: Gideon Brecher, נודע בשם העט גדליה בן אליעזר; י"ד בטבת תקנ"ז, 12 בינואר 1797 – י"ז באייר תרל"ג, 14 במאי 1873) היה רופא, מלומד, מתרגם ומשורר יהודי-אוסטרי - צ'כי, בכיר המשכילים במוראביה בדורו.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברכר נולד בפרוסניץ שבמוראביה, מרכז תנועת ההשכלה בחבל, אז חלק ממלוכת הבסבורג ולאחר מכן קיסרות אוסטריה, כיום צ'כיה. עד גיל תשע למד עם סבו את החומש בעברי-טייטש ואז את התלמוד ומפרשיו. כמו כן הוקנה לו ידע בצרפתית ובגרמנית. דודו בער שיף היה ידען בדקדוק עברי, וחשף אותו לכתבי השכלת ברלין; ממנו למד את העברית המשובחת בה התנסח כל חייו. לאחר הבר-מצווה עזב לישיבה באייבשיץ, ובהמשך עבר ללמוד תחת מרדכי בנט בניקלשבורג. הוא רכש ידע במקצועות חול בעצמו, בין היתר בעזרת תלמידי הגימנסיה הפיאריסטית בעיר. הוא התרשם במיוחד מהפילוסופיה, וקנה בקיאות בלטינית כדי שיוכל לקרוא בשפת המקור. לאחר שיצא את הישיבה התפרנס כמורה פרטי במקצועות קודש וחול בלומניץ ונוי-רוסניץ. ב-1817 הוזמן על ידי דוד שהתגורר בפשט לבוא ולשמש כמזכירו. הדוד התנצר במפתיע כעבור כמה חודשים; ברכר עצמו החליט לפנות ללימודי רפואה.
ב-1818 נרשם לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת פשט, שם התמחה כמנתח ומיילד. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות יתרה ובאפריל 1824 עמד בבחינה בעל-פה והוסמך כרופא. ראש המרפאים בממלכה (Protomedicus Regni Hungariae) הציע לו ניהול מחוז אם יתנצר, וברכר דחה אותו על הסף. הוא שב לפרוסניץ והקים בה מרפאה; מקץ שבע שנים נשכר על ידי בית-החולים הקהילתי היהודי, ונשאר שם עד מותו. ב-1827 נישא ליוזפין צאדק, דודתו של הילד משה שטיינשניידר, שהושפע עמוקות מדודו. לזוג היו שלושה ילדים: אליעזר (אלואיס), אהרן (אדולף) ומשה (מוריץ).
ברכר, מנכבדי עירו ואחד הפרנסים, השתלב בזירה המשכילית התוססת בפרוסניץ, שנשענה על הפטרון העשיר פייביש אהרנשטאם, ראש הישיבה משה כ"ץ וואנפריד (שבחורי בית-מדרשו, ביניהם אדולף ילינק, למדו גם מקצועות כלליים) ורבני העיר ליב שוואב ואחריו צבי הירש פאסל. סביבם התקבצו מתעניינים בעברית, במדעים ולימודים קלאסיים, שרבים מהם התוועדו בביתו של ברכר. כאיש תנועת ההשכלה, היה הרופא משוכנע בהכרחיותה של רפורמה חינוכית: סגנון ההוראה על ידי מלמדים פרטיים בת"תים הניע רבים, להשקפתו, לבחור לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר הממשלתיים בלבד ואיים על המשך היהדות. הוא היה גורם מרכזי בהקמתו ב-1838 של בית-הספר המודרני ('המוסד החינוכי העברי', Hebräische Lehranstalt) בפרוסניץ, הראשון מסוגו ששילב לימודי קודש וחול בפלך, ומונה למפקח עליו.
באותה שנה החל ברכר בעבודתו הידועה ביותר, שמייקל לורנס מילר ראה בה את יצירתה החשובה של ההשכלה המוראבית, חיבור פירוש עברי ל"ספר הכוזרי", בו ראה מופת לגישור בין הפילוסופיה המערבית ליהדות המסורתית. הוא בחר לכתוב בעברית על אף שחסרה את אוצר המילים לו נזקק; בהקדמתו כתב בצער על מצבה הירוד והמוזנח של הלשון, וכי מטרתו היא להחזירה לתהילתה האבודה, כשפת 'האומה הישראלית', שב"כוזרי" ראה השתקפות של החשיבות שייחס לה. כרוב משכילי מוראביה, ברכר היה רחוק מאוניברסליזם והחשיב את הייחודיות היהודית. במהלך הכתיבה חידש מילים רבות בתחום הפילוסופיה, כמו 'יסוד חוק המוסרי' עבור Moralprinzip. רבים ממשכילי פרוסניץ סייעו בידו בשנתיים בהן עבד על הפירוש, שיצא לאור בארבעה כרכים עם הסכמה של הרב חיים יוסף פולק. הוא נעזר באחיינו שטיישניידר, בפאסל, במדקדק אפרים ישראל בליחר ובמשורר ברוך שנפלד. כמו כן התכתב ארוכות עם שד"ל בפדואה, שהעתיר שבחים על היצירה אך ביקר אותו על מה שתפש כיחס מתון מדי לקבלה, בה נלחם לוצאטו מזה שנים.
בשנות ה-40 תכנן להוציא תרגום גרמני של ספר יצירה, ופרסם שלוש פואמות בעברית על הישארות הנפש, קיום האל ושכר ועונש. ב-1845 הכין חיבור ארוך נגד המציצה בפה בברית המילה, בו כתב שמדובר בגזירה שנהגה בימי חז"ל שכן טרם היו אז עגבת והרפס וזה היה אמצעי טוב לעצור את הדימום, אך כמה גדולים כבר הסכימו שאין בכך מן ההכרח. במקביל הוסיף הגנה ארוכה על חשיבות המילה, שהותקפה אז על ידי חוגים שונים. הוא עצמו הפסיק לערוך מציצה בבריתות. בתקופה זו גם החל להתעניין בהומאופתיה והפך לאחד העוסקים החשובים ביותר בתחום במוראביה.
ב-1850 הוציא לאור את "הטרנסצנדנטלי: על כישוף ורפואה בכשפים בתלמוד." הוא דן בנושא ביותר ממאתיים עמודים, תוך שהוא מפרט עזרים כשימוש ברוק של בן בכור לבעיות עיניים או ריפוי מקדחת באמצעות העברתה לנמלה. ברכר הצהיר שהקפיד על טון עובדתי, לא ביקורתי ולא אפולוגטי, אף כי מילר ציין שלמעשה ניסה להגן על האמוראים ככל יכולתו. האלגמיינה צייטונג דס יודנטומס הליברלי שיבח אותו על "שהציג אותם כפי שהיו" והוכיח שעל אף חוכמתם בהלכה, היו מוגבלים ונבערים בתחומים אחרים. ברכר שיגר מכתב לאוניברסיטת ארלנגן וביקש זכאות לדוקטורט בזכות הספר, והדיקאן לרפואה התרשם. לאחר שעבר בחינה בכתב, הוענק לו התואר ב-4 ביוני 1851. בשנים הבאות הכין טיוטה ארוכה על רפואה רגילה בתלמוד, שפורסמה לבסוף על ידי אחיינו שטיינשניידר.
בשנות ה-50 עבר לעסוק יותר במטאפיזיקה, תחום שריתק אותו כבר קודם. ב-1857 פרסם בחינה ארוכה של תורת הישארות הנפש בדת ישראל, עניין שהיה מושא מתמיד לפולמוס עם מלומדים נוצרים שניסו להפגין את עליונות אמונתם בהצבעה על כך שהעיקרון לא מוזכר בחומש וודאי נשאב מאוחר יותר. ברכר תירץ זאת בהסבר ארכני, וטען כי גם עובדי האלילים במזרח הקדום קידשו את אלמותיות הנשמה, והצורך להתרחק מחוקותיהם הביא את משה להתמקד בדברים אחרים. בספר גם הפגין נטיית-מה לחכמת ישראל ואולי לראיית המסורת הדתית כמתפתחת ברוח האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, כשכתב שהיהדות ספחה מושגים זורואסטריים ואחרים אך אלה נבטו על רקע שהיה כבר קיים בתוכה, ותיאר במושגים דומים את רעיון הישארות הנפש שצמח גם מהשפעות זרות אך על בסיס שתמיד היה שם. מילר העיר כי המנשר, יותר מכל חיבוריו האחרים, העיד על היותו בן תקופת האמנציפציה וחניך האפולוגטיקה של חכמת ישראל למול גינויים מבחוץ.
לכבוד יום הולדתו השישים-ושמונה, הוקדשו בית-מחסה לחולים וקרן סעד לתלמידים עניים על שמו בפרוסניץ. בשנותיו האחרונות פרסם עוד שירים, מאמרים ופירוש לתורה, שיצא בהמשכים ב"עברי אנכי". בנו אלעזר המשיך בדרכו כחוקר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Michael L. Miller, Your Loving Uncle: Gideon Brecher, Moritz Steinschneider and the Moravian Haskalah, בתוך: Reimund Leicht, Gad Freudenthal, Studies on Steinschneider, הוצאת בריל, 2011. עמ' 37–80.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כתבי גדעון ברכר בפרויקט בן-יהודה
- כל עבודותיו בגוגל ספרים
גדליה ברכר (1797-1873), דף שער בספרייה הלאומית
- גדעון ברכר, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)