גאולת דם

גאולת דם היא המצווה המוטלת על קרוב משפחה של אדם שנרצח, להרוג את הרוצח. בניגוד למנהג נקמת דם בתרבויות אחרות, המתייחס גם לפגיעה בקרובי משפחתו של הרוצח, מצוות גאולת דם ביהדות מתייחסת רק לפגיעה ברוצח עצמו. אם הרצח נעשה בשגגה (רשלנות), הרוצח יכול לברוח אל עיר מקלט כדי להתגונן מפני גואל הדם.

מקורות המצוה

בתורה ישנם כמה פסוקים המתארים מצוות החלות על גואל הדם.

א. כשהרצח נעשה בזדון ומתוך שנאה, מצווה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח:

אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת - מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה, רֹצֵחַ הוּא; גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ.

— ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"א

וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ, וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת, וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל - וְשָׁלְחוּ זקני עִירוֹ, וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם, וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם, וָמֵת

— ספר דברים, פרק י"ט, פסוקים י"א–י"ב

וישנה מחלוקת, כשבית דין ממית רוצח במזיד – האם גואל הדם הוא זה שהורג את הרוצח מתוקף פסיקת בית הדין, או שהעדים הורגים אותו כמו בכל מיתת בית דין אחרת.

ב. גם כשהרצח נעשה בשוגג וללא שנאה, גואל הדם משמש כאחד הצדדים במשפט. המשפט אינו מתנהל בין הרוצח לבין "החברה" באופן כללי, אלא בין הרוצח לבין גואל הדם:

... "וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ - וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה

— ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"ד

במסגרת תפקידו, צריך גואל הדם "להשיג את הרוצח ולהעמידו לדין, למצוא ראיות, לשכור עורכי דין מעולים (כשהמדובר בערכאות), ולעשות הכל, כולל הפעלת דעת הקהל, כדי למצות את הצדק עד תומו".

ג. גם כשהרצח נעשה בשוגג והרוצח קיבל מקלט בעיר המקלט, אם לאחר מכן הוא יצא משם ללא רשות, מותר לגואל הדם להורגו:

וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ - וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ, אֵין לוֹ דָּם

— ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק כ"ז

ד. כשהרצח נעשה ב"שוגג קרוב למזיד" (רשלנות פושעת), הרוצח אינו רשאי לברוח לעיר המקלט, וגואל הדם רשאי להורגו:

אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת... גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ; בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ.

— ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק י"ט

זהות גואל הדם

חובת הגאולה נזכרת גם בהקשרים נוספים, ובכל המקרים הגואל הוא קרוב משפחה של הנגאל: חובה לגאול קרקע שנמכרה לאדם ממשפחה אחרת או קרוב שנמכר לעבד, וכן היה מקובל לגאול אלמנה על ידי לקיחתה לאישה - תפיסה הבאה לידי ביטוי במצוות הייבום. גם חובת גאולת הדם מוטלת על קרוב משפחה של הנרצח. הרמב"ם הסביר, שקרבת המשפחה לעניין גאולת דם נקבעת באותו אופן כמו לעניין ירושה:

מצווה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח... וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם.

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכה ב'

כלומר העדיפות הראשונה היא שבניו של הנרצח יגאלו את דמו. אם הם לא יכולים או לא רוצים, המצוה עוברת לבניהם ובני-בניהם. אם אין לנרצח צאצאים או שאינם רוצים למלא את חובתם, אז המצווה עוברת לאבי הנרצח, ואחריו לבניו (שהם אחי הנרצח) ובניהם; וכן הלאה.

גם בנות ראויות לירושה במקרים מסוימים (כשאין בנים), ולכן מצוות גאולת דם חלה גם על בנות, נכדות ואחיות:

ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכה ג'

אם גואל הדם אינו יכול או אינו רוצה להמית את הרוצח, או שאין גואל דם כלל (כגון כשהנרצח הוא גר), אז המצווה עוברת לידי בית-הדין:

מצוה ביד גואל הדם, שנאמר: "גֹאל הדם הוא ימית את הרֹצח", וכל הראוי לַירושה הוא גואל הדם. לא רצה גואל הדם, או שלא היה יכול להמיתו, או שאין לו גואל דם – בית דין ממיתין אותו הרוצח בְסייף.

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א', הלכה ב'

מגבלות על גאולת דם

לפי ההלכה, הגואל יכול להרוג את הרוצח רק לאחר שהוכח כי הוא זה שהרג את קרובו, וכי הרצח נעשה במזיד ולאחר שהלה קיבל התראה:

וְלא יָמוּת הָרצֵחַ עַד עָמְדו לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט

— ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק י"ב

במקרה שאדם הורג אחר בשוגג, ”בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם”, רשאי היה לברוח לאחת משש ערי המקלט (ובאופן מסוים רשאי היה לברוח גם ל-42 ערי הלויים האחרות). ערים אלו הוקמו במטרה לתת מחסה לרוצחים בשגגה, והיו נחלת הלויים.

לאחר ששמעו זקני העיר את טיעוניו, והרשו לו להיכנס בשערי עיר המקלט, היה ההורג תחת חסותם, והיה אסור לכל איש לבצע בו את גאולת הדם. ההורג חייב היה לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול אשר היה בימיו, ורק לאחר מכן רשאי היה לשוב לעירו. אם היה יוצא הרוצח במזיד מהעיר לפני תום הזמן, יכול גואל הדם להורגו, וכן במקרה של רוצח בשוגג הקרוב למזיד יכול גואל הדם להורגו גם בעיר המקלט.

טעמי המצוה

הרב יעקב אריאל שואל, מדוע יש צורך בגאולת דם - מדוע לא מסתפקים בענישה המסודרת על-ידי בתי-דין מומחים ובלתי-תלויים? ועונה: "דווקא מומחיותו ואי תלותו של בית הדין יש בה גם פגם מסוים... ההתייחסות אל הנידון עלולה ליהפך כאל "תיק" בלבד, שבו נערמים תילי תילים של הלכות משפטיות מפורטות ותחתיהן "נעלם" הנושא הנדון החי... הנרצח כבר מת ואינו לפנינו, רק הרוצח הוא היצור החי העומד בפני בית הדין כשכבר עבר זמן, לפעמים רב מאוד, מאז הרצח. הדיון עלול להיות מופשט מידי.... דמו של הנרצח זועק מן האדמה. הוא תובע את הצדק. אלא שקולו לא נשמע באוזני בשר ודם. יש צורך שאדם חי יזעק את צעקתו האילמת של הנרצח, כדי שהמשפט יהיה הוגן, לא רק מבחינת הנימוקים המשפטיים, אלא גם מבחינת השבת הצדק שעוות על ידי הרצח... לשם כך יש צורך בגואל הדם".

הרב יונתן זקס מסביר את ההבדל בין גאולת דם לנקמת דם: "אף כי התורה פוסלת את הנקמה, לבד ממקרים שה׳ מצווה בהם במפורש לנקום, שמץ מן הרעיון הזה מבצבץ במושג ״גואל הדם״. גאולת דם איננה בדיוק נקמת דם. גואל, בכלל, הוא אדם המתקן איזון שהופר בעולם, המציל מישהו או משהו ומחזירם אל מקומם הצודק. בועז, למשל, גאל נחלה שהשתייכה לנעמי. גואל הוא גם מי שמחזיר את החופש לקרוב משפחתו שנאלץ להימכר לעבדות. ה׳ גואל את עמו מעבדות במצרים. גואל דם הוא מי שמוודא שרצח לא יישאר בלי עונש".

משה דוד קאסוטו טוען, שהתורה מבטאת מחאה כנגד מנהג נקמת הדם, ושואפת להגביל ולצמצם אותו באופנים שונים (כגון ערי המקלט) ולהפוך את גואל הדם לשליח בית-הדין. כך הוא רואה בסיפורם של קין והבל מעין אב-טיפוס לתפישה המקראית, שאין לנקום נקמת דם ספונטנית, בכך שאלוהים מבטיח ”וַיֹּאמֶר לוֹ ה': לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן – שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם...” ומטיל אות על מצחו של קין שחושש מנקמת דם (”וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי”). האות נועד למנוע מאחרים לבצע בקין נקמת דם.

ביקורת בתנ"ך על גאולת דם

בספר שמואל ב', פרק י"ד, מסופר על אישה מהעיר תקוע, הבאה לפני דוד המלך. היא מספרת לו, שהיא אלמנה ושיש לה שני בנים, בן אחד שלה הרג את הבן השני, וכעת המשפחה מעוניינת לבצע גאולת דם ולהרוג את האח הרוצח. היא טוענת שגאולת הדם תכבה את גחלתה ותשמיד את זכרו של בעלה המנוח. היא מבקשת מהמלך להתערב ולמנוע את גאולת הדם. המלך מסכים, ונשבע שלא יאפשר להרוג את בנה:

וַתֹּאמֶר: 'יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ מהרבית[מֵהַרְבַּת] גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי'. וַיֹּאמֶר 'חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה'.

— ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק י"א

בהמשך הפרק מתברר, שהסיפור של האישה הוא רק משל. הוא נועד לשכנע את דוד המלך, שלא לנקום באבשלום בנו השלישי על כך שהרג את אמנון בנו הבכור.

מעשי גאולת דם בתנ"ך

• בספר בראשית מסופר על רבקה אשר אומרת לבנה יעקב לברוח משום שעשו רוצה להרוג אותו לאחר גנבת הברכות ומנמקת – ”לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד?” את החשש ששניהם ימותו באותו היום יש שהסבירו בכך שאם עשו יהרוג את יעקב, גואלי הדם יהרגו את עשו כדי לנקום את דם יעקב, וכך ימותו שניהם באותו יום.
• בספר שופטים מסופר על השופט גדעון אשר הורג את זבח וצלמונע מלכי מדין, לאחר שהודו בהריגת אחיו, ונוקם בכך את מות אחיו.
• בספר שמואל מסופר על דוד שנוקם את מות שאול מידי הנער העמלקי שהודה כי הוא הרג את שאול:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר: "אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'".

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק ט"ז

דוד אף נוקם את מותו של איש בושת בן שאול משני רוצחיו:

אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ.

— ספר שמואל ב', פרק ד', פסוקים י"א–י"ב

• עוד מסופר שם על יואב בן צרויה שנוקם את דם אחיו עשהאל והורג את אבנר בן נר מצביא שאול, ”וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו”, אף שדוד מתרעם, מקונן ואבל על הפעולה הזו, הוא איננו נוקט צעדים מעשיים כלפיהם אלא מגיב: ”וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי, יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ.”
• מאוחר יותר שלמה המלך במצוות דוד, נוקם את דמו של אבנר ושל עמשא בן יתר ומורה לבניהו בן יהוידע להרוג את יואב:

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ, וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם, אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב, מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב, וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה.

— ספר מלכים א', פרק ב', פסוקים ל"א–ל"ב

נקמת דם בקטעים שיריים

בכמה מקומות נעשה שימוש מטפורי במושג נקמת הדם. בספר תהילים מבקש המחבר מאלוהים לנקום את נקמת דמו השפוך של ישראל:

לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם 'אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם'? יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ.

— ספר תהילים, פרק ע"ט, פסוק י'

בתהילים, צ"ד מופיע האל היהודי כ"אל נקמות ה', אל נקמות הופיע", אך מונח זה מתייחס לעם ישראל:

אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. עַד מָתַי רְשָׁעִים, ה'? עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ? יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק, יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן? עַמְּךָ, ה', יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ: לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.

— ספר תהילים, פרק צ"ד, פסוקים א'–ז'

נראה כי במקביל לתפישה שהשתרשה בעולם, שאסור לאדם הפרטי לעשות את הצדק בעצמו ועליו להותיר דבר זה לסמכות המשפטית, וכנראה גם בשל אוזלת היד של היהודים להגן על עצמם על רקע הפוגרומים הרבים שנעשו בהם, נעשה שימוש רב בתפילה "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".^{[דרוש מקור]} וכן התואר "הי"ד" ("השם יקום דמו") המוענק ליהודי שנרצח במזיד על ידי גוי.

המשורר חיים נחמן ביאליק עשה שימוש במושג זה בשירו "על השחיטה" מאייר תרס"ג, שנכתב לאחר פוגרום. שם הוא כותב את המשפט המפורסם: "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן".

גאולת דם בימי האימפריה העות'מאנית

בחוק העות'מאני הותרה נקמת דם, אך היא נחשבה לעניין פרטי בין הרוצח למשפחת הנרצח, והמשפחה הייתה רשאית "להמיר" את הנקמה בכסף:

"אם אדם הורג, שמורה ליורשי הקרבן זכות לנקמת דמו, ואזי לא ישולם להם דבר. אם לא בוצעה נקמת דם, ובמקרה שהיורשים ויתרו על זכותם לנקמת דם, יתן הקאדי הוראה לרוצח לפרוע לשאר הבשר הקרוב ביותר של הנרצח את 'כופר הדם', ובנוסף לו ישלם לאוצר המדינה גם קנס כספי...".

גישה זו מנוגדת לתורה, שבה נאסר לקחת כופר:

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת

— ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק ל"א

בתשובות של חכמי ישראל מאותה תקופה, הודגשה החובה המוטלת על גואלי הדם, לרדוף אחרי הרוצח ולהביאו למשפט גם אם הדבר היה כרוך בהוצאות כספיות. לא רק שנאסר עליהם לקחת כופר, אלא אף חייבו אותם להוציא כסף כדי לעשות דין ברוצח. וכתב על כך הרב מנחם מנדל קרוכמל, שראוי שהציבור ישתתף בהוצאות של גואלי הדם: "ונכון הוא, שאותן הוצאות היתרים, כגון שכר מליצות [עורכי דין] ושחדים [שוחד לשופטים מושחתים המסרבים לדון ללא תשלום], יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה. שאם ח"ו לא יהיו נוקמים מן הרוצח, יהיה דמן של בני ברית [יהודים] הפקר ח"ו, ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו. והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם. לכן צריכים כולם לסייע לזה. וכן נהגנו פעמים הרבה, ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים."

גאולת דם בימינו

ישנן כמה דעות בשאלה אם מצוות גאולת דם נוהגת בימינו. לדעת הרב יהונתן אייבשיץ, גואל הדם רשאי להרוג את הרוצח רק לאחר שנגמר דינו בבית-דין, ולכן המצוה נוהגת רק כשיש סנהדרין, המוסמכת לדון דיני נפשות. גם הרב יאיר בכרך כתב, שלא ייתכן שלאדם פרטי תהיה סמכות גדולה יותר מלבית-הדין, ולכן אם בית-הדין אינו רשאי לדון דיני נפשות, גם גואל-הדם אינו רשאי לעשות זאת.

לעומתם, הרב אריה לייב הלר הביא כמה ראיות לכך שמצוות גאולת-הדם נוהגת גם כשאין דיני נפשות:

• לפי רש"י, גואל הדם רשאי להרוג גם רוצח בשוגג שיצא מחוץ לעיר המקלט - למרות שלא נגמר דינו למיתה;
• לפי הרמב"ם, גואל הדם רשאי להרוג רוצח ב"שוגג קרוב למזיד" (רשלנות פושעת), וכן רוצח שאי-אפשר לדונו למיתה מסיבות טכניות (כגון שיש רק עד אחד, או עדים בזה אחר זה, או שאין התראה).

עדיין דרושה ראיה ברורה לכך שהנאשם אכן אשם ברצח, כדי למנוע זיהוי שגוי, אולם ראיה זו יכולה להתקבל גם בבית-דין בימינו.

הרב מנחם מנדל קרוכמל כתב, שבימינו מצווה גואל הדם לדאוג שהרוצח יעמוד למשפט ויבוא על עונשו, גם אם לשם כך יש לתבוע אותו בערכאות של גויים, וגם אם הדבר דורש הוצאת כספים: "". והרב עקיבא כהנא כתב על כך: "מעניין לראות שגם בזמננו דין זה מיושם בפועל, בזה שמשפחת הנרצח בדרך כלל מנסה להיות בבית המשפט ולהעיד כנגד הרוצח. כמו כן, בדיונים על שחרור מחבלים, בדרך כלל משפחות הנרצחים הן אלו שמנסות לדאוג לכך שרוצחי בניהם לא יצאו לחופשי."

הרב ד"ר איתמר ורהפטיג טוען, שבימינו ישנם כמה תפקידים מעשיים לגואל הדם:

• לפעול לתפיסת הרוצח והעמדתו לדין;
• לטעון לחובת הרוצח במהלך המשפט;
• לוודא שמערכת האכיפה מבצעת את העונש שנגזר עליו;
• להוביל מאבק בדעת הקהל נגד שחרור מוקדם של הרוצח.

וחתם במילים "בתקופת הגלות גואל הדם היה אמור להביא את הרוצח הנכרי למשפט, ומכאן השלכה לנפגעי טרור ודומיהם בימינו. על קרובי משפחתם לדאוג למיצוי הדין עם אותם רוצחים."