ג'ק דמפסי
  | |
| ג'ק דמפסי באולם האימונים | |
| לידה |
24 ביוני 1895 מנאסה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
31 במאי 1983 (בגיל 87) ניו יורק, ארצות הברית |
| מידע כללי | |
| מדינה | אמריקני |
| משקל |
87 ק"ג |
| גובה | 1.85 מטר, מוטה 1.96 מטר |
| ספורט | |
| ענף ספורט | איגרוף |
| משקל | משקל כבד |
| תקופת הפעילות | 1913–1927 (כ־14 שנים) |
| מאמן | טדי הייז |
| הישגים | |
| דירוג שיא | אלוף העולם הבלתי מעורער |
  | |
ויליאם האריסון "ג'ק" דמפסי (באנגלית: William Harrison "Jack" Dempsey; 24 ביוני 1895 - 31 במאי 1983) או בשם הבמה שלו "מנאסה מולר" וגם "קיד בלאקי", היה מתאגרף אמריקני שהחזיק בתואר אלוף העולם במשקל כבד מ-1919 עד 1926. סגנונו התוקפני של דמפסי ועוצמת האגרופים שלו הפכו אותו לאחד מהמתאגרפים הפופולריים ביותר בהיסטוריה. רבים מהקרבות שלו העמידו שיאים בכמות הכספים שגרפו וכמות הקהל שצפה בהם. הוא ממוקם במקום ה-7 ברשימת המגזין הזירה של 100 המתאגרפים הטובים ביותר בכל הזמנים.
שנותיו הראשונות וסקירת הקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד במנאסה, קולורדו, בשם ויליאם הריסון דמפסי, הוא גדל במשפחה ענייה ממוצא מעורב. לפי מאמר בספורטס אילוסטרייטד מ-11 בינואר 1955, אביו, חיירם דמפסי, היה אירי. באשר לאמו של דמפסי, מרי סיליה (שמה לפני הנישואים היה סמוט), מוצא משפחתה היה אירי, צ'רוקי ויהודי. אולם שני הוריו המירו את דתם והפכו למורמונים[1]. מכיוון שלאביו היו בעיות למצוא עבודה, נדדה משפחתו לעיתים קרובות. הוא נשר מבית הספר כדי לעבוד. דמפסי עזב את הבית בהיותו בן 16, להוט ליצור חיים טובים יותר עבור עצמו. בגלל חסרון כיס, היה עליו לנסוע לעיתים תכופות במסווה ברכבת וללון במחנות נוודים. אולם, דמפסי היה צעיר חזק, שגילה במהרה כישרון לאיגרוף. בסיוע אחיו המבוגר ממנו ברני, הוא התחיל להתאמן כמתאגרף מקצועי.
ב-1927, אירעה טרגדיה בחייו של דמפסי כשאחיו, ג'ון, ירה באשתו, ואחר-כך התאבד[2]
נואש לכסף, דמפסי פקד לעיתים קרובות מסבאות כדי לקרוא תיגר על הנוכחים בהן באומרו: "אני לא יודע לשיר, אני לא יודע לרקוד, אבל אני יכול לקרוע את הצורה לכל בן זונה פה". אם מישהו נענה לאתגר, נערכו הימורים. לפי הכתוב באוטוביוגרפיה של דמפסי, הוא הפסיד בקרבות הברים רק לעיתים נדירות. (עובדה מעט ידועה אודות דמפסי היא שבמשך תקופה קצרה, הוא עבד במשרה חלקית כשומר ראשו של תומאס פ. קרנס, נשיא סולט לייק טריביון (The Salt Lake Tribune) ובנו של הסנאטור ממדינת יוטה, תומאס קרנס. השניים נותרו חברים שנים רבות אחרי כן.
מאזן הקרבות המדויק של דמפסי אינו ידוע משום שלפרקים הוא התאגרף תחת השם: "קיד בלקי" (Kid Blackie). (הוא המשיך להשתמש בשם הבדוי עד לשנת 1916). בינתיים, הוא הופיע לראשונה כ"ג'ק דמפסי" ב-1914, על שמו של מתאגרף מהעבר במשקל בינוני ג'ק "נונפאריי" דמפסי (Jack "Nonpareil" Dempsey) והגיע לתיקו עם יאנג הרמן אחרי שישה סיבובים. אחרי קרב זה, הוא ניצח בשישה קרבות ברצף בנוקאאוט (כג'ק דמפסי), לפני שהפסיד בפעם הראשונה, בשל פסילה לאחר ארבעה סיבובים לג'ק דאוני. במהלך שלב מוקדם זה של הקריירה שלו, דמפסי התחרה ביוטה, לעיתים קרובות ניהל קרבות בכרך ובסביבות הר וואסץ' ושמר על כושרו עם יריבי אימונים כמו פרנק ואן סיקל.
אחרי הפסדו לדאוני הוא ניצח בנוקאאוט ואחר כך הגיע פעמיים לתיקו מול ג'וני סודנברג בנבדה. אחר כך זכה לשלושה ניצחונות ולתיקו ואחריהם פגש את דאוני שוב, הפעם הגיע לתיקו בארבעה סיבובים.
בשלב הבא הוא ניצח עשר פעמים ברציפות – במהלכם הוא הביס את סודנברג ולבסוף עלה בידו לנקום את תבוסתו לדאוני, אחרי שניצח אותו בנוקאאוט בשני סיבובים. אחרי כן הגיעו שלושה קרבות בלי הכרעה (בנקודה זו בהיסטוריה של האיגרוף, לא היו שופטים שניקדו קרבות, אז אם קרב נערך עד תומו, הוא כונה תיקו או ללא-הכרעה, תלוי במדינה או במחוז שבו נערך הקרב).
כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה ב-1917, עבד דמפסי על מבדוק אניות בעודו ממשיך להתאגרף. בתום המלחמה, האשימו אותו כמה אוהדי איגרוף בכך שהשתמט מהגיוס. רק ב-1920 עלה בידו לנקות את שמו מכך, כשניתנו הוכחות שהצביעו על כך שהוא ניסה להתגייס לצבא ארצות הברית אולם הוא נדחה. בסיום המלחמה, שהה דמפסי שנתיים בסולט לייק סיטי, יוטה, "שוטט באפס מעשה" כפי שהוא קרא לכך, לפני ששב לזירה.
הזכייה בתואר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין יריביו היו פיירמן ג'ים פלין, המתאגרף היחידי שאי-פעם הביס את דמפסי בנוקאאוט כשדמפסי הפסיד לו בסיבוב הראשון, וגאנבוט סמית', בעבר מתמודד שהיה מדורג גבוה שהביס גם את אלוף העולם ג'ס וילרד וגם את המתאגרף שנכנס להיכל התהילה סם לנגפורד. דמפסי ניצח את סמיט בפעם השלישית בסיבוב השני בנוקאאוט.
מנהלו הראשון של דמפסי היה ג'ון רייזלר[3]. אחרי כן חבר דמפסי לג'ק קרנס, מנהל קרבות מנוסה וחכם, שבזהירות ובמיומנות פילס את דרכו של דמפסי לפסגה[4].
ב-1918 התאגרף דמפסי 17 פעמים, כשמאזנו עמד על 1–15 ניצחונות, עם קרב אחד ללא-הכרעה. הוא נקם את תבוסתו לפלין והשיב לו כגמולו, כשניצח אותו בנוקאאוט בסיבוב הראשון. בין המתאגרף השונים שהביס היו בטלינג לוינסקי המתאגרף במשקל light heavyweight (שמעולם לא הובס בנוקאאוט עד שזכה לכך מידי דמפסי), ביל ברנאן, פרד פולטון, קארל מוריס, בילי מיסקי ("החלטת העיתון"), ג'ים מקגטיגן, האיטר במשקל כבד והומר סמית'.
דמפסי פתח את 1919 בחמישה ניצחונות ברציפות בנוקאאוט בסיבוב הראשון. אז, ב-4 ביולי, הוא פגש את ג'ס וילרד, אלוף העולם במשקל כבד בטולדו, אוהיו, לקרב על אליפות העולם. מעט נתנו לדמפסי סיכוי מול האלוף הגדול ממנו ורבים כינו את הקרב גרסה מודרנית של דוד נגד גוליית. דקות לפני שהקרב התחיל, הודיע קרנס לדמפסי שהוא הימר על כספו של דמפסי על כך שינצח בסיבוב הראשון בנוקאאוט. כתוצאה מכך, הסיבוב הראשון היה אחד מהקרבות האכזריים ביותר בהיסטוריה. דמפסי הכה את וילרד מכות נוראיות והפיל אותו ארצה שבע פעמים בנוקאאוט במהלך הסיבוב הראשון. וילרד סבל מעצם לחי שבורה, לסת שבורה, איבד כמה משיניו, איבד חלק משמיעתו באוזן אחת ושבר את צלעותיו. זכרונותיו של קרנס מהאירוע היו מקור למה שנודע כ"תאוריית הכפפות המנופחות"; במאמר שפרסם הספורטס אילוסטרייטד ב-20 בינואר 1964, בו הוא ראיין את דמפסי ווילרד, על זכרונותיהם מהקרב ועל "דוק" קרנס. קרנס טען שהוא הוסיף את "הפלסטר של פריז" (plaster of paris) לחבישה המקובלת תחת כפפותיו של דמפסי, ושדמפסי לא הבחין בכך כשהתוספת לחבישה הוסרה בתום הקרב. מספר אנשים הפריכו סיפור זה, בכללם נט פליישר, אחרי כן מייסד המגזין הזירה, שהיה נוכח במקום כשידיו של דמפסי נחבשו: "לא היה שום דבר מיוחד בכפפותיו של ג'ק דמפסי, ולא הושם שום "פלסטר של פריז" על גבי התחבושת שלו. צפיתי בתהליך והאדם היחידי שהיה מעורב בקשירת ידיו של ג'ק היה דפורסט, קרנס לא היה מעורב בכך, כך שסיפור "פלסטר של פריז" שלו פשוט אינו נכון. דפורסט עצמו אמר שהוא התייחס לנושא זה כאל הוצאת לשון הרע, כינה אותם 'שטויות' ואמר שהוא לא שם שום חומר זר מתחת לכפפותיו, דבר אותו אני יכול לאשר מכיוון שאני צפיתי בחבישה"[5].
ההיסטוריון ג' ג' ג'ונסטון שם קץ לכל הדיון בכך כשהוא ציין ש"הסרט מראה את וילרד נכנס לזירה, הולך לעברו של דמפסי ובוחן את ידיו. זה צריך לשים קץ לכל אפשרות של וילרד או כל חומר אחר שהיה כביכול על ידיו"[6].
לפי החוקים באותה תקופה, מתאגרף היה רשאי לעמוד מעל יריב שהפיל בנוקאאוט, ולהכות בו מיד כששתי ברכיו היו מעל הקנבס. וילרד ספג מספר חבטות נוקאאוט בעת שהוא ניסה להתרומם. כמו כן, שופטים מודרניים היו מתערבים על מנת לעצור את הקרב אם מישהו מהם היה חסר הגנה לחלוטין, אולם כל השופטים של הקרב הזה היו בגישה שהסיום היחידי לקרב היה צריך להיות בנוקאאוט. בסוף הסיבוב השלישי מאמניו של האלוף לא התירו לו להגיב לצלצול הפעמון שקרא להתחלת הסיבוב הרביעי. אם כי דמפסי זכה בתואר אלוף העולם במשקל כבד, הוא מעולם לא קיבל שום כסף עבור הקרב.
ההגנה על התואר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי שהביס את ג'ס וילרד וזכה בתואר, ג'ק דמפסי סייר בארץ, הופיע בפומבי עם קרקסים, הציג במופעי ראווה, ואפילו כיכב בסרט הוליוודי דל תקציב. דמפסי לא הגן על תוארו עד ספטמבר 1920. היה זה נגד בילי מיסקי בבנטון הארבור, מישיגן. מיסקי היה מתאגרף טוב אבל תקופת זוהרו חלפה כשהוא התמודד מול דמפסי על התואר, ונוצח בנוקאאוט בשלושה סיבובים.
ההגנה השנייה של דמפסי על התואר הייתה קשה יותר, היה זה נגד ביל ברנאן בדצמבר 1920 במדיסון סקוור גרדן, בעיר ניו יורק. ברנאן היה יריב קשה כשהתמודדו ביניהם שנתיים לפני כן. אחרי עשרה סיבובים, ברנאן הוביל בנקודות, ואוזנו השמאלית של דמפסי דיממה קשות. דמפסי הצליח להביס את ברנאן רק בסיבוב ה-12.
הקרב הבא שלו היה נגד הצרפתי ז'ורז' קרפנטייה, שהיה גיבור מלחמה במהלך מלחמת העולם הראשונה וזכה לפופולריות רבה משני צידי האוקיינוס[7].
טקס ריקראד קידם את הקרב בפיקחות, הדגיש את ההבדלים בין שני הגברים, וג'ורג' ברנרד שו, שטען שקרפנטייה היה "המתאגרף הטוב בתבל" והימר 50 ל-1 נגד דמפסי. הציפייה לקרב הייתה עצומה.
הקרב נערך ב-2 ביולי 1921 בבוילס ת'רטי אייקרס, ג'רזי סיטי, ניו ג'רזי. והיה הפעם הראשונה שהכנסותיו מהקהל באולם עברו את מיליון הדולר. מספר הצופים היה 91,000. אם כי הוא כונה "קרב המאה", ורבים מהאנשים שלא ידעו הרבה על איגרוף חשבו שלקרפנטייה היה סיכוי לזכות, רוב המומחים חזו ניצחון חד-צדדי לדמפסי, והצדק היה עמם. RCA ארגנו סיקור חי לקרב והפכו את האירוע לראשון ששודר ברדיו ברחבי האומה ונקלט ברוב מכשירי הרדיו הביתיים אחרי שבתחילה הוברק ל-KDKA כדי שישודר ברדיו[8].
קרפנטייה התחיל את הקרב ביתרון ואפילו גרם לדמפסי להתנודד מימנית חזקה בסיבוב השני. אולם, כתב שישב קרוב לזירה ספר עשרים וחמישה אגרופים מצידו של דמפסי בשלושים ואחת שניות לפני שהוא נפגע כביכול מהימנית[9]. קרפנטייה גם שבר את אגודלו באותו סיבוב, מה שפגם בסיכוייו. בסיבוב השלישי, דמפסי הגדול והחזק יותר החל ליטול שליטה על הקרב והכה את יריבו באכזריות. הצרפתי נבלם לבסוף בסיבוב הרביעי.
דמפסי לא הגן על תואר עד יולי 1923 בקרב נגד טומי גיבונס בשלבי, מונטאנה. גיבונס היה מתאגרף מיומן ופיקח, אבל לא היה חזק דיו אל מול דמפסי הגדול והחזק יותר, שניצח אחרי 15 סיבובים לפי החלטת השופטים.
ההגנה המוצלחת האחרונה על התואר של דמפסי הייתה ביולי 1923 בפולו גראונדס של ניו יורק. יריבו בקרב היה המתאגרף הענקי ורב הכוח, אבל עם זאת מוגבל, לואיס אנחל פירפו, מארגנטינה. באולם נכחו 85,000 צופים, כש-20,000 נוספים ניסו להיכנס לתוך האולם. דמפסי ניצח בסיבוב השני בנוקאאוט, אך היה זה קרב מלהיב. נמסר שפירפו נפל בנוקאאוט ועדיין המשיך להשיב מלחמה שערה, אפילו הכה פעמיים את דמפסי בנוקאאוט. בפעם השנייה דמפסי הופל ארצה וראשו יצא מחבלי הזירה ונחת על מכונת כתיבה של אחד העיתונאים, והוא הצליח להתרומם מספר שניות אחרי העשר שקבעו החוקים. סצנה זו היא אחת הידועות ביותר בהיסטוריה של הספורט. (הקרב היה כל כך חשוב שהוא הועבר בשידור חי לבואנוס איירס באמצעות הרדיו, ואנשים נאספו ברחובות על מנת להאזין לו באמצעות מגבירי קול פרימיטיביים[10]. קרבות אלה, ביחד עם קרבות ראווה רבים, סרטים ופרסומות, הפכו את דמפסי לאחד האתלטים העשירים ביותר בעולם.
פסק זמן מהאיגרוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי הקרב עם פירפו, דמפסי לא הגן על תוארו במשך שלוש שנים נוספות. הציבור והתקשורת הפעילו לחץ על דמפסי להגן על תוארו נגד המתמודד השחור הארי ווילס. פוליטיקה וחששות גזעיים מנעו את הקרב. קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים של האיגרוף לגבי השאלה אם דמפסי התחמק מלהתמודד מול ווילס, אם לאו. דמפסי תמיד טען שהוא מוכן לכך. במקום להגן על תוארו, דמפסי המשיך לגרוף רווחים מתצוגות איגרוף, משחק בסרטים, ופרסום מוצרים. דמפסי גם נסע הרבה, בזבז ובילה. במהלך הזמן הזה שנעדר מקרבות תחרותיים, נשא דמפסי לאישה את השחקנית אסטל טיילר, ונפרד ממאמנו ומנהלו מזה זמן רב, ג'ק "דוק" קרנס. פרידה זו לא התנהלה באופן חלק, ודווח שקרנס תבע את דמפסי על סכום גדול של כסף. הוא גם מונה למנהלו של ארגון Irish Worker League (IWL) באפריל 1924. ה-IWL נתמך בידי התנועה הקומוניסטית במוסקבה ונוסד בידי מנהיג הפועלים האירי, ג'ים לרקין, בדבלין[11].
איבוד התואר ו"הספירה הארוכה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1926, התחרה דמפסי נגד האירי-אמריקני וחייל המארינס לשעבר ג'ין טאני בפילדלפיה[12]. טאני היה מתאגרף מצוין שהפסיד רק פעם אחת במהלך הקריירה שלו. אף על פי כן, טאני עדיין נחשב כמי שצפוי להפסיד.
דמפסי הפסיד את תוארו בנקודות בסיבוב העשירי. הוא לא הפגין עוד את עוצמת האגרופים האגדית שלו או את מהירות ידיו, דמפסי נוצח בקלות בידי טאני הערמומי, שהתחמק מהאגרופים, נע מצוין, ושחרר מטח אגרופים משלו. באולם נכחו 120,557 צופים, הקהל הגדול ביותר שהיה נוכח אי-פעם באירוע ספורט, פרט למירוץ מכוניות וכדורגל. (במשחק הגמר על גביע העולם בכדורגל של מונדיאל 1950 בין ברזיל לאורוגוואי נכחו למעלה מ-150,000 צופים ובמשחקי כדורגל נוספים שנערכו בשנות העשרים והשלושים בהאמפדן פארק, גלאזגו, ובאצטדיון ומבלי, לונדון, צפו בין 125,000 ל-138,000 צופים). כשדמפסי המוכה שב לחדר ההלבשה שלו, הוא הסביר את כישלונו לאשתו השחקנית אסטל טיילר באומרו: "יקירתי, אני שכחתי להתכופף" (Honey, I forgot to duck). הנשיא רונלד רייגן השתמש במשפט הזה כשהוא נורה במהלך ניסיון ההתנקשות בחייו שכשל ב-1981.
דמפסי שקל פרישה, אולם לאחר חודשים אחדים והא החליט לנסות לשוב לאיגרוף. ביולי 1927, ביאנקי סטדיום הוא ניצח בנוקאאוט את האלוף לעתיד במשקל כבד, ג'ק שארקי בסיבוב השביעי בקרב מקדים לפני ההתמודדות על התואר נגד טאני. שארקי הלם בדמפסי עד הסוף, והקרב הסתיים באופן שנוי במחלוקת. שארקי טען שדמפסי הכה אותו מתחת לחגורה וכשהוא פנה לשופט כדי להתלונן, הוא הותיר עצמו פגיע. דמפסי שלח וו שמאלית לסנטרו של שארקי.
הקרב החוזר עם טאני נערך בשיקגו, אילינוי, בספטמבר 1927, 364 ימים אחרי שהוא הפסיד את תוארו לטאני בקרב הראשון ביניהם. הקרב עורר עניין רב אפילו יותר מאשר הקרבות נגד קרפנטייה ופירפו. והכניס סכום חסר תקדים של 2 מיליון דולר מהכנסות מכרטיסים, שיא שנותר בעינו במשך שנים רבות. נאמר שאל קאפונה הציע לדמפסי שוחד על מנת שיפסיד בקרב החוזר, אבל דמפסי סירב לשמוע על כך. מיליוני אנשים ברחבי הארץ האזינו לקרב ברדיו, ומאות עיתונאים כיסו את האירוע. לטאני שולם סכום שיא של מיליון דולר עבור הקרב החוזר, דמפסי הרוויח כמחצית מכך.
דמפסי הפסיד בקרב בנקודות כשהוא הפיל בנוקאאוט את טאני בוו שמאלי לסנטר בסיבוב השביעי, והנחית מספר אגרופים נוספים. חוק חדש באותה עת קבע שכשמתאגרף מכה בנוקאאוט את יריבו, עליו לגשת מיד לפינה נייטרלית. אך נדמה שדמפסי שכח את החוק (זאת בהשוואה לקרב שלו עם וילרד שבו הוא עמד מעל יריבו המופל, מוכן להכות שוב כשזה יתרומם) וסירב לזוז מיד לפינה נייטרלית כשהשופט דרש ממנו זאת. השופט היה צריך ללוות את דמפסי לפינה נייטרלית, מה שנתן לטאני לפחות חמש שניות נוספות על מנת להתאושש.
השופט ספר 14 שניות שבהן טאני היה על הרצפה לפני שקם על רגליו. אבל, אחרי שדמפסי ניגש לפינה נייטרלית, התחיל השופט לספור, וטאני קם כשהשופט ספר עד תשע. דמפסי ניסה להביס את טאני לפני שהסיבוב הסתיים, אבל לא עלה בידו לעשות כן. טאני שהתאושש הפיל את דמפסי ולא עלה בידו לקום עד שהשופט ספר לאחד בסיבוב השמיני והוא הוביל בקלות בשני הסיבובים הנותרים בקרב, ושמר על תארו בהחלטה פה אחד של השופטים. באופן אירוני, החוק החדש, (שעדיין לא היה אוניברסלי) נחקק לפי דרישתם של אנשיו של דמפסי. סתירה אחרת הייתה העובדה שטאני הפיל את דמפסי בנוקאאוט, והשופט התחיל לספור מיד, ולא חיכה עד שטאני יזוז לפינה נייטרלית[13]. בגלל ההתנהלות השנויה במחלוקת של הקרב, הוא נותר בהיסטוריה כקרב של "הספירה הארוכה". (The Long Count).
הפרישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דמפסי פרש אחרי הקרב עם טאני וערך הרבה מאוד קרבות ראווה. ביוני 1932 הוא נתן חסות ל"Ride of Champions" מופע סוסים ברינו, נבדה; הפרס של דמפסי הגיע לרוכב הסוסים פיט נייט. ב-1935, הוא פתח את Jack Dempsey's Broadway Restaurant בכיכר טיימס, ניו יורק, שפעלה עד לשנת 1974. הוא התגרש מטיילר ביולי 1933 ונשא את הזמרת השרה בברודוויי חנה ויליאמס (שבדיוק התגרשה מרוג'ר וולף קאהן) ולהם נולדו שני ילדים. מעט אחרי גירושיו מחנה ויליאמס ב-1943, נשא דמפסי לאשה את דיאנה פיאטלי ונותר נשוי לה בזמן מותה. ביחד עם בתה של דיאנה, ברברה, הוא כתב את הספר "דמפסי" (Dempsey) בשלהי ימיו.
כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה, לדמפסי הייתה הזדמנות להפריך כל ביקורת שנותרה משירותו הצבאי שני עשורים קודם לכן. הוא הצטרף למשמר הלאומי של מדינת ניו יורק והתמנה לסגן (first lieutenant), אחרי כן עבר לחיל המילואים של משמר החופים בדרגת lieutenant. ביוני 1942, הוא עבר למחנה אימונים של משמר החופים (Coast Guard Reserve) בחוף מנהטן, ברוקלין, ניו יורק, שם התמנה ל"מנהל חינוך גופני". הוא גם הופיע בקרבות רבים, במחנות, בתי חולים וב- drives War Bond. הוא קודם לרב-סרן (lieutenant commander) בדצמבר 1942 ול- commander במרץ 1944. ב-1944 הוא התמנה ל- USS Wakefield transport. ב-1945 הוא גם השתתף בהתקפת USS Arthur Middleton transport לפלישה לאוקינאווה. הוא גם שהה זמן מה על סיפונה של USS General William Mitchell (AP-114) שם הדגים בפני הצוות טכניקות איגרוף. הוא שוחרר משירות פעיל בספטמבר 1945 וניתן לו אות כבוד מחיל המילואים של משמר החופים ב-1952[14].
דמפסי כתב ספר שנקרא Championship Fighting: Explosive Punching and Aggressive Defense, שפורסם ב-1950. הספר מדגיש את עוצמת הנוקאאוט הנגרמת מתנועה מהירה של העברת כובד משקלו של הגוף.
דמפסי גם למד ענפי ספורט נוספים: הוא התאמן במחנה היאבקות ובשלב מאוחר יותר לקח שיעורי ג'ודו. לאחר מכן כתב ספר על נושאים אלה בשם How to Fight Tough, שעוסק בקרב מטווח קרוב המשלב איגרוף, היאבקות וג'ו ג'וטסו[15].
הוא התחבר עם ווילס וטאני אחרי פרישתו, וספרים רבים נכתבו אודות חייו. דמפסי אפילו נרתם למסע פרסום עבור המירוץ לסנאט של בנו של טאני, ג'ון, מקליפורניה. אחד מחבריו הקרובים ביותר של דמפסי היה השופט ג'ון סיריקה שעמד בראש משפטי ווטרגייט.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1977, הוא חבר לבתו ברברה לין (Barbara Lynn) ופרסם אוטוביוגרפיה בשם "דמפסי" (Dempsey). במאי 1983, הלך דמפסי לעולמו מסיבות טבעיות בגיל 87. הוא קבור בבית הקברות סאות'המפטון, ניו יורק.
דמפסי נבחר להיכנס להיכל התהילה של האיגרוף (International Boxing Hall Of Fame) הרחוב שבו נמצא מדיסון סקוור גרדן מכונה "פינת ג'ק דמפסי" (Jack Dempsey Corner).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ק דמפסי, באתר BoxRec
- ג'ק דמפסי בוויקיציטוט באנגלית
- ג'ק דמפסי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- רוברט דנה, המסעדה הניו יורקית של ג'ק דמפסי, באתר tipsontables.com 1 באוגוסט 1949
- קטעי וידאו של רגעי השיא של דמפסי
- ביוגרפיה, באתר utah.gov
- דמפסי חותם על חוזה להילחם בווילס ב-1925
- ג'ק דמפסי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Kahn, Roger (2000). A Flame of Pure Fire: Jack Dempsey and the Roaring '20s. Flame of Pure Fire: Jack Dempsey and the Roaring '20s. pp. 175. ISBN 0156014149
- ^ "Dempsey's Brother Slays Wife, Self. John Dempsey Shoots Woman, Then Commits Suicide, at Schenectady. Boxer Identifies Bodies. He Is Deeply Affected by the Tragedy. Couple Had Been Estranged for Year." New York Times. July 3, 1927, Sunday. "Apparently in a spell of temporary insanity due to a recurring attack of an illness to which he had been subject for several years, John Dempsey, brother of the former heavyweight champion, fatally shot his 21-year-old revile, Edna, in a rooming house here today."
- ^ "'John the Barber' Fight Mentor, Dead. Jack Dempsey's First Manager Succumbs to an Infection of His Finger. His Wife, Reconciled After Long Separation, Is at Bedside With Their Children." New York Times. September 16, 1930, Tuesday. ""John the Barber," in private life John J. Reisler, known on Broadway for many years as a barber, fight manager and friend of the street's great and near-great, died yesterday..."
- ^ "Jack Kearns, Manager of Dempsey, Dies at 80; Earned and Spent a Fortune as Pilot of Six Champions. Associated With Rickard Life Full of Drama Taught Dempsey Left Hook Dempsey Winner in 15." New York Times. July 8, 1963. "Jack Kearns, who managed Jack Dempsey and other boxing champions, died today at the home of his son Jack Kearns Jr. He was 80 years old."
- ^ Fleischer, Nat, 50 Years At Ringside, p. 118
- ^ Monte D. Cox, Were Dempsey’s Gloves Loaded? You Decide!
- ^ "Georges Carpentier, Boxer, Dies in Paris; He Fought Dempsey at Boyle's Thirty Acres in 1921" New York Times. October 29, 1975, Wednesday. "Georges Carpentier, who lost on a fourth-round knockout to Jack Dempsey in boxing's first $1-million gate, died last night of a heart attack. He was 81 years old."
- ^ Fisher, Marc. Something in the Air. Random House. xiv. ISBN 978-0-375-50907-0
- ^ The Lawless Decade By Paul Sann
- ^ La derrota de Firpo volver a eventoEdición 221, 22 de septiembre de 1923El encuentro por la corona mundial de Box
- ^ Emmet O'Connor, Reds and the Green: Ireland, Russia and the Communist Internationals, 1919-43
- ^ "Tunney, Boxing Champion Who Beat Dempsey, Dies. Lectured on Shakespeare." New York Times. November 8, 1978, Wednesday. "Gene Tunney, the former heavyweight boxing champion who twice defeated Jack Dempsey, died yesterday at the Greenwich Hospital in Connecticut. He was 80 years old and had been suffering from a circulation ailment."
- ^ Jack Dempsey vs. Gene Tunney
- ^ Coast Guard History Jack Dempsey
- ^ How to Fight Tough by Lt. Jack Dempsey