ג'ו ג'יטסו ברזילאי

ג'ו ג'יטסו ברזילאי
Jiu-jitsu brasileiro

קרב ג'ו ג'יטסו ברזילאי
ארץ מקור
מייסד	קרלוס גרייסי והליו גרייסי
סגנון	גראפלינג
התפתחה מ	ג'ודו, ג'ו-ג'יטסו
אמנים מפורסמים	משפחת גרייסי, מרסלו גרסיה, אדי בראבו, ג'ון דנהר, גורדון ראיין, קרייג ג'ונס, קינאן קורניליוס, גארי טונון, משפחת מצ'אדו, אנדרה גלבאו, בי ג'יי פן, זנדה ריבריו, דמיאן מאיה, פבריצ'יו וורדום, רונאלדו סווזה, ג'ף מונסון, דין ליסטר, ריקרדו דה לה ריווה,רפאל מנדס,פאולו מיאו,ג'ו מיאה, מרקוס בוששה.
ספורט אולימפי	לא

ג'ו ג'יטסו ברזילאי (בפורטוגזית ברזילאית: jiu-jitsu Brasileiro) ובר"ת BJJ (מאנגלית: Brazilian jiu-jitsu), היא אמנות לחימה וענף ספורט שפותחה בברזיל בידי הליו וקרלוס גרייסי ממשפחת גרייסי. את אמנות זו האחים פיתחו על-פי ידע ואימונים אותם עברו אצל מאמנים מקומיים שהתאמנו בעצמם אצל ג׳ודוקא יפני בשם מיטסויו מאידה. אמנות הלחימה מתמקדת בגראפלינג, בעיקר גראפלינג קרקע, ומטרתה להגיע לעמדת שליטה ביריב ומשם להכניעו בעזרת בריחים או חניקות. בג'ו ג'יטסו, מנצל המתחרה את הטכניקה הנכונה ואת השימוש בתנופה ובמנוף, ופחות בכוחו, ולכן בתחילת דרכה של האמנות בני משפחת גרייסי, ובעיקרם רויס גרייסי שמשקלו 80 קילוגרם, ניצחו יריבים גדולים וחזקים בהרבה על במת אליפות הלחימה האולטימטיבית (רויס גרייסי התחרה וניצח שלוש פעמים באליפות הלחימה האולטימטיבית לפני שהחלו בה חלוקות לפי משקל).

כיום, ג'ו ג'יטסו ברזילאי מהווה חלק בלתי נפרד מתחרויות הלחימה המשולבת (MMA) ויש אלפי מתחרים בענף זה בכל רחבי העולם. כמו בג׳ודו, הגי הוא חלק בלתי נפרד מהאמנות, אך בזכות חשיבות הג׳יו ג׳יטסו ב-MMA, נערכות תחרויות ג׳יו ג׳יטסו ללא חליפה (No-Gi) וישנם אפילו מועדוני לחימה רבים שמתאמנים בשיטה זו בלבד.

היסטוריה

ב-1915 הגיע לברזיל אומן הג'ודו מיטסוּיוֹ מַאֶדַה. מאדה היה אחד ממומחי הג'ודו שנשלחו על ידי ג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו, לתור את העולם ולהדגים את התורה החדשה. מאדה התחיל את נעוריו בקריירת סומו, אך לאחר ששמע על ההצלחה של מתאמני האמנות החדשה ג'ודו מול אמני הג'ו ג'יטסו הקלאסי, החליט להמיר את אימוניו באימוני ג'ודו, והתחיל להתאמן תחת קאנו בבית הספר קודוקאן. מאדה עזב את יפן בשנת 1904 וביקר במספר מדינות בהן הדגים את אמנותו ואתגר מתאבקים, מתאגרפים ואמני לחימה אחרים לפני שהגיע לברזיל ב-14 בנובמבר 1914.

גסטאו גרייסי, אביו של הליו גרייסי, היה שותף עסקי בקרקס מקומי בעיר בלם שבברזיל. בשנת 1916, קרקס איטלקי ארגנטינאי הרים מופע בקרקסו של גסטאו שבחלקו הופיע מאדה באחת ההדגמות שלו. ב-1917 קרלוס גרייסי, הבן הבכור במשפחת גרייסי, צפה במאדה במופעו והחליט להתאמן בג'ודו. לפי משפחת גרייסי, קרלוס התאמן אצל מאדה מספר שנים, ואף אימן את אחיו הקטנים. מקורות מהתקופה מראים שהאחים גרייסי כנראה התאמנו למעשה אצל תלמידים מקומיים של מאדה, להם העביר היפני את סגנון הג׳ודו שלו.

בגיל ארבע-עשרה, הליו גרייסי, הקטן באחים, עבר לגור עם אחיו הגדולים שחיו ואימנו בג'ודו בעיר בּוטאפוגו. לפי משפחת גרייסי, הליו היה ילד חולני, ובהמלצת רופא, לא התאמן עם אחיו מכיוון שהיה בעל מבנה גוף שברירי, אך נהג לצפות בהם מתאמנים באופן קבוע. מקורות מהתקופה מראים שהליו גרייסי היה מתחרה מוצלח בשחייה ובחתירה.

ב-1931 חזר לריו ופתח את אקדמית גרייסי הראשונה לג'ו ג'יטסו. מתוך מטרה להוכיח את עליונות הג'ו ג'יטסו ולהפיץ את המסורת המשפחתית, לחמו קארלוס, הליו וג׳ורג׳ נגד מתאבקים בברזיל באותה התקופה וגם החל לנהל את הקריירה של אחיו. האחים לחמו נגד יריבים כבדים מהם בעשרים עד שלושים קילוגרם, ובמהרה זכו לאהדה והכרה לאומית בברזיל.

על אף שג'ו-ג'יטסו ברזילאי מזוהה בעיקר עם משפחת גרייסי, ישנו עוד מקור להתפתחות האומנות. לויס פרנקה שהתאמן כנראה גם הוא אצל חניכים של הג׳ודוקא מיטסויו מאידה, אימן את אוסוולדו פאדה. פאדה ותלמידיו התפרסמו בעולם הג'ו-ג'יטסו בזכות בריחי הקרסוליים שלהם, ומורשתם מיוצגת היום על ידי בתי ספר שונים כדוגמת נובה יונאו ועוד.

ג'ו ג'יטסו המשגשג הביא לנדידת ברזילאים רבים ממוצא יפני לריו דה ז'ניירו, אך, עם זאת, שמרה אקדמיית גרייסי על מעמדה בשוק הג'ו ג'יטסו בריו.

שנים מאוחר יותר, גרסת הג'ו ג'יטסו בה התאמנו האחים גרייסי זכתה לכינוי "Gracie Jiu-Jitsu" או "Brazilian Jiu-jitsu".

ישנו דמיון רב בין האמנות הברזילאית המודרנית ובין סגנונות ג׳ודו מוקדמים, שנפוצו בעולם ונשתמרו ביפן עד ימינו.

התפשטות

שיעור ג'ו ג'יטסו ברזילאי בבסיס צבאי

הג'ו ג'יטסו הברזילאי החל להתפרסם בעולם בעקבות תחרות הלחימה המשולבת: UFC- Ultimate Fighting Championship שהתקיימה בארצות הברית.

בעולם אמנויות הלחימה היו רבים שרצו לקיים תחרות שתפגיש בין שיטות לחימה שונות, ובעזרת קרבות ביניהן יקבע מהי האומנות הטובה ביותר. התחרות המאורגנת הראשונה שהייתה כזו, הייתה "Vale Tudo" הברזילאית, שם לחמו בני משפחת גרייסי וניצחו פעמים רבות.

בארצות הברית, חברו יחד ארט דייבי (Art Davie) ורוריון גרייסי כדי להקים תחרות שתהיה דומה באופייה ל-Vale Tudo - תחרות לחימה בעלת איסורים מינימליים. בשנת 1993 התקיימה התחרות הראשונה, שנקראה UFC. בתחרות הראשונה השתתפו אומני לחימה שונים: מתאגרף, לוחמי קארטה, לוחמי סבאט, מתאבק סומו ואחיו הצעיר של רוריון, רויס גרייסי.

גרייסי הביס יריבים כבדים וחזקים ממנו בהרבה, בעזרת לוחמת הקרקע שמחוץ ליפן איש כמעט לא ידע עליה וכיצד להתגונן מפניה. בעזרת ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ניצח רויס ב-UFC 1, UFC 2 ו-UFC 4. שלוש מתוך ארבע אליפויות ה-UFC הראשונות. ניצחונות אלה הקנו מקום קבוע לג'ו ג'יטסו הברזילאי בתחרויות לחימה. בעקבות ההצלחה המפתיעה של רויס, שהוגדר בידי אביו, הליו גרייסי, כ'חלש' מבין האחים, הגיעה הג'יו ג'יטסו הברזילאי לתודעה הבינלאומית ובעקבות זאת הוקמו בתי ספר בארצות הברית שלימדו ג'ו ג'יטסו ברזילאי. ככל שהלוחמים העוסקים בג'ו ג'יטסו ברזילאי הפגינו את עליונותם בקרבות אחד על אחד ב-UFC, כך התפשטה הפופולריות של האומנות ברחבי העולם.

הג'ו ג'יטסו הוא כיום ספורט הצומח במהירות הרבה ביותר בברזיל: כ-350,000 איש מתאמנים בשיטה ב-1500 מוסדות, וזאת רק בבירות המדינות בברזיל. התורה נלמדת גם במסגרת קורסי בחירה בחינוך גופני באוניברסיטאות בברזיל.

החל מ-1996 מתקיים מונדיאל הג'ו ג'וטסו בריו דה ז'ניירו, וב-2006 עבר לקליפורניה. בישראל ישנם מועדוני ג'ו ג'יטסו ברזילאי, חלקם נציגים של אקדמיות מברזיל כמו רוילר גרייסי-גרייסי הומייטה, רוייס גרייסי, רנזו גרייסי, אליאנס, בהרינג, אוסוואלדו אלווס, סטראוש, דה לה ריווה וג'ו מוריירה.

החל משנת 2010, הספורט תפס תאוצה באירועי הנו-גי (ללא חליפה), באירועים אלו (KASAI, Metamoris ו-ADCC), הקרבות ארוכים מן הרגיל ולמנצח מוענק פרס כספי בתקציב שלא היה בשנותיו הראשונות של ה-BJJ.

עקרונות

אף על פי שהג'ו ג'יטסו ברזילאי התפתח מהג'ודו, בימינו קיימים מספר הבדלים מהותיים בינו לבין הזרם העיקרי בשיטה הזאת. ההבדל המרכזי הוא שהטלה מוצלחת אינה מסיימת את המשחקון, ושאין מגבלת זמן לקרבות קרקע. המשמעות הספורטיבית של שינויים אלו מייצרת ספורט בו רוב הקרבות מסתיימים בהכנעה על הקרקע ולא בניקוד, בשונה מג'ודו, ולכן ישנו יותר דגש על אספקט זה של המשחק מאשר על ההפלה.

עמדות בסיסיות

מאונט מלא

מתמודד בשחור מחזיק מתמודד בכחול בגארד

בריח יד "אמריקאנה" משליטת צד

שחור מחזיק לבן בשליטת גב

• מאונט (Mount)- בעמדה זו, מתחרה אחד שוכב על גבו, בעוד המתחרה השני יושב על בטנו, כשברכיו צמודות לשני צדדיו של היריב שמתחתיו. עמדה זו נחשבת טובה במיוחד למתחרה הנמצא למעלה. המתחרה למעלה יכול לצאת למספר גדול של בריחים וחניקות, ובקרבות MMA זו עמדה נוחה מאוד להכות ממנה, בעוד שלמתחרה הנמצא למטה קשה מאוד להכות חזרה.
• גארד (Guard) - בעמדה זו מתחרה אחד שוכב על גבו, בעוד יריבו נמצא בין רגליו של המתמודד השוכב. ל"גארד" יש כמה וריאציות: גארד סגור, שבו מתמודד אחד סוגר את שתי רגליו מסביב ליריבו, גארד פתוח, שבו המתמודד שלמטה לא סוגר את רגליו, וגארד פרפר, שבו המתמודד ששוכב משחיל את כפות רגליו מתחת לירכיו של היריב. עמדת ה"גארד" היא עמדה הגנתית שמועילה למתמודד שלמטה להתגונן מבריחים וחניקות וממנה קל לו לתקוף את יריבו. בקרב MMA המתמודד שלמטה צריך להיזהר לא לפתוח מרחק מכיוון שראשו נח על המזרן ומכות שיונחתו עליו היו קשות פי כמה.
• חצי גארד (half-guard) - עמדה זו דומה מאוד לעמדת הגארד, אבל כאן המתמודד העליון הצליח לחלץ את אחת מרגליו מתוך אחיזתו של התחתון. בעמדה זו יכולות ההגנה של התחתון מצטמצמות, והוא צריך לדאוג באופן קבוע שיריבו לא יצליח לחלץ גם את רגלו השנייה ובכך להגיע למאונט מלא (צעד אשר נקרא לרוב "מעבר גארד"). מצד שני, יכולותיו של העליון לתקוף לא צומחות בהרבה. הוא עדיין מוגבל, ולרוב ינסה להשיג עמדה לפני שיתקוף. לתחתון נפתחת אופציה חדשה, הוא יכול לנסות ולהגיע לשליטת גב, עמדה יעילה בהרבה מהחצי גארד.
• שליטת צד (Side control או פשוט side) - בעמדה זו מתחרה אחד שוכב על גבו, בעוד היריב משעין את חזהו על החזה של המתמודד שעל גבו מן הצד. גם בעמדה זו יש יתרון משמעותי למתמודד שלמעלה, בין ב-MMA, שם הוא יכול להכות את היריב שלמטה בנוחות וביעילות, ובין בקרבות BJJ שם יש אפשרויות רבות להכנעה מלמעלה, בעוד היריב שלמטה יכול לכל היותר להתגונן. "שליטת צד" היא בדרך כלל עמדת מעבר בין ה"גארד" ל"מאונט", או עמדת מנוחה, אבל גם ממנה יש מספר טכניקות שניתן לבצע.
• שליטת גב או מאונט אחורי (Rear mount) - בעמדה זו מתמודד אחד נצמד לגב של השני ואוחז בו סביב מותניו ברגליו. עמדה זו ייחודית בכך ששני המתמודדים פונים לאותו כיוון. המתמודד האחורי בעמדה זו זוכה לשליטה רבה מאוד, והיא נחשבת לאחת העמדות המסוכנות ביותר מכיוון שהנשלט חשוף למספר רב של בריחים וחניקות, ויש לו יכולת תקיפה מינימלית.

טכניקות הכנעה בסיסיות

חיילים אמריקאים מדגימים "חניקה אחורית"

קרב ג'ו-ג'יטסו מסתיים או בהכנעה, או בסוף זמן והחלטת שופט. הכנעה היא כשאחד מהמתמודדים דופק פעמיים על המתמודד השני בכף ידו, ובכך מכיר בתבוסתו. ניתן להגיע להכנעה בג'ו-ג'יטסו על ידי בריח או על ידי חניקה.

הבריח הוא הפעלה של מנוף על מפרק בגוף (כתף, מרפק, ברך, קרסול, שורש כף היד וכולי). בריחים על המפרקים הקטנים (בריחים אשר נהוגים באייקידו, ג'ו-ג'יטסו קלאסי, ותורת ההגנה העצמית של משפחת גרייסי) כגון פרקי האצבעות או הבהונות אסורים בקרב ג'ו-ג'יטסו ספורטיבי. בריחים מסבים כאב ומאלצים למוברח להיכנע או להסתכן בשבר. בנוסף קיימים בריחי לחץ (compression lock) שהם הפעלת לחץ על שריר או גיד של היריב באמצעות הפעלת כוח כנגד עצם.

חניקות מתחלקות לשני סוגים, חניקות דם וחניקות גרגרת. חניקת גרגרת היא הסוג הפשוט יותר, אם כי הנפוץ פחות. בחניקת גרגרת מתמודד אחד מפעיל לחץ על גרגרתו של האחר ומאלץ אותו להיכנע. חניקת דם, הסוג הנפוץ יותר של חניקה, היא הפעלת לחץ על העורקים התרדמניים של המתמודד אשר מאלצת אותו להיכנע, או להסתכן בעלפון.

בריחים בסיסיים

• בריח מרפק ישר - נקרא בג'ודו ג'וּג'י גאטַמֵה וידוע באנגלית בשם arm bar. בריח זה הוא אחד מהבריחים הנפוצים ביותר ואחד הטכניקות הראשונות שלוחם לומד. בבריח זה מתמודד אחד אוחז בין שורש כף היד למרפק היריב ומושך את יד היריב לבין רגליו כאשר רגל אחת נמצאת על הפנים של היריב ושנייה על חזהו, ומפעיל כוח באמצעות האגן על מרפקו של יריבו בכיוון המנוגד לכיוון קיפולו של המרפק. לבריח זה מגוון וריאציות שונות כשהנפוצה מכולם היא "בריח יד ממאונט", אותה לומד כל לוחם בתחילת דרכו.
• בריח כתף אחורי- ידוע גם בשם קימוּרַה - בבריח זה מתחרה אחד תופס ליריב את שורש כף היד, ואת ידו השנייה הוא מעביר מסביב למרפק של יריבו ותופס את ידו שלו (בעוד זו תופסת ביד היריב) בשורש כף היד. על ידי הישענות אחורה, מסובב המתחרה את הכתף של יריבו כנגד כיוון תנועתה הטבעי, וכך היריב חייב להיכנע - אחרת תשבר הזרוע או שהכתף תצא ממקומה (ראה פריקת כתף). הוא מקבל את שמו משמו של הג'ודוקא היפני מאסאהיקוֹ קימוּרה, אשר ביקר בברזיל בשנת 1951 והשתתף בטורניר מקומי בו הוא והליו גרייסי נפגשו בגמר הסופי, ולבסוף הכניע את גרייסי באמצעות בריח זה.
• בריח כתף קדמי- ידוע גם כאמריקאנָה -בריח זה דומה מאוד לאחיו, הקימורה. בבריח זה המתמודד תופס ביד יריבו כאשר זו פונה כלפי המתמודד ומעביר את זרועו השנייה מאחורי מרפק יריבו, ואוחז בזרועו. על ידי תנועה סיבובית של פלג הגוף העליון של המתמודד, הוא מניע את כתף יריבו מחוץ לטווח תנועתה ומאלץ את יריבו להיכנע, או להסתכן בכתף פרוקה.
• נעילת עקב ישרה- מוכרת גם בתור נעילת אכילס, מבוצעת על ידי מיקום אמת התוקף תחת גיד אכילס ליד הקרסול, ומתיחת הכתפיים לאחור תוך כיווץ הזרועות בחוזקה, בניגוד לדעה הרווחת שהכנעה זו קורעת את הגיד, האמת היא שהנזק בעצם נעשה על העצמות הקטנות שבכף הרגל

חניקות בסיסיות

• חניקה משולשת (triangle choke) - זו אחת מהחניקות היעילות והנפוצות ביותר, בגלל הפשטות היחסית של ביצועה, והמעבר הקל מה"גארד" אל החניקה. בחניקה זו המתחרה כורך את רגליו סביב צווארו של היריב, בעודו כולא את אחת מזרועותיו של יריבו בסמוך לצווארו. הרגל הצמודה לצוואר לוחצת על הצוואר מצד אחד, בעוד הרגל השנייה לוחצת את ידו וכתפו של המתחרה אל הצוואר מהצד השני. המתחרה חוסם כך את העורקים המובילים דם אל המוח, והיריב נאלץ להיכנע.
• חניקה אחורית (rear naked choke) - חניקה שבה היוזם נמצא בעמדת "שליטת גב", כאשר רגליו של היוזם כרוכות סביב אגן היריב ומנטרלות את תנועתו. המתמודד השולט שולח ידו מסביב צווארו של יריבו, כאשר המרפק פונה ממנו והלאה, ומחביא את כף ידו בשקע המרפק של ידו השנייה. כף היד השנייה נשלחת אל מאחורי ראשו של היריב, על מנת לייצב אחיזה. כמו בחניקה המשולשת, גם כאן המטרה היא להאט את זרימת הדם העורקית המגיעה למוח באמצעות האמה והזרוע.
• חניקת גי או חניקת חליפה (lapel choke) - היא חניקה המשתמשת בדש הגי על מנת להפעיל לחץ על העורקים התרדמניים. ישנן מספר חניקות מהסוג הזה, ברובן משתמש המתמודד התוקף בדש החליפה להפעלת לחץ על ידיו, כך שבעצם פרקי ידיו או אגודליו מפעילים לחץ על העורקים. חניקות אלו אסורות בתחרויות בהן אין שימוש בגי.

דרגות

העלייה בדרגה

הרמות השונות בג'ו ג'יטסו ברזילאי, כמו ברוב אמנויות הלחימה היפניות, מיוצגות על ידי חגורות בצבעים שונים. ההתקדמות בחגורות תלויה בשני גורמים מרכזיים:

1. כמות הידע הטכני שמסוגל הלוחם לבצע ולהדגים.
2. היכולת המוצגת בקרבות אימון ובתחרויות.

"כמות הידע הטכני" פירושה מספר הטכניקות והמצבים שאותם יכול הלוחם לבצע, ורמת ביצועם. בעזרת גורם זה, יכולים מתחרים צעירים או מבוגרים שאינם הלוחמים הטובים ביותר, להתקדם בדרגותיהם בזכת הידע הטכני שצברו.

תחרויות הן מרכיב עיקרי בהתקדמות בדרגות. עליה בדרגה, בעיקר בדרגות הנמוכות, מושגת לאחר ניצחון או תצוגה טובה בקרבות כנגד אנשים באותה הדרגה כמו המתמודד. בתי הספר השונים לג'ו ג'יטסו ברזילאי מנסים לעשות כמה שיותר תחרויות וקרבות וכך להעלות את המתחרים בדרגות, זאת כדי למנוע ירידה בסטנדרטים של הדרגות (אם מורה יחליט בעצמו על עליית דרגה בלי שהמתמודד הפגין יכולת קרבית מספקת) או עליה לא מוצדקת בדרגה (למשל על ידי קניית דרגות).

בעליה בדרגות מובע הבדל נוסף בין ג'ו ג'יטסו ברזילאי לבין האומניות מהן הוא התפתח. בג'ו ג'יטסו ברזילאי עליה בדרגות מבוססת על כמות הידע המעשי והתוצאות בתחרויות ובקרבות. בג'ודו ובג'ו ג'וסטו יפני, לעומת זאת, ידע מעשי אינו מספיק לעלייה בדרגה, ונדרש גם ידע תאורטי וביצוע לא קרבי (הידוע גם בשם קאטה) כדי להתקדם בדירוג.

סוגי החגורות

הדרגות השונות מתחלקות לשני חלקים: דרגות לילדים ונוער (עד גיל 16) ודרגות לנוער ולמבוגרים (גיל 16 ומעלה).

ילדים ונוער
(16 ומטה)

לבן
אפור
צהוב
כתום
ירוק

מבוגרים
(16 ומעלה)

לבן
כחול
סגול
חום

דרגת חגורה שחורה
(19 ומעלה)

שחור 0–6
שחור/אדום 7
אדום/לבן 8
אדום 9–10

מעבר לרמת הטכניקה הגבוהה והיכולת המעשית, בתי ספר רבים מוסיפים גם דרישת גיל מינימלית לעליה בדרגות. בבתי ספר רבים לא ניתן להגיע לחגורה שחורה בטרם למד הלוחם לפחות 10 שנים.

ספורט תחרותי

כיום ישנן הרבה תחרויות בעולם בתחום ה-BJJ, בעיקר בברזיל וארצות הברית. בנוסף, ישנן גם תחרויות גראפלינג אחרות, בהן מתאמני ג'ו ג'יטסו ברזילאי נחלו הצלחה רבה. אלה נקראות Submission Wrestling. התחרות היוקרתית ביותר היא תחרות ה"אבו דאבי קומבט קלאב" שממומנת על ידי עשירי האמירויות. לוחמי ג'ו ג'יטסו ברזילאי בולטים בעולם: רוג'ר גרייסי, מרסלו גרסיה, רונלדו גאקארה ופאבלו פופוביץ'.

ראו גם

• ג'ו-ג'וטסו
• MMA
• UFC

קישורים חיצוניים

• אתר אוניברסיטת גרייסי שהוקם על ידי רֵנֵר גרייסי כדי ליצור מערכת אינטרנטית לימודית למתאמני השיטה.
• אתר התאחדות הג'ו-ג'יטסו הברזילאי הבינלאומית.
• אתר התאחדות הג'יו ג'יטסו הברזילאי הישראלי