אייקידו

אייקידו
合気道

אייקידוקא מדגים בריח כף יד טיפוסי
ארץ מקור
תאריך ייסוד	1942
מייסד	מוריהי אואשיבה
סגנון	גראפלינג
התפתחה מ	דאיטו ריו (איקיג'יוג'יטסו)
אמנים מפורסמים	סטיבן סיגל, קואיצ'י טוהיי
ספורט אולימפי	לא

אייקידו (ביפנית: 合気道; בתרגום חופשי - "הדרך להרמוניה עם הקי") היא אמנות לחימה יפנית מודרנית (גנדאי בודו) אשר פותחה על ידי מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה (植芝盛平) המכונה "אוֹ סֶנסֶאִי" (大先生, המורה הגדול) בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20. אואשיבה פיתח את האייקידו בהתבסס על אמנויות לחימה יפניות קלאסיות (קוריו) שונות בהן התמחה, בעיקר ג'ו ג'יטסו וקנג'וטסו מזרם דאיטו-ריו.

האייקידו הוא לא רק אמנות לחימה, אלא גם דרך חיים ופילוסופיה חברתית שוחרת שלום. מטרתו של האַיְיקִידוֹקַה (בתרגום מילולי, תלמיד אייקידו) היא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמו תוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף. האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם. רוב הטכניקות באייקידו מסתיימות בריתוק התוקף על הקרקע, או בהטלתו, ודורשות מהמבצע אותן יצירת איחוד עם כוחו של התוקף.

רקע

מייסד האייקידו תיאר את מהות האייקידו במשפט הבא: "האייקידו הוא דרך להתפתחות גוף ונפש לשם יצירת חברה טובה יותר". את מטרתו של האייקידו הוא סיכם באימרה אשר הוא נהג לכתוב פעמים רבות בקליגרפיה, או לציין בהרצאותיו הרבות בפני תלמידיו: "ניצחון נכון הוא ניצחון על עצמך" (ביפנית: 正勝吾勝). מימרה זו מבטאת עיקרון באייקידו הקובע שניצחון כנגד אדם אחר הוא חסר משמעות. האייקידוקה צריך לנסות לנצח את הפחדים, הקשיים והמגבלות שלו ובעיקר לנצח את תכונותיו השליליות. אפשר גם להבין את העיקרון הזה בצורה פשוטה אף יותר הבאה: כאשר אדם מותקף, עליו לנטרל את יריבו, אך להימנע מפגיעה בו ככל האפשר. ברוב המוחלט של סגנונות האייקידו, לא מתקיימות תחרויות, וגם לא מתאמנים בקרבות בהם יש מנצח ומפסיד. עיקר האימון באייקידו הוא התרגול עצמו ולא בדיקת היעילות או הרמה של המתאמן בעזרת קרבות ותחרויות.

האייקידו היא אמנות לחימה מתנועת הגנדאי בודו, שהן אמנויות לחימה יפניות מודרניות השואפות לחדש ולהתאים אלמנטים מאמנויות הלחימה העתיקות של יפן. אואשיבה התאמן במהלך חייו במספר אמנויות לחימה יפניות עתיקות, ובייחוד בזרם של ג'ו ג'יטסו המכונה "דאיטו-ריו אייקי ג'ו גיטסו" ממנו התפתחה גם אמנות לחימה הקוריאנית הפקידו. לקראת סוף שנות העשרים הסגנון של אואשיבה קיבל כיוון ייחודי בעקבות התעניינותו הגוברת בדת האומוטו. למעשה, השם "אייקידו" הוענק למוריהיי אואשיבה בידי אוניסאבורו דג'וצ'י - אחד ממייסדי האומוטו, שהיה מורו הרוחני של מוריהיי אואשיבה. בשנת 1926, אואשיבה עזב את מעונו של מורו הרוחני, ויצא בברכתו לטוקיו על מנת ללמד את אמנות הלחימה שלו ואת משנתו. עם צאתו לטוקיו, הגה אוניסאבורו עבור אמנות הלחימה של אואשיבה את השם "אייקידו". האייקידו התפתח לאורך כמה עשרות שנים בידי אואשיבה, ולאחר מותו בשנת 1969, המשיך להתפתח על ידי בנו קיסשומארו אואשיבה - ממשיך דרכו, ותלמידיו הבכירים. לאחר מותו של קיסשומארו המשיך את הדרך הנכד מוריטרו אואשיבה העומד עד היום בראש ההומבו דוג'ו ואחריו ימשיך את הדרך הנין מיצוטרו אואשיבה. כיום, האייקידו נפוץ במקומות רבים ברחבי העולם, וניתן למצוא זרמים שונים ומגוונים. למרות הגיוון בסגנונות כיום, הרוב המוחלט של סגנונות האייקידו שומר על הגרעין של היעדר תחרויות, הימנעות מפגיעה פיזית בתוקף, והימנעות מנוקשות השרירים בעת ביצוע טכניקות.

משמעות השם

משמעות המילה אייקידו:

• איי (合) - התאמה. היות מתאים למשהו (מקובל להקביל את המילה גם למילה הלועזית הרמוניה).
• קי (気) - צורת הקריאה היפנית של האות הסינית למילה לצ'י, אין הגדרה ברורה למונח זה אך מקובל לתרגם אותו כ"אנרגיה".
• דו (道) - המקבילה היפנית ל"דאו". בתרגום ישיר המילה היא "דרך". אמנויות לחימה רבות מזרם הגנדאי בודו משתמשות בסיומת זו.

את המילה במלואה אפשר לתרגם: "הדרך לפעולה מתאימה" או כאמור הדרך להרמוניה עם האנרגיה.

היסטוריה

מוריהיי אואשיבה, מייסד האייקידו

האייקידו נוצר על ידי מוריהי אואשיבה, אשר נולד בטנבה שביפן ב-14 בדצמבר 1883, ומת ב-26 באפריל 1969. בקרב העוסקים באייקידו נקרא אואשיבה "או סנסאי", המורה הגדול. אואשיבה ראה באייקידו סינתזה של אימוני הלחימה שלו וביטוי לפילוסופיה האישית שלו של שלום עולמי ופיוס. האייקידו התפתח בתקופת חייו של אואשיבה וממשיך להתפתח עד היום והפך לקשת רחבה של סגנונות שונים וגישות אישיות של אמני לחימה ברחבי העולם.

אייקידו הגיע למערב לראשונה בשנת 1951 דרך צרפת, כאשר ספורטאי אייקידו הדגימו אותו למתאמני ג'ודו. בשנת 1953 קואיצ'י טוהיי הגיע להוואי ובהמשך לארצות הברית. סטיבן סיגל שהוא בעצמו בעל דאן 8 באייקידו תרם רבות להרחבת הידע על אייקידו.

התפתחות ראשונית

אואשיבה החל לפתח את האייקידו בשלהי שנות העשרים ושנות השלושים של המאה העשרים. הוא פיתח את האייקידו דרך הכלאה של אמנויות הלחימה העתיקות אותן למד. אמנות הלחימה העיקרית עליה בנוי האייקידו היא הדאיטו-ריו אייקי-ג'ו ג'וטסו אותה אואשיבה למד ישירות מהמורה הראשי של השיטה באותה תקופה, טקדה סוקקו. בנוסף, נודע כי אואשיבה למד ב-1901 גם טנג'ין שיניו-ריו עם טוזווה טוקוסבורו בטוקיו; מ-1903 עד 1908 למד גם יגיו שינגן-ריו עם נקאי מסקטסו, בסקאי; וב-1911 למד ג'ודו עם קיושי טקגי בטנבה.

אמנויות הלחימה העתיקות של יפן, ובעיקר הדאיטו-ריו הן המשפיעות הטכניות העיקריות על האייקידו. יחד עם טכניקות בריחי מפרקים והטלות בידיים ריקות, אואשיבה שילב באייקידו גם תנועות אימון בעזרת נשק, כמו אלו המיועדות לחנית (יָארִי), למטה (ג'וֹ), פגיון, ולעיתים גם לרובה מכודן (ג'וּקֶן). כמו כן, האייקידו שואב חלק מהמבנה הטכני שלו מאמנות החרב (קנג'וטסו).

ב-1912, עבר אואשיבה להוקאידו, וב-1915, החל ללמוד דאיטו-ריו יחד עם טקדה סוקקו. אף על פי שקִשרו הרשמי עם הדאיטו-ריו נמשך עד שנת 1937, החל אואשיבה להתרחק מטקדה ומהדאיטו-ריו כבר במחצית השנייה של שנות השלושים. באותה התקופה, התייחס אואשיבה לאמנות הלחימה שלו כ"איקי בודו". כאמור, השם "אייקידו" נהגה בשנת 1926 על ידי אוניסאבורו דג'וצ'י (מורו הרוחני של אואשיבה). השם "אייקידו" הפך לשמה הרשמי של אמנות הלחימה ב-1942.

סוקקו טקדה, ראש שיטת אמנות הלחימה (בזמנו) דאיטו ריו אייקי ג'ו ג'וטסו ממנה נוצר האייקידו- 1888

השפעת הדת אומוטו

לאחר שעזב את הוקאידו ב-1919, אואשיבה פגש את אוניסבורו דגוצ'י, המנהיג הרוחני של דת האומוטו (תנועת נאו-שינטו) באייבה, ממנו הושפע עמוקות. אחד מהסממנים העיקריים של האואומוטו הוא ההדגשה על האוטופיה בחייו של אדם, שהשפיעה רבות על הפילוסופיה של אואשיבה. האייקידו מציג את הפילוסופיה הזו בכך שהמותקף יוכל לקבל את האנרגיה של המתקפה, ולתעל אותה לכיוון חדש בלי להזיק. בסוף אידיאלי לקרב, לא רק המותקף יוצא ללא פגע, אלא גם המתקיף.

בנוסף להשפעה זו על צמיחתו הרוחנית, הקשר עם דגוצ'י נתן לאואשיבה פתח לאליטה הפוליטית והצבאית כאמן לחימה. כתוצאה מחשיפה זו, אואשיבה יכול היה למשוך אליו תמיכה כלכלית, וכמו כן, גם תלמידים מוכשרים. אחדים מתלמידים אלו הקימו לאחר מכן סגנונות אייקידו ייחודיים משלהם.

יחס הממשל האמריקני ביפן לאייקידו

לאחר הכיבוש האמריקני של יפן במלחמת העולם השנייה, הטיל המושל הצבאי דאגלס מקארתור איסור על עיסוק בכל אמנויות הלחימה. האיסור כלל בתוכו גם את האייקידו, (ויש הטוענים, כי האימונים בשיטה נמשכו בסתר) למרות זאת, השיטה הותרה בפומבי כבר ב-1948, לכאורה בגלל האופי שוחר השלום של השיטה. בעוד שאר אמנויות הלחימה הותרו רק כשנתיים לאחר מכן.

צורת האימון

בדומה לרוב אמנויות הלחימה היפניות, האימון באייקידו כולל פיזי ומנטלי.

מנטלי - השיעור במקומות רבים מתחיל במדיטציה - ישיבה שקטה (מוֹקוּסוֹ) למשך מספר דקות. תרגילי החימום משלבים בתוכם תנועה שמתוזמנת עם תרגילי נשימה עמוקה. התרגול המנטלי מתרחש גם בזמן האימון על טכניקות האייקידו, שכן תגובות הגוף והתודעה המתורגלות באייקידו, דוגלות בהתגברות על הפעולה האוטומטית הטבעית שלנו. כך - כאשר האייקידוקא מותקף, הוא לומד לנשום עמוק, להרפות את הגוף במקום לקפוא בנוקשות, ולהתגונן תוך שמירה על שלום התוקף במקום לפגוע בו. תרגול הפעולות הללו, מביא לשינוי הדרגתי באופן בו האייקידוקא מתנהל בחיי היומיום מול עימותים ואתגרי חיים.

קיים באייקידו גם אימון רוחני המבוסס על מדיטצית ההברות היפנית, קוטודמה. אאושיבה עצמו ציין כי שורשי האייקידו נמצאים בשיטה זו.

פיזי - הפן הפיזי של האימון הוא שיפור הכושר הכללי והגמישות, לצד עבודה עם טכניקות והתקפות מסוימות. כיוון שטכניקות רבות מסתיימות בהטלה, התלמידים לומדים בשלבים הראשונים כיצד ליפול ולהתגלגל מבלי לפגוע בעצמם. בשלבים מתקדמים יותר לומדים התלמידים להתגונן בצורה חופשית מסוגים שונים של התקפות, וכן להתגונן מפני מספר תוקפים. בחלק מסגנונות האייקידו יש שימוש גם בכלי נשק מסורתיים מעץ - חרב (בוקן), מקל (ג'וֹ) ופגיון (טָאנְטוֹ), ברוב השיטות האימון בנשק מסורתי עוזר לאייקידוקה להטמיע תנועה נכונה באייקידו, ואינו מטרה בפני עצמו.

כושר גופני: באייקידו נהוג לעבוד בעיקר על גמישות, קואורדינציה, סיבולת לב ריאה ולעיתים גם זריזות. כמעט אף פעם אין דגש על שיפור הכוח, שכן האייקידו מלמד שלא להשתמש בכוח. האימון הפיזי באייקידו דומה מאוד לאימון ביוגה, אימון שמטרתו לשלוט בכל הגוף בצורה יותר טובה, ולאו דווקא לחטב אותו. רוב האימונים מתחילים בחימום שהוא בחלקו התמתחויות ותרגילי גמישות, וחלקו תרגילי אייקידו ליחידים, תרגילים המשפרים את הקואורדינציה ואת השליטה בגוף, וכן את ההבנה לגבי התנועות באייקידו.

הסיבולת חשובה באייקידו על מנת לשמור על הגוף במצב רגוע גם בעת מאמץ. הקואורדינציה, הגמישות והזריזות משמשות לביצוע טכניקות בקלות. למרות זאת, האייקידו ידוע בהתאמתו לכל אדם בכל מצב בריאותי, מין וגיל.

האימון על הטכניקות

רוב האימון בדוג'ו ("המקום בו מתורגלת הדרך") נעשה בזוגות, והוא במהותו תרגול טכניקה ספציפית. לבני הזוג לאימון שני תפקידים בסיסיים: אוּקֶה וטוֹרי, או "נָאגֶה" (מטיל). האוקה הוא התוקף, ולאחר מכן הוא מוטל או מרותק. הטורי הוא שמבצע את הטכניקה, כלומר המתגונן. המושג "טורי" מתייחס אל זה שמבצע את הטכניקה, בין אם זו טכניקת הטלה או ריתוק, אך במקרה שטורי מבצע טכניקת הטלה, ניתן לכנותו "נָאגֶה". האימון מתנהל כמו קָטָה קצרה, האוקה תוקף בהתקפה מסוימת והטורי מגן בטכניקה מסוימת, לאחר כמה פעמים, התלמידים מתחלפים והאוקה הופך טורי וכיוצא בכך.

תפקידם של האוקה והטורי/נאגה נחשב לקריטי כדי להתאמן באייקידו. הטורי, בנוסף לביצוע הטכניקה, לומד בעיקר איך להשתלב עם התקפה ולשלוט בתנועה בלי שימוש בכוח. האוקה לומד לשמור על הרמוניה עם הטורי, ולדעת לנוע בגמישות לאן שזה מוביל אותו, מבלי שייגרם נזק לגופו. האוקה מנסה לייצב את גופו, ואילו הטורי צריך בעזרת מיקומו לא לאפשר זאת. באימונים מתקדמים ייתכן והאוקה ינסה להפוך את הטכניקה, לבצע טכניקה כנגד הטכניקה המבוצעת (קאֶשי-ואזה) ולהגיע לשליטה.

הטכניקות באייקידו מסתיימות לרוב בהטלה או בריתוק. הפעולה של "קבלת הטכניקה" כלומר ממיומנותו של האוקה, נקראת "אוּקֶמִי", אוקמי טוב הוא כזה שמונע מהאוקה כאב או פגיעה במידה הרבה ביותר. גלגול טוב לדוגמה, מחלק את החבטה הפגיעה במזרן בצורה שווה לאורך הזרוע הכתף הגב והרגליים, מבלי לאפשר לחץ רב על אף נקודה, ומבלי שאזורים רגישים כמו הראש והצוואר יגעו ברצפה. מתאמנים רבים במערב סבורים בטעות שמיומנות האוקמי היא רק מיומנות הנפילות והגלגולים, אך למעשה, המושג היפני מתייחס אל כל מערכת התגובות של האוקה כאשר מבוצעת עליו טכניקה.

לאימון על טכניקות יש ערך כפול, מלבד ההבנה של הטכניקה עצמה, התלמידים לומדים לעבוד על פי עקרונות האייקידו ולרוב הדגש מושם דווקא על כך.

כדי שהטורי יוכל ללמוד כיצד להגן על עצמו מהתקפה, על האוקה לדעת לתקוף בצורה נכונה, ומסיבה זו האייקידוקא לומד גם להתקיף (אף על פי שהשקפת העולם של האייקידו, שואפת להימנע ככל האפשר מפגיעה בזולת).

באופן גס אפשר לחלק את התקיפות באייקידו לאחיזות, דוגמת אחיזה של שתי הידיים על הכתפיים, וחבטות דוגמת איגרוף לחזה. בין החבטות ישנן התקפות הנקראות "אוצ'י" (打ち, uchi) ודומות מאוד לחיתוכים בחרב, שכן שחלק ניכר מהטכניקות באייקידו מקורו בהגנה מתוקף חמוש.

ההגנה מבעיטות נלמדת אף היא, אך מתאמנים רבים נמנעים מתרגול זה, או שהם מתרגלים התמודדות מול בעיטות בשלבים מאוחרים יותר כיוון שהנפילות מטכניקות שכאלה קשות ומסוכנות יותר. כמו כן, בדוג'ואים רבים המתאמנים אינם יודעים לבעוט בצורה נכונה, וגם זו סיבה של חלק מהדוג'ואים להימנע מתרגול זה.

כמה מהחבטות הבסיסיות הן:

• שוֹמֶנְאוּצִ'י (正面打ち) חבטה לחזית הראש, מכה אנכית ביד פתוחה המכוונת למצח.
• יוקומנְאוצ'י (横面打ち) חבטה לצד הראש, לרקה או לצוואר, מכה אלכסונית ביד פתוחה. התוקף עומד בזווית לנתקף כדי לא להיות חשוף לחבטות בעצמו.
• מונה-צקי (胸突き) אגרוף לחזה.

כמה אחיזות בסיסיות:

• קטהטה-דורי (片手取り) - יד אחת אוחזת את גב שורש כף היד.
• מורוטה-דורי (諸手取り) - שתי ידיים אוחזות ביד אחת.
• ריוטה-דורי (両手取り) או ריוטה-קטה-טה-דורי (両片手取り) - שתי ידיים אוחזות שתי ידיים, זהה לפעמיים אחיזה של יד אחת.
• קטה-דורי (肩取り) - יד אחת אוחזת את הכתף. אחיזה של שתי ידיים על שתי הכתפיים נקראת ריוקטה - דורי (両肩取り).

טכניקות בסיסיות

באייקידו יש טכניקות רבות, המשתנות בין סגנון לסגנון, עם זאת יש מספר טכניקות בסיסיות שקימות ברוב הסגנונות בצורה די דומה. עם זאת, אם האייקידוקא באמת מותקף, הוא לא אמור להשתמש בטכניקה אחת או אחרת, אלא לפעול על פי רוח האייקידו, בהסתמך על מיומנותו בטכניקות.

• איקיו (一教,) - בתרגום: הטכניקה הראשונה; שליטה באוקה והבאתו לרצפה כשיד אחת נמצאת על מרפק והשנייה במפרק כף היד, אם יש צורך, היד האוחזת בפרק כף היד לוחצת קלות על עצב הגומד.
• ניקיו (二教,) - בתרגום: הטכניקה השנייה; בריח על פרק כף היד של היריב, ידו של היריב נהיית דומה לאות האנגלית Z כאשר כף היד נדחפת לכיוון המרפק. טכניקה זו עלולה לגרום לכאב חד אצל האוקה אם היא נעשית שלא כהלכה.
• סאנקיו (三教) - בתרגום: הטכניקה השלישית; בריח ספירלי, כשהאצבעות מצביעות מטה, וכף היד מסובבת. טורי שולט דרך כף היד של האוקה במרפקו ובכתפו ובכך למעשה טורי מקבל שליטה על כל גופו של האוקה.
• שיהונאגה (四方投げ,) - הטלה לארבעה כיוונים; היד מקופלת מעל המרפק והטורי יכול להטיל את האוקה לכל כיוון שירצה.
• קוֹטֵגַאֶשי (小手返し) - הטלה ממפרק כף היד, יכול גם לשמש כבריח על מפרק כף היד.
• קוֹקיוּנאגה - (呼吸投げ,) הטלה בנשימה; שם כללי למגוון טכניקות אשר בהן מטילים את האוקה תוך דגש על נשימה נכונה אשר מאפשרת לגוף לפעול באופן יעיל ועוצמתי.
• אירימינאגה - (入身投げ,) - הטלה בכניסה; קבוצת טכניקות בהן הנגה הולך קדימה לכיוון האוקה ומוציא אותו משווי המשקל.
• טנצ'ינאגה (天地投げ) - הטלת שמיים וארץ; הנאגה שולח יד אחת כלפי מעלה והשנייה כלפי מטה ומוציא את יריבו מה"מרכז" שלו. באופן סמלי, מפצל אותו בין שמיים וארץ.

דרגות

ילדים מתחילים מדרגת קיו 10 ומתקדמים בסדר יורד עד קיו 1. חגורה שחורה (דרגת שודאן - דאן ראשון) ניתן לקבל החל מגיל 15.

בוגרים מתחילים ברוב המקומות בדרגת קיו 5, ומתקדמים בסדר יורד עד דרגת קיו 1 ולאחר מכן מקבלים חגורה שחורה שמסמלת את דרגות הדאן.

דרגות חניכות (קיו)

חגורות לבנות

• קיו 5 (KYU5) - לאחר שלושים ימי אימון ומבחן אצל המורה.
• קיו 4 (KYU4) - לאחר ארבעים ימי אימון מקבלת הדרגה הקודמת ומבחן אצל המורה.
• קיו 3 (KYU3) - לאחר חמישים ימי אימון מקבלת הדרגה הקודמת ומבחן אצל המורה.
• קיו 2 (KYU2) - לאחר חמישים ימי אימון מקבלת הדרגה הקודמת ומבחן אצל המורה.
• קיו 1 (KYU1) - לאחר שישים ימי אימון מקבלת הדרגה הקודמת ומבחן אצל המורה.

דרגות הדרכה (דאן)

חגורות שחורות

בחלק מהארגונים, דאן ראשון עד דאן 4 ניתן לקבל לאחר עריכת מבחן בפני שיהאן (מאסטר) נציג השיטה, או עריכת מבחן בפני מורה אשר קיבל אישור לבחון.

• שוֹדַאן - דַאן ראשון - לאחר שבעים ימי אימון מקבלת דרגת קיו 1 ומבחן.
• נִידַאן - דַאן 2 - לאחר שנה ומאתיים ימים של אימון מעת קבלת דאן 1, מבחן ומאמר אודות האייקידו.
• סַאנדַאן - דַאן 3 - לאחר שנתיים ושלוש מאות ימים של אימון מעת קבלת דאן 2, מבחן ומאמר אודות האייקידו בנושא שניתן על ידי המורה.
• יוֹדַאן - דַאן 4 - לאחר שלוש שנים וארבע מאות ימים של אימון מעת קבלת דאן 3,מבחן ומאמר.

דרגות כבוד

חגורות שחורות

דאן 5 ומעלה מקבלים לאחר קבלת המלצה ממאסטר או מראש השיטה.

• דַאן 5
• דַאן 6
• דַאן 7
• דַאן 8
• דַאן 9 - דרגה זו לא מוענקת יותר.
• דַאן 10 - נחשבת לדרגה הגבוהה ביותר באייקידו, היא לא מוענקת יותר.

בחלק מקומות האימון, נהוג לחגור חגורה לבנה על בגד אימונים לבן, עד לקבלת החגורה השחורה. לאחר קבלת החגורה השחורה, נהוג ללבוש מכנסיים רחבים בצבע שחור או כחול כהה הקרויים הָאקַמָה. יש ארגונים בהם לובשים האקמה רק החל מדרגת קיו 4, ובאחרים כבר מההגעה הראשונה לדוג'ו.

סגנונות שונים באייקידו

כיום קיימים זרמים שונים באייקידו, שהתפצלו מהזרם המרכזי המכונה כיום אייקיקאי ביניהם ניתן למצוא את אייקידו יושינקאן, וזרמים נוספים המשלבים מוטיבים נוספים באימון או כאלו המבוססים על הגרסה הראשונית והלוחמנית יותר של האייקידו. בישראל, לצד אייקידו של אייקיקאי, ניתן למצוא גם את הסגנונות הבאים: קורינדו אייקידו, איקידו מסורתי, ואייקידו לייף.

בנוסף, עקב השילוב המגוון של אלמנטים רבים הן פיזיים והן מנטליים באימון, גם בתוך זרם האייקיקאי עצמו, הסגנון יכול להשתנות בין דוג'ו לדוג'ו, בין מורה למורה ואפילו בין מתאמנים שונים באותו הדוג'ו. מקובל באייקידו, שכל מתאמן יש את התפיסה וצורת האימון האישית שלו, על פי רוב מדובר בהבדלים בשימת הדגשים השונים בביצוע הטכניקה תוך שמירה על אותם הכללים והיסודות של השיטה.

אייקידו בישראל

אייקיקאי

הדוג׳ו הראשון בישראל שהוכר על ידי ארגון אייקיקאי נוסד על ידי איתן בן-מאיר סנסיי בתל אביב בשנת 1982.

בישראל קיימים מקומות אימון רבים לאייקידו, ואף קיים הארגון אייקיקאי ישראל, המוכר על ידי ההומבו דוג'ו ביפן (ארגון הגג העולמי של שיטת אייקיקאי). הארגון מאגד את כל בתי הספר ומקומות האימון בישראל המשויכים לשיטה. לישראל מגיעים באופן קבוע מורים יפנים בכירים מטעם ארגון אייקיקאי ומקיימים כאן סדנאות ומבחני דרגות דאן: סקי שוג'י סנסיי (בדרגת דאן 8), שיקנאי איצ׳יטאמי סנסיי (דאן 8),שיממוטו קצויוקי סנסיי (דאן 8), פוקקוסה מוטוהירו (דאן 8).

מלבד שיטת אייקיקאי, מגיעים לארץ מורים נוספים המלמדים אייקידו בשיטות אחרות. בין היתר, סנסאי נבי ווראל (בדרגת דאן 7) הטורקי.

ראו גם

• קורינדו אייקידו
• כור אייקידו

לקריאה נוספת

• עינת בר-און כהן, "היעשות גוף באייקידו - אמנות לחימה פציפיסטית", סוציולוגיה ישראלית יא 1, 2009.

קישורים חיצוניים

• ארגון אייקיקאי ישראל
• ארגון אייקיקיי העולמי (באנגלית)
• אריאל רובינסקי, אל תנסו את זה ברחוב, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2008
• אייקידו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אייקידו, דף שער בספרייה הלאומית