ג'ורג' קנינג

ג'ורג' קנינג
George Canning

ג'ורג' קנינג
לידה	11 באפריל 1770 מרליבון, לונדון
פטירה	8 באוגוסט 1827 (בגיל 57) צ'יזוויק, לונדון
מדינה
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר, לונדון
השכלה	כרייסט צ'רץ' איטון קולג'
מפלגה	טורים
בת זוג	ג'ואן
ראש ממשלת בריטניה ה־19 10 באפריל 1827 – 8 באוגוסט 1827 (121 ימים) מונרך בתקופה ג'ורג' הרביעי → רוברט ג'נקינסון פרדריק רובינסון ←
מזכיר המדינה לענייני חוץ 25 במרץ 1807 – 11 באוקטובר 1809 (שנתיים) → צ'ארלס גריי, רוזן גריי השני הנרי בתהרסט ←
מזכיר המדינה לענייני חוץ 13 בספטמבר 1822 – 20 באפריל 1827 (4 שנים) → לורד קסלרי ג'ון וורד ←
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית

ג'ורג' קנינג (באנגלית: George Canning‏; 11 באפריל 1770 – 8 באוגוסט 1827) היה מדינאי בריטי. כיהן פעמיים כשר חוץ, וב-1827 נבחר לראש ממשלה, אך מת מספר חודשים לאחר מכן. השתייך לאגף המתון במפלגת הטוֹרים, קודמתה של מפלגה השמרנית.

ראשית דרכו

קנינג נולד בלונדון. אביו, סוחר יין ועורך דין כושל, נטש את משפחתו כאשר היה ג'ורג' בן שנה; אמו גידלה אותו תחילה לבדה כשהיא מתפרנסת ממשחק בתיאטרון, מקצוע שנחשב באותה עת בלתי מכובד. קנינג גילה יכולות לימוד מרשימות בגיל רך, וידידי המשפחה שכנעו את דודוֹ, סטרטפורד קנינג, סוחר לונדוני אמיד, לאמץ אותו ולדאוג לחינוכו. בסיוע דודו, למד קנינג בבית הספר התיכון היוקרתי איטון ולאחר מכן באוניברסיטת אוקספורד. בשנות לימודיו גילה כישרון מובהק בכתיבה ובתחרויות ויכוחים (דיבייטינג).

עם סיום לימודיו, ב-1791, החל קנינג לעסוק בעריכת דין, אך קיווה להיכנס לפוליטיקה.

כניסה לחיים הפוליטיים ומאפיינים כפוליטיקאי

בצעירותו החזיק קנינג בעמדות ליברליות, הקרובות לאלה של המחנה הוויגי בפוליטיקה הבריטית. בין היתר, הביע התנגדות לזכויות היתר של האצולה. הוא היה מקורב לכמה מהמנהיגים הוויגים הבולטים של זמנו, כצ'ארלס ג'יימס פוקס ואדמונד ברק. גם דודו ופטרונו סטרטפורד קנינג היה חסיד הוויגים. ואולם, הרקע הדל של קנינג הקשה על השתלבותו בין הוויגים, שנתמכו על ידי בעלי ההון ובעלי האדמות הגדולים. נוסף לכך נעשו עמדותיו שמרניות יותר בעקבות האירועים האלימים של המהפכה הצרפתית, שהמחישו את הסכנות הצפונות בשינוי פוליטי חד. לכן נכנס קנינג למערכת הפוליטית תחת חסותו של ויליאם פיט הבן, ראש הממשלה ומנהיג המחנה השמרני, ה"טוֹרי" (Tory). כמו פיט, השתייך קנינג לכל אורך דרכו לאגף המתון במחנה הטורי, שצידד ברפורמות זהירות. ב-1793, בסיועו של פיט, נבחר קנינג לבית הנבחרים מטעם מחוז הבחירה ניוטאון (הנחשב ל"מחוז רקוב", דהיינו מחוז בחירה שמספר מצביעיו זעום) באי וייט. לאורך הקריירה הפרלמנטרית שלו ייצג קנינג מחוזות בחירה רבים, דבר בלתי-אופייני לחברי פרלמנט.

קנינג בלט במהרה במחנה חסידי פיט, בזכות המאמרים שחיבר ונאומיו. יכולותיו הרטוריות השתכללו עם השנים והוא היה בין הפוליטיקאים הראשונים שניהלו מסעות בחירות נמרצים ונאמו בציבור מחוץ לפרלמנט. יכולותיו והכריזמה שלו גרמו לכך שחוג של פוליטיקאים, ה-Canningites, התקבץ סביב קנינג עצמו. עם זאת, סגנונו התקיף והעוקצני, ואופיו הלהוט אחרי מחלוקות, קנו לו גם אויבים, והשנינות שבה התפרסם גרמה לכך שנתפס לעיתים כאדם לא-רציני.

נאמנו של פיט

קנינג קיבל תפקיד מיניסטריאלי ראשון ב-1795, כאשר מונה לתת-שר החוץ. בתפקיד זה גילה נאמנות לראש הממשלה פיט בעימותיו עם שר החוץ ויליאם גרנוויל, שקנינג היה כפוף לו. ב-1799 התפטר, וכעבור שנה התמנה לשלם הכללי של הצבא, בתקופה שבה הייתה בריטניה נתונה במלחמה ממושכת נגד צרפת הנפוליאונית. כמו פיט, היה קנינג נחוש להמשיך במלחמה נגד צרפת עד לניצחון. כאשר התפטר פיט מתפקיד ראש הממשלה ב-1801 נותר קנינג נאמן לו, וסירב לכהן בממשלתו של יורשו, הנרי אדינגטון. קנינג הרבה במתקפות ארסיות על אדינגטון ומדיניותו הפייסנית כלפי נפוליאון. עם שובו של פיט לראשות הממשלה ב-1804 מונה קנינג לגזבר הצי. בינואר 1806 נפטר פיט, וגרנוויל הרכיב בממשלה החדשה, שכונתה "ממשלת כל הכישרונות" וכללה את יריבו של פיט, צ'ארלס ג'יימס פוקס, כשר חוץ. קנינג סירב לכהן בממשלה זו, והוא חזר לכהן כשר חוץ בממשלת הדוכס מפורטלנד, שהחליפה את ממשלת גרנוויל ב-1807, כאשר בריטניה עודה נתונה במלחמה.

שר חוץ בממשלת פורטלנד: דו-קרב עם קסלריי

מצב המלחמה בקיץ 1807 היה לרעת בריטניה. שותפותיה לקואליציות האנטי-צרפתיות השלישית והרביעית, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, נחלו תבוסות ונאלצו לכרות הסכמי שלום עם צרפת. המערכת היבשתית שהקים נפוליאון חסמה את נמלי אירופה לסחר הבריטי, ובבריטניה היה חשש שנפוליאון יחדש את תוכניותיו לפלוש לאי, חרף נחיתותו של הצי הצרפתי. מהלכו החשוב הראשון של קנינג כשר חוץ היה שליחת ספינות בריטיות לתפוס את הצי הדני בקרב קופנהגן השני, כדי למנוע ממנו מליפול בידיים צרפתיות. המהלך אמנם סיכל אפשרות מסוכנת להתחזקות ימית צרפתית, אך היו לו גם השלכות שליליות על מצבה של בריטניה: דנמרק הנייטרלית עברה למצב מלחמה עם בריטניה. הצאר אלכסנדר הראשון הגיב למהלך בהידוק המצור היבשתי על הסחר הבריטי, שאליו התחייב רשמית בהסכם טילזיט, אך נמנע מלממש בקפדנות.

בשלב זה היו כל נמלי אירופה חסומים בפני אניות הסוחר הבריטיות, פרט לפרצה יחידה: פורטוגל. כדי לחסום פרצה זו פלש נפוליאון לחצי האי האיברי, דבר שעורר התקוממות ספרדית עממית במאי 1808. בלחצם של קנינג ושל שר המלחמה (הממונה גם על המושבות), הלורד קסלרי, החליטה הממשלה לשלוח כוח צבאי לעזרת הספרדים והפורטוגלים, שהגיע לפורטוגל באוגוסט. המערכה בחצי האי האיברי נמשכה עד תבוסתו הסופית של נפוליאון.

ב-1809 התחדשה המלחמה ביבשת, כאשר אוסטריה הקימה יחד עם בריטניה קואליציה חדשה, חמישית במספר, נגד צרפת. קנינג התעמת עם קסלרי בשאלת השימוש הנכון בכוחותיה הצבאיים המוגבלים של בריטניה. קסלרי צידד בשליחת כוחות צבא להולנד, כדי לאיים על צרפת עצמה ולסייע בכך לאוסטריה, ואילו קנינג הזהיר יותר תמך בחיזוק הכוחות הבריטיים בזירה המשנית בפורטוגל. לבסוף נשלח כוח קטן לולכרן שבהולנד, אך נפל קורבן למחלות, נבלם ונסוג מבלי שהשפיע על המערכה המרכזית, שהסתיימה שוב בניצחון צרפתי על האוסטרים. העימות החריף בין שני השרים הבכירים שיתק את הממשלה, שהעומד בראשה, הדוכס מפורטלנד, היה קשיש וחולה. קנינג הצליח לחלץ הבטחה סודית מראש הממשלה להחליף את קסלרי ברגע שהדבר יתאפשר. קסלרי, שגילה את ההבטחה, זעם על קנינג והזמינו לדו-קרב. קנינג נעתר, אף שמעולם לא ירה באקדח. בדו-קרב, שנערך ב-21 בספטמבר 1809, החטיא קנינג, ואילו קסלרי פגע בו בירכו. תרעומת רבה התעוררה על כך ששרי ממשלה בוחרים בדרך הדו-קרב ליישוב סכסוכים. הדוכס מפורטלנד התפטר מחמת בריאותו הרופפת זמן קצר לאחר האירוע. קנינג הציע עצמו למלך ג'ורג' השלישי כמועמד לראשות הממשלה, אך המלך בחר בספנסר פרסיבל, וקנינג המאוכזב עזב את הממשלה, כשהוא יכול רק להתנחם בכך שגם קסלרי נאלץ להתפטר.

כהונה שנייה כשר חוץ

לאחר ההתנקשות בספנסר פרסיבל ב-1812, הציע יורשו לורד ליברפול לקנינג לחזור ולכהן כשר חוץ. קנינג סירב, משום שלא רצה לשבת באותה ממשלה עם קסלריי ומשום שקיווה להתמנות למנהיג בית הנבחרים. הוא כיהן כשגריר בפורטוגל ובמספר תפקידים נוספים, וב-1816 מונה לנשיא המועצה המפקחת על חברת הודו המזרחית, שניהלה את שלטונה של בריטניה בהודו. קנינג התפטר מתפקיד זה ב-1820, כמחאה על היחס הלא-הוגן לדעתו שניתן לקרוליין, אשתו של המלך ג'ורג' הרביעי.

ב-1822 התאבד קסלריי וקנינג ירש אותו כשר חוץ וכמנהיג בית הנבחרים, וכן בעמדתו הלא-פורמלית כדמות הדומיננטית בממשלה. הוא פעל כדי למנוע מצרפת לרכוש השפעה במדינות דרום אמריקה, שהשתחררו באותה תקופה משלטון האימפריה הספרדית, וכדי להפיץ את האיסור על העבדות. בניגוד לקודמו ולמדיניות החוץ הבריטית המסורתית, לא היסס קנינג להתערב לטובת תנועות שחרור לאומיות (בפרט, מאבק העצמאות של יוון נגד האימפריה העות'מאנית). הוא אף הפעיל בהצלחה את דעת הקהל הבריטית לטובת מאבקים אלה, דבר שקידם את הפופולריות שלו עצמו. גישה זו של עירוב דעת הקהל והעלאת סוגיות אידאולוגיות ואף רגשיות הייתה מנוגדת לתפיסה המקובלת בדיפלומטיה, שלפיה ענייני מדיניות חוץ צריכים להיקבע בוועידות בהשתתפות נציגי המעצמות, מתוך שאיפה ליציבות המעצמות ולאיזון ביניהן.

בענייני פנים תמך קנינג בשנים אלה בשוויון-זכויות מלא לקתולים, סוגיה טעונה באותה עת.

ראש ממשלה

פסל לזכר קנינג מאת ריצ'רד ווסטמאקוט בכיכר הפרלמנט, שהוצב ב-1832

עם התפטרותו של ליברפול ב-9 באפריל 1827, מונה קנינג ליורשו, לאחר שהועדף על רוברט פיל והדוכס מוולינגטון, מנהיגים בולטים במפלגה הטורית. וולינגטון ופיל סירבו לכהן בממשלתו, וכמותם עוד חמישה משרי ממשלת ליברפול; המפלגה הטורית נקרעה בין אגפה השמרני לבין האגף המתון של חסידי קנינג. כתוצאה מכך התקשה קנינג להרכיב ממשלה, והזמין לשורותיה חברים מן המפלגה הוויגית היריבה.

קנינג לא היה בקו הבריאות כאשר קיבל את המשרה, לאחר שהצטנן כשנכח בהלווית הנסיך פרדריק בינואר 1827. הלחצים שנלוו להרכבת הממשלה עוד החמירו את מצבו, ובריאותו החלה להדרדר במהירות. הוא נפטר ב-8 באוגוסט 1827, לאחר שכיהן כראש ממשלה במשך 119 ימים בלבד, הכהונה הקצרה ביותר של ראש ממשלה בריטי, עד שנת 2022, אז התפטרה אליזבת טראס שכיהנה 45 יום בלבד. ממשלת האחדות שהקים המשיכה להתקיים עוד מספר חודשים בראשות הרוזן גודריץ', אך קרסה בינואר 1828 עקב ניגודים פנימיים.

מורשתו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משפחתו

קנינג נישא ב-1800 לג'ואן לבית סקוט, בתו של איש צבא סקוטי, שזכתה בתואר האצולה רוזנת לאחר מותו. לזוג נולדו ארבעה ילדים. צעיר בניו, צ'ארלס קנינג, היה מדינאי שכיהן כמושל הכללי של הודו במהלך המרד ההודי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' קנינג בוויקישיתוף

• קנינג באתר ממשלת בריטניה (באנגלית)
• ג'ורג' קנינג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'ורג' קנינג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ג'ורג' קנינג בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

הקודם: לורד ליברפול

ראש ממשלת בריטניה 1827

הבא: הרוזן גודריץ'