לדלג לתוכן

ג'ון וילמוט, רוזן רוצ'סטר השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ון וילמוט, רוזן רוצ'סטר השני
John Wilmot, 2nd Earl of Rochester
לידה 1 באפריל 1647 (יוליאני)
פארק דיצ'לי, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 ביולי 1680 (יוליאני) (בגיל 33)
וודסטוק, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים פריז, פארק דיצ'לי, פארק דיצ'לי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים ודהאם קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אליזבת וילמוט, רוזת רוצ'סטר עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים צ'ארלס וילמוט, רוזן רוצ'סטר השלישי, Elizabeth Wilmot, אן וילמוט, מאלט וילמוט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'וֹן וִילְמוּט, רוזן רוֹצֶ'סְטֶר השני (באנגלית: John Wilmot, 2nd Earl of Rochester; 1 באפריל 1647 (יוליאני) – 26 ביולי 1680 (יוליאני)) היה משורר וחצרן (אנ') אנגלי של חצר המלכות של הרסטורציה האנגלית של צ'ארלס השני, מלך אנגליה, שפעל נגד "הסמכותנות הרוחנית" של התקופה הפוריטנית.[1] רוצ'סטר גילם את העידן החדש הזה, והוא נודע בזכות אורח חייו ההולל כמו גם בשירתו, אף על פי שהשניים היו קשורים זה בזה.[1] הוא מת כתוצאה מזיהום המועבר במגע מיני בגיל 33.

רוצ'סטר תואר על ידי בן זמנו אנדרו מארוול (אנ') כ"הסאטיריקן האנגלי הטוב ביותר", והוא נחשב בדרך כלל למשורר המשמעותי ביותר והמלומד ביותר מבין חכמי הרסטורציה.[2] מרבית שירתו צונזרה במהלך התקופה הוויקטוריאנית, אך זכתה לתחייה משנות ה-20 של המאה ה-20 ואילך, עם הערכות מחודשות של דמויות ספרותיות ידועות כמו גרהם גרין ועזרא פאונד.[3] המבקר ויוויאן דה סולה פינטו (אנ') קשר את הליברטיניזם של רוצ'סטר לחומרנות ההובסיאנית.[3]

במהלך חייו, רוצ'סטר היה ידוע בעיקר בזכות סאטירה נגד התבונה והאנושות (אנ') וזו נשארה בין יצירותיו הידועות ביותר כיום.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך ושנות העשרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון וילמוט נולד בבית דיטצ'לי (אנ') באוקספורדשייר ב-1 באפריל 1647. אביו, הנרי וילמוט (אנ') קיבל את תואר האצולה רוזן רוצ'סטר (אנ') ב-1652 בגין שירות בצבא צ'ארלס השני במהלך גלות המלך תחת חבר העמים. פול דייוויס מתאר את הנרי כ"קבאליר (אנ')"[א] אגדי, אציל אופנתי וגיבור מלחמה שתכנן לבדו את הבריחה העתידית של צ'ארלס השני ליבשת (כולל ההסתרה המפורסמת בעץ אלון) לאחר האסון של קרב ווסטר (אנ') ב-1651".[1] אימו, אן סנט ג'ון, הייתה פוריטנית בעלת רצון חזק ממשפחת אצולה מווילטשייר.

מגיל שבע, רוצ'סטר קיבל שיעורים פרטיים, שנתיים לאחר מכן למד בבית הספר התיכון בברפורד (אנ') הסמוכה.[4] אביו נפטר ב-1658, וג'ון וילמוט ירש את התואר הרוזן מרוצ'סטר באפריל אותה שנה.[1] בינואר 1660 רוצ'סטר התקבל לודהאם קולג' (אנ'), קולג' חדש ועני יחסית באוניברסיטת אוקספורד.[5] בעודו שם, מסופר, בן ה-13 "הלך והתהולל". בספטמבר 1661 הוענק לו תואר .M.A לשם כבוד על ידי הצ'נסלור החדש של האוניברסיטה, אדוארד הייד, רוזן קלרנדון הראשון (אנ'), ידיד של המשפחה.

אליזבת וילמוט (מאלט) מאת פיטר לילי

צ'ארלס השני העניק לרוצ'סטר גמלה שנתית של 500 ליש"ט כמעשה של הכרת תודה כלפי בנו של הנרי וילמוט. בנובמבר 1661 שלח צ'ארלס את רוצ'סטר לטיול הגדול של שלוש שנים בצרפת ובאיטליה, ומינה את הרופא אנדרו בלפור (An') כאומנת שלו.[6] הטיול חשף אותו במידה יוצאת דופן לכתיבה ולמחשבה אירופית (בעיקר צרפתית). ב-1664 רוצ'סטר חזר ללונדון, וערך את הופעת הבכורה הרשמית שלו בחצר המלכות של הרסטורציה האנגלית ביום חג המולד.[1][7]

כמה חוקרים משערים שהמלך נטל על עצמו את תפקיד האב בחייו של רוצ'סטר. צ'ארלס השני הציע נישואים בין רוצ'סטר לבין היורשת העשירה אליזבת מאלט (אנ'). קרוביה התנגדו לנישואים לרוצ'סטר העני, אשר קשר עם אימו לחטוף את הרוזנת הצעירה. סמיואל פיפס תיאר את ניסיון החטיפה ביומנו ב-28 במאי 1665. הניסיון הסתיים בכליאה של רוצ'סטר בן ה-18 במצודת לונדון למשך שלושה שבועות והשתחרר רק לאחר שכתב התנצלות של חוזר בתשובה למלך.[1]

רוצ'סטר ניסה לכפר על מעשיו בהתנדבות לצי במלחמת הולנד-אנגליה השנייה בחורף 1665, כששירת תחת הרוזן מסנדוויץ' (אנ'). האומץ שלו בקרב ווגן (אנ'), כששירת על סיפון ספינתו של תומס טדמן (אנ'), הפך אותו לגיבור מלחמה. כשהוא מרוצה מהתנהלותו, צ'ארלס מינה את רוצ'סטר לג'נטלמן של חדר המיטות (אנ')[ב] במרץ 1666, שהעניק לו לינה מעולה בארמון וייטהול וגמלה של 1,000 ליש"ט בשנה. התפקיד כלל, שבוע אחד מכל ארבע שבועות, לעזור למלך להתלבש ולהתפשט, להגיש את ארוחותיו כשהוא סועד בפרטיות ולישון למרגלות מיטת המלך.[1] בקיץ 1666, רוצ'סטר חזר לים, שירת על סיפון אה"מ ויקטורי (אנ') בפיקודו של אדוארד ספראג (אנ'). הוא שוב גילה אומץ לב יוצא דופן בקרב ארבעת הימים (אנ'), כולל חתירה בין כלי שיט תחת אש תותחים כבדה, כדי להעביר את ההודעות של ספראג ברחבי הצי.[8]

עם שובו מהים, חידש רוצ'סטר את חיזוריו אחרי אליזבת מאלט.[9] כנגד רצון משפחתה, מאלט ברחה עם רוצ'סטר שוב בינואר 1667, והם נישאו בקפלה בנייטסברידג'.[18] נולדו להם ארבעה ילדים: ליידי אן וילמוט (1669–1703), צ'ארלס וילמוט (1671–1681), ליידי אליזבת וילמוט (1674–1757) וליידי מאלט וילמוט (1676–1708/1709). באוקטובר 1667 העניק המלך לרוצ'סטר רישיון מיוחד להיכנס לבית הלורדים מוקדם, למרות היותו צעיר בשבעה חודשים מהגיל המינימלי.[1] המעשה היה ניסיון של המלך לחזק את מספר תומכיו בקרב הלורדים.[10] שחקנית התיאטרון הצעירה נל גווין הייתה "קרוב לוודאי" מאהבת שלו; מאוחר יותר היא הייתה עתידה להיות המאהבת של צ'ארלס השני.[1] גווין נשארה חברה לכל החיים ומקורבת פוליטית לרוצ'סטר, ויחסיה עם המלך העניקו לרוצ'סטר השפעה ומעמד בחצר.[1]

העשור השלישי לחייו ושנים אחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרוזן מרוצ'סטר בשריון מאת גודפרי נלר

חייו של רוצ'סטר היו מחולקים בין חיי משפחה באחוזה הכפרית לבין התהוללות בחצר המלוכה, שם הוא התפרסם כשיכור, כמי שידע לנהל שיחה ערה ו"השתוללויות מוגזמות" כחלק מ"הכנופיה העליזה" (Merry Gang, כפי שתיאר אותם אנדרו מארוול). הכנופיה העליזה שגשגה כ-15 שנים לאחר 1665 וכללה את הנרי ג'רמין; צ'ארלס סאקוויל, רוזן דורסט; ג'ון שפילד, רוזן מולגרייב; הנרי קיליגרו; סר צ'ארלס סדלי; המחזאים ויליאם וויצ'רלי וג'ורג' אתרג'; וג'ורג' ויליירס, הדוכס בקינגהאם השני. ההיסטוריון והבישוף הסקוטי גילברט ברנט (אנ') כתב על רוצ'סטר כי, "במשך חמש שנים הוא היה שיכור ללא הרף... [ו] לא... אדון לחלוטין בעצמו... [מה] שהוביל אותו... לעשות הרבה דברים פראיים ובלתי ניתנים להסבר." היומן של פיפס מתעד אירוע אחד כזה ב-16 בפברואר 1669 כאשר רוצ'סטר הוזמן לסעוד עם המלך והשגריר ההולנדי:

המלך סעד אתמול אצל השגריר ההולנדי, אחרי ארוחת הערב הם שתו והיו די עליזים; ובין שאר החבורה של המלך היה הבחור הראוי ההוא לורד רוצ'סטר שלי, וטום קיליגרו (אנ'), שהעליזות וההתלהמות שלו פגעו בראשון עד כדי כך שהוא נתן לטום קיליגרו אגרוף על האוזן בנוכחותו של המלך, מה שפגע מאוד באנשים כאן בחצר המלכות...

— יומנו של פיפס[11]

מעשיו נחשבו כעבירה נגד המלך, או לסה-מז'סטה (אנ'), והוא נודה מהחצר, ועם זאת המלך קרא במהרה להחזירו.[1]

בשנת 1673 החל רוצ'סטר להכשיר את אליזבת בארי (אנ') כשחקנית.[1] היא הפכה לשחקנית המפורסמת ביותר בתקופתה.[1] היא הפכה למאהבת שלו ב-1675.[1] מערכת היחסים נמשכה כחמש שנים, ובארי ילדה לו בת, לפני שהיחסים ביניהם התדרדרו והפכו מרירים לאחר שרוצ'סטר החל להתרעם על הצלחתה.[1] רוצ'סטר כתב לאחר מכן, "באיזה פרצוף אני יכול להטות/לדון אותך לגיהנום להיות רק שלי?... ממשי את דעתך האדירה/והיי לפילגש האנושות"[12]

דיוקן המשורר מאת יאקוב הויסמנס (אנ')

כאשר יועצו של המלך וידידו של רוצ'סטר, ג'ורג' ויליירס, דוכס בקינגהאם (אנ') הודח ב-1673, התערר מעמדו של רוצ'סטר גם כן.[1] בחגיגות חג המולד בווייטהול באותה שנה, רוצ'סטר העביר סאטירה לצ'ארלס השני, "באי בריטניה" - שביקרה את המלך על כך שהוא אובססיבי למין על חשבון ממלכתו.[1] תגובתו של צ'ארלס לתיאור הסאטירי הזה הביאה להגלייתו של רוצ'סטר מחצר המלוכה עד פברואר.[1] במהלך תקופה זו התגורר רוצ'סטר באחוזתו באדרברי.[1] למרות זאת, בפברואר 1674, לאחר עתירות רבות של רוצ'סטר, מינה אותו המלך לריינג'ר של פארק וודסטוק.[1]

ביוני 1675 בהיותו שיכור הרס לורד רוצ'סטר את שעון השמש בגן המלך תוך השמעת ביטויים מעליבים כלפי המלך שדמותו המצוירת נצבה ליד השעון. רוצ'סטר נמלט מחצר המלכות שוב.[1]

רוצ'סטר הסתבך שוב בשנת 1676. במהלך תגרה בשעות הלילה המאוחרות עם משמר הלילה, נהרג אחד מבני לוויה של רוצ'סטר, רוג'ר דאונס, ברומח. דווח כי רוצ'סטר נמלט מזירת התקרית, ומעמדו כלפי המלך הגיע לשפל של כל הזמנים. בעקבות תקרית זו, רוצ'סטר ברח לזמן קצר לגבעת מצודת לונדון, שם התחזה לשרלטן בשם "דוקטור בנדו". תחת פרסונה זו, הוא טען למיומנות בטיפול ב"עקרות" (אי פוריות), והפרעות גינקולוגיות אחרות. גילברט ברנט ציין באופן אירוני שהתרגיל של רוצ'סטר "לא היה ללא הצלחה", מה שמרמז על מעורבותו בתור תורם זרע בחשאי.[13] מדי פעם, רוצ'סטר גם קיבל על עצמו את תפקיד הגברת בנדו חמורת הסבר והמטרוניתא, כנראה כדי שיוכל לבדוק נשים צעירות באופן פרטי מבלי לעורר את חשדם של בעליהן.

מוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארונו של ג'ון וילמוט, רוזן רוצ'סטר השני, בקמרון שלו בכנסיית ספלסברי, אוקספורדשייר
לוחית הארון שהוסרה מארונו של רוצ'סטר

רוצ'סטר מת בגיל 33 ממה שמתואר בדרך כלל כהשפעות של עגבת שלישונית, זיבה או מחלות מין אחרות, בשילוב עם השפעות של אלכוהוליזם. קרול ריצ'רדס חלקה על כך וטענה שסביר יותר שהוא מת מאי-ספיקת כליות עקב דלקת כליות (אנ') כרונית (מחלת ברייט). אימו דאגה לכך שבשבועות האחרונים לחייו ילוו אותו מקורביה הדתיים, במיוחד גילברט ברנט, לימים בישוף סולסברי (אנ').

לאחר ששמע על עזיבתו של ברנט ממיטתו, רוצ'סטר מלמל את מילותיו האחרונות: "האם ידידי עזב אותי? אז אני אמות בקרוב". בשעות הבוקר המוקדמות של 26 ביולי 1680, רוצ'סטר מת "ללא צמרמורת או צליל". הוא נקבר בכנסיית ספלסברי באוקספורדשייר.

יצירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית האחוזה של רוצ'סטר באדרברי, אוקספורדשייר
דיוקן של ג'ון וילמוט מאת סר פיטר ללי, בית דילינגטון

היצירה הפואטית של רוצ'סטר מגוונת מאוד בצורה, בז'אנר ובתוכן. הוא היה חלק מ"אספסוף של ג'נטלמנים שכתבו בקלות", שהמשיכו להפיק את שירתם בכתבי יד, ולא בהוצאה לאור. כתוצאה מכך, חלק מעבודותיו של רוצ'סטר עוסקות בנושאים אקטואליים, כגון סאטירות על ענייני חצר המלכות, ועד פרודיות על הסגנונות של בני דורו, כגון סר קאר סקרופ (Carr Scrope). הוא בולט גם בזכות האלתור שלו, שאחד מהם הוא מכתם מתגרה על צ'ארלס השני, מלך אנגליה:

We have a pretty witty king,
Whose word no man relies on.
He never said a foolish thing,
And never did a wise one.

על כך ענה צ'ארלס כביכול, "זה נכון, כי המילים שלי הן שלי, אבל המעשים שלי הם אלה של השרים שלי".[14]

השירה של רוצ'סטר מציגה מגוון של למידה והשפעות. אלה כללו חיקויים של פרנסואה דה מאלרב, פייר דה רונסאר וניקולא בואלו. הוא גם תרגם או עיבד מחברים קלאסיים כמו פטרוניוס, לוקרטיוס, אובידיוס, אנאקראון, הורטיוס וסנקה.

כתביו של רוצ'סטר זכו להערצה וידועים לשמצה בעת ובעונה אחת. "סאטירה נגד התבונה והאנושות (אנ')" (1675), אחת היצירות הבודדות שפרסם (ב-1679), היא הוקעה חריפה של רציונליזם ואופטימיות המציבה בגידה אנושית מול חוכמת בעלי חיים.

רוב שירתו לא פורסמה בשמו אלא לאחר מותו. מכיוון שרוב שיריו הופצו רק בכתב יד במהלך חייו, סביר להניח שחלק ניכר מכתיבתו לא שרד. הבישוף ברנט טען שהצליח לשכנע את רוצ'סטר לחזור בתשובה לפני מותו מה שהוביל אותו לבקש ש"כל כתביו החולניים והתאוותניים" ישרפו; לא ברור כמה, אם בכלל, מכתביו של רוצ'סטר הושמדו.

רוצ'סטר התעניין בתיאטרון, בנוסף לעניין שגילה בשחקניות תיאטרון. הוא כתב עיבוד למחזה "ולנטיניאנוס" של ג'ון פלטצ'ר (אנ') (1685), סצנה ל"כיבוש סין" של סר רוברט הווארד (אנ'), פרולוג ל"קיסרית מרוקו" מאת אלקנה סטל (אנ') (1673), ואפילוגים ל"אהבה בחשכה" של סר פרנסיס פאן (אנ') (1675), ו"קירקה, טרגדיה" של צ'ארלס דייבנאנט (אנ') (1677). היצירה הדרמטית הידועה ביותר המיוחסת לרוצ'סטר, "סדום או תמצית ההוללות" (Sodom, or the Quintessence of Debauchery), מעולם לא הוכח כי היא נכתבה על ידו. אולם הדפסות לאחר המוות של "סדום" הולידו העמדה לדין על גסות, והושמדו. ב-16 בדצמבר 2004 אחד מהעותקים הבודדים ששרדו של "סדום" נמכר על ידי סותבי'ס תמורת 45,600 ליש"ט.[15]

"המכתבים של [רוצ'סטר] לאשתו ולחברו הנרי סאביל... מראים שליטה ראויה להערצה בפרוזה קלה בשפת הדיבור".[16]

היחס אליו והשפעתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוצ'סטר היה המודל למספר גיבורים הוללים במחזות של התקופה, כמו דון ג'ון ב"הליברטין" של תומאס שדוול (אנ') (1675) ודורימנט ב"איש המצב" של ג'ורג' אתרג' (אנ') (1676).[1] בינתיים הספידו אותו בני דורו כמו אפרה בן ואנדרו מארוול, שתיארו אותו כ"האיש היחיד באנגליה שהיה לו הלך הרוח האמיתי של סאטירה". דניאל דפו ציטט אותו ב"מול פלנדרס", ודן בו ביצירות אחרות. וולטר, שדיבר על רוצ'סטר כ"איש הגאונות, המשורר הגדול", העריץ את הסאטירה שלו על "האנרגיה והאש" שבה ותירגם כמה שורות לצרפתית כדי "להציג את הדמיון הזוהר שרק כבוד הלורד יכול להתפאר בו".[17]

בשנות ה-50 של המאה ה-18, המוניטין של רוצ'סטר היה בשפל כשהליברליות של עידן הרסטורציה שככה; סמואל ג'ונסון אפיין אותו כמתהולל חסר ערך מופקר. הוראס וולפול תיאר אותו כ"אדם שהמוזות אהבו לעורר בו השראה אבל התביישו לתמוך". על אף הזלזול הכללי ברוצ'סטר, ויליאם הזליט העיר כי "החרוזים שלו היו חתוכים ונוצצים כמו יהלומים" בעוד ש"המכתמים שלו היו המרירים ביותר, נכתבו ללא מאמץ והאמיתיים ביותר שנכתבו אי פעם". בהתייחסו לנקודות המבט של רוצ'סטר, הזליט כתב כי "הבוז שלו לכל מה שאחרים מכבדים כמעט מסתכם בנשגבות". בינתיים, גתה ציטט את "סאטירה נגד התבונה והאנושות" באנגלית באוטוביוגרפיה שלו. עם זאת, הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מיצירותיו של רוצ'סטר לאורך התקופה הוויקטוריאנית.

המוניטין של רוצ'סטר קם לתחייה מחודשת רק בשנות ה-20 של המאה ה-20. עזרא פאונד, בספרו "ABC of Reading", השווה את שירתו של רוצ'סטר בחיבה לדמויות ידועות יותר כמו אלכסנדר פופ וג'ון מילטון. גרהם גרין אפיין את רוצ'סטר כ"פוריטני מפונק". אף על פי שמבקר הספרות פרנק ריימונד ליוויס טען ש"רוצ'סטר אינו משורר גדול מכל סוג שהוא", ויליאם אמפסון העריץ אותו. שנים אחר כך, הטילה ג'רמיין גריר ספק בתקפות הערכתו של רוצ'סטר כמופקר שיכור, ובירכה על הרגישות של כמה ממילות שיריו.[18]

רוצ'סטר הוצב במקום ה-6 ב"טבלת 30 הסופרים הובילים הכי ארוטיים של לונדון" של כתב-העת Time Out. טום מוריס, מנהל המשנה של התיאטרון המלכותי הלאומי אמר, "רוצ'סטר מזכיר לי צייד מטורף, שנע בשקט בלילה ויורה בכל מוסכמה שזזה. הבישוף ברנט, שהדריך אותו לחזרה בתשובה בלתי סבירה על ערש דווי, אמר כי הוא לא היה מסוגל להביע שום תחושה בלי קללות וגסויות. הוא נראה כמו פאנקיסט בפראק, אבל ברגע שבובות הקש נשחטו, רוצ'סטר חוגג בנוף מיני שכולו שלו".[19]

בתרבות הפופולרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזה, "הליברטין" (The Libertine‏; 1994), נכתב על ידי סטיבן ג'פריס (אנ'), והועלה על ידי תיאטרון רויאל קורט. בסרט "ליברטין (אנ')" משנת 2004, המבוסס על מחזהו של ג'פריס, כיכבו ג'וני דפ בתור רוצ'סטר, סמנתה מורטון בתור אליזבת בארי, ג'ון מלקוביץ' בתור המלך צ'ארלס השני ורוזמונד פייק בתור אליזבת מאלט. מייקל ניימן (אנ') הלחין קטע משירו של רוצ'סטר "סניור דילדו" ("Signor Dildo") לסרט.[20]

המחזה "כהונת התענוג" (The Ministry of Pleasure) מאת קרייג בקסטר ממחיז גם הוא את חייו של וילמוט והופק בתיאטרון לאצ'מיר, לונדון ב-2004.

רוצ'סטר היא הדמות המרכזית בנובלה האירוטית של אנה ליף סאקסבי מ-1996, "אין גן עדן אלא הנאה".

סיפור חייו של לורד רוצ'סטר מתואר ברומן ההיסטורי של סוזן קופר-ברידג'ווטר: "על דיו, שנינות ואינטריגות – לורד רוצ'סטר בשלשלאות כספית".

השיר "There She Goes, My Beautiful World" של ניק קייב מ-2004, מתוך האלבום Abattoir Blues / The Lyre of Orpheus, כולל את השורות "John Wilmot pened his poetry / Riddled with the pox".

ג'רמיין גריר פרסמה מאמר בשם "נידון לכֵּנוּת" על חייו של הרוזן.[21]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Some Account of the Life and Death of John Wilmot, Earl of Rochester by Gilbert Burnet (Munroe and Francis, 1812)
  • Greene, Graham (1974). Lord Rochester's Monkey, being the Life of John Wilmot, Second Earl of Rochester. New York: The Bodley Head. ASIN B000J30NL4.
  • Griffin, Dustin H. (1973). Satires Against Man. Berkeley, Calif.: Berkeley : University of California Press. ISBN 0-520-02394-3.
  • Larman, Alexander (2014). Blazing Star: The Life And Times of John Wilmot, Earl of Rochester. Head of Zeus. ISBN 9781781851098.
  • Wilmot, John (2002). David M. Vieth (ed.). The Complete Poems of John Wilmot, Earl of Rochester (New ed.). New Haven, CT: Yale University Press. pp. 256 pages. ISBN 0-300-09713-1.
  • Wilmot, John (2002). The Debt to Pleasure. New York: Routledge. pp. 140 pages. ISBN 0-415-94084-2.
  • Combe, Kirk (1998). A Martyr for Sin: Rochester's Critique of Polity, Sexuality, and Society. Newark, DE: University of Delaware Press. p. 186. ISBN 0-87413-647-4.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון וילמוט, רוזן רוצ'סטר השני בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כינוי ששימש לראשונה את תומכי הפרלמנט כביטוי גנאי לתומכי המלוכה העשירים יותר של המלך צ'ארלס הראשון ובנו צ'ארלס השני מאנגליה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, האינטררגנום והרסטורציה (1642 - בערך 1679). מאוחר יותר הוא אומץ על ידי המלוכנים עצמם. אף על פי שהוא התייחס במקור לגישות והתנהגות פוליטיות וחברתיות, שהלבוש היה חלק קטן מהן, הוא הפך מזוהה מאוד עם הלבוש האופנתי של חצר המלוכה באותה תקופה.
  2. ^ במקור חצרן שעזר למלך להתלבש ושירת אותו בזמן שאכל, בהמשך איש סוד למלך

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 Paul Davis, ed. (2013). Selected Poems: John Wilmot, Earl of Rochester. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-164580-8.
  2. ^ "Cerisia Cerosia | Anna Livia, that superfine pigtail to" (PDF). 22 ביוני 2022. אורכב מ-המקור (PDF) ב-29 ביולי 2013. נבדק ב-19 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 "A Martyr to Sin". The New York Times.
  4. ^ James William Johnson (2004). A Profane Wit: The Life Of John Wilmot, Earl Of Rochester. University Rochester Press. p. 19. ISBN 978-1-58046-170-2.
  5. ^ James William Johnson (2004). A Profane Wit: The Life Of John Wilmot, Earl Of Rochester. University Rochester Press. p. 29. ISBN 978-1-58046-170-2.
  6. ^ Johnson, James William (2004). A Profane Wit: The Life of John Wilmot, Earl of Rochester. University Rochester Press. p. 56. ISBN 978-1-58046-170-2.
  7. ^ Balfour, Andrew, Letters written to a friend / containing excellent directions and advices for travelling thro' France and Italy
  8. ^ Johnson, James William (2004). A Profane Wit: The Life of John Wilmot, Earl of Rochester. University Rochester Press. p. 85. ISBN 978-1-58046-170-2.
  9. ^ Johnson, James William (2004). A Profane Wit: The Life of John Wilmot, Earl of Rochester. University Rochester Press. p. 88. ISBN 978-1-58046-170-2.
  10. ^ Johnson, James William (2004). A Profane Wit: The Life of John Wilmot, Earl of Rochester. University Rochester Press. p. 98. ISBN 978-1-58046-170-2.
  11. ^ Pepys, Samuel (31 באוקטובר 2004). Braybrooke, Richard Griffin; Wheatley, Henry B. (Henry Benjamin) (eds.). Diary of Samuel Pepys – Complete 1669 N.S. (באנגלית). תורגם ע"י Bright, Mynors. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ Suckling, John; Rochester, John Wilmot; Sedley, Charles (1906). "Upon Leaving his Mistress". Ballads and other poems. Pembroke booklets. First series; 4. Hull: J. R. Tutin. pp. 55, 56.
  13. ^ Timbs, John. Doctors and patients, or, Anecdotes of the Medical World and Curiosities of Medicine. London: Richard Bentley and Son (1876)
  14. ^ A thorough discourse concerning this epigram and the king's response can be found from the 19th to 21st paragraph of the foreword of William Penn, William Mead, Don Carlos Seitz, England and Wales. Court of Oyer and Terminer and Gaol Delivery (London and Middlesex), The tryal of William Penn & William Mead for causing a tumult, at the sessions held at the Old Bailey in London the 1st, 3d, 4th, and 5th of September 1670, Boston : Marshall Jones Co., 1919
  15. ^ "IN BRIEF: Trump picks new 'Apprentice'; Bawdy 17th century play auctioned". CBC News. 17 בדצמבר 2004. אורכב מ-המקור ב-22 בדצמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ Luebering, J.E. (2014). Authors of the Enlightenment: 1660 to 1800 (1 ed.). Britannica Educational Publishing. p. 77. ISBN 978-1-62275-010-8.
  17. ^ Great Books Online, François Marie Arouet de Voltaire (1694–1778). "Letter XXI—On the Earl of Rochester and Mr. Waller" Letters on the English. The Harvard Classics. 1909–14, Bartleby.com
  18. ^ Germaine Greer reviews ‘The Works of John Wilmot, Earl of Rochester’ edited by Harold Love · LRB 16 September 1999
  19. ^ John O‘Connell (28 בפברואר 2008). "Sex and books: London's most erotic writers". Time Out. אורכב מ-המקור ב-10 באפריל 2019. נבדק ב-26 בנובמבר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ "Signior Dildo by Lord John Wilmot - All Poetry". Oldpoetry.com. אורכב מ-המקור ב-11 באוקטובר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Greer, Germaine (16 בספטמבר 1999). "Doomed to Sincerity". London Review of Books. 21 (18). {{cite journal}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ון_וילמוט,_רוזן_רוצ%27סטר_השני&oldid=38530003"