ג'ון בראון גורדון
 | |||||||||||||||||
| ג'ון בראון גורדון, 1862 בערך | |||||||||||||||||
| לידה |
6 בפברואר 1832 מחוז אפסון, ג'ורג'יה, ארצות הברית  | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
9 בינואר 1904 (בגיל 71) מיאמי, פלורידה, ארצות הברית | ||||||||||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות אוקלנד, אטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||||||||||||
| השכלה |
Mystical Seven | ||||||||||||||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| חתימה |
.png) | ||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
ג'ון בראון גורדון (באנגלית: John Brown Gordon; 6 בפברואר 1832 – 9 בינואר 1904) היה עורך דין, בעל חוות מטעים, קצין בכיר בצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקאית ופוליטיקאי אמריקאי בשנים שלאחר המלחמה. בשלבים האחרונים של המלחמה הוא היה ל"אחד הגנרלים הנאמנים ביותר לרוברט אדוארד לי".[1]
לאחר המלחמה, התנגד גורדון נחרצות למדיניות השיקום במהלך סוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 של המאה ה-19. כחבר במפלגה הדמוקרטית, הוא נבחר פעמיים על ידי בית המחוקקים של ג'ורג'יה לסנאט של ארצות הברית (כפי שהיה מקובל אז), וכיהן בו בשנים 1873–1880, ובשנים 1891–1897. בין שני תקופת כהונה אלו בסנאט, הוא כיהן גם כמושל ג'ורג'יה ה-53 בשתי תקופות כהונה רצופות בשנים 1886–1890.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון בראון גורדון היה בן למשפחה ממוצא סקוטי. הוא נולד בחווה של הוריו זכריה גורדון ושרה אן דיי במחוז אפסון שבג'ורג'יה כרביעי מבין שבעת ילדיהם. רבים מבני משפחתו לחמו במלחמת העצמאות של ארצות הברית. המשפחה עברה לפני 1840 למחוז ווקר שבג'ורג'יה, שם תועד אביו של גורדון במפקד האוכלוסין של ארצות הברית של אותה שנה כבעלים של אחוזת מטעים ושל 18 עבדים.
גורדון למד באוניברסיטת ג'ורג'יה. הוא פרש מלימודיו לפני סיומם, למד משפטים בקריאה עצמית באטלנטה והתקבל ללשכת עורכי הדין.
גורדון ואביו השקיעו במספר מכרות פחם בטנסי ובג'ורג'יה. במקביל הוא עסק בעריכת דין. ב-1854 הוא נשא לאישה את רבקה "פאני" הארלסון, בתו של יו אנדרסון הארלסון, פוליטיקאי שכיהן גם הוא בבית המחוקקים של ג'ורג'יה. השניים היו נשואים שנים רבות ונולדו להם שישה ילדים.
מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שלא היו לו הכשרה או ניסיון צבאיים מוקדמים, מונה גורדון כקפטן בפלוגה של רגימנט הרגלים השישי של אלבמה. הוא נכח בקרב בול ראן הראשון, אך לא השתתף באופן ממשי בלחימה. במהלך הארגון מחדש של צבא הקונפדרציה במאי 1862, התפטר הקולונל המקורי של הרגימנט, ג'ון סיבלס, וגורדון נבחר להיות הקולונל החדש. התנסותו הקרבית הראשונה של גורדון התרחשה שבועות ספורים מאוחר יותר בקרב שבעת האורנים (אנ'), כאשר הרגימנט שלו היה במרכז הלחימה. במהלך הקרב, ראה גורדון את אחיו הצעיר, אוגוסטוס, שוכב בין הנפגעים של הקונפדרציה, עם דימום קשה של מה שנראה כפצעי מוות בריאותיו. אוגוסטוס שרד את הקרב, אך נהרג שנה לאחר מכן בקרב צ'נסלורסוויל (אנ'). לאחר תום שני ימי הלחימה בקרב שבעת האורנים, הועבר לגורדון הפיקוד על הבריגדה מדי מפקדה בריגדיר גנרל רוברט רודס, כאשר זה האחרון נפצע. זמן קצר לאחר הקרב, הועבר הרגימנט ה-26 של אלבמה לפיקוד הבריגדה של רודס כחלק ממהלך של ארגון מחדש. מפקד הרגימנט, קולונל אדוארד אוניל, העלה את גורדון בדרגה, וכך הוא קיבל את הפיקוד על הבריגדה עד שרודס שב לפקד עליה זמן קצר לפני קרבות שבעת הימים. גורדון היה שוב עסוק מאוד בקרב גיינס מיל (אנ'), ונפצע בעיניו במהלך המתקפה על מלוורן היל. ב-29 ביוני, רודס, שעדיין סבל מהשפעות פציעתו, יצא לחופשה, ואוניל שב לפקד על הבריגדה. במהלך מערכת צפון וירג'ינה (אנ'), נשארו גרודון והרגימנט שלו באזור ריצ'מונד.
לאחר שהוצב להחזיק בדרך השקועה החיונית שכונתה "נתיב הדמים", במהלך קרב אנטיאטם, נפצע גורדון שוב. ראשית, קליע חדר לשריר הסובך שלו. קליע שני פגע בו גבוה יותר באותה רגל. כדור שלישי עבר דרך זרועו השמאלית. גורדון המשיך להוביל את אנשיו, על אף העובדה שהשרירים והגידים בזרועו היו מעוותים ואחד העורקים היה מנותק. כדור רביעי פגע בכתפו. תוך התעלמות מבקשות שהוא ייסוג לאחור, נותר גורדון בקווים הקדמיים. לבסוף הוא נבלם על ידי קליע שפגע בפניו, עבר דרך לחיו השמאלית ויצא דרך הלסת שלו. הוא נפל כשפניו בתוך כובעו, והוא היה עלול לטבוע בתוך דמו שלו אם הדם לא היה מתנקז דרך חור שנוצר בכובע. אחד הרופאים של צבא הקונפדרציה היה סבור שהוא לא ישרוד. לאחר שהוא שב לווירג'יניה, קיבל גורדון טיפול סיעודי מידי אשתו.[2]
מתוך התרשמות מהתנהלותו של גורדון, ביקש רוברט אדוארד לי ב-1 בנובמבר עבור גורדון קידום לדרגת בריגדיר גנרל, אך מינוי זה לא אושר על ידי הקונגרס של הקונפדרציה בשל פציעתו. לאחר חודשים של החלמה, שב גורדון לשירות, וקיבל את הפיקוד על בריגדה של בני ג'ורג'יה בדיוויזיה של ג'ובל אנדרסון ארלי (אנ'). כאשר הוא שב לשירות, ביקש לי שוב את העלאתו בדרגה, והפעם אישר זאת הקונגרס של הקונפדרציה, בתוקף מ-7 במאי 1863.
במהלך הפלישה לפנסילבניה, כבשה הבריגדה של גורדון את רייטסוויל שעל נהר ססקואנה, הנקודה המזרחית ביותר בפנסילבניה שכוח מאורגן כלשהו של הקונפדרציה הגיע אליה. כוחות צבא האיחוד בפיקודו של קולונל ג'ייקוב ג. פריק שרפו גשר עץ מקורה באורך של שני קילומטרים כדי למנוע מגורדון לחצות את הנהר, ועד מהרה התפשטה העץ לחלקים של רייטסוויל. אנשיו של גורדון ארגנו שרשרת דליי מים והצליחו למנוע מהאש לגרום להרס נוסף של העיירה.
ב-1 ביולי, בקרב גטיסברג, דחקו הבריגדה של גורדון ויחידות נוספות את הגיס ה-11 של צבא האיחוד מבארלו נול. שם, הוא סייע למפקד הדיוויזיה היריבה מצבא האיחוד, פרנסיס בארלו, שנפצע. תקרית זו גרמה להפצת סיפור בנוגע לשני הקצינים שנפגשו שנים מאוחר יותר בוושינגטון, כאשר גורדון לא היה מודע לכך שבארלו שרד את הקרב. הסיפור סופר על ידי בארלו וגורדון ופורסם בעיתונות ובזיכרונותיו של גורדון מהמלחמה.
כשישבתי ליד שולחנו של קלארקסון פורטר, שאלתי את בארלו: "גנרל, האם אתה קשור לבארלו שנהרג בגטיסבורג?" הוא השיב: "מדוע, אני הוא האיש, אדוני". האם אתה קשור לגורדון שהרג אותי?" "אני הוא האיש, אדוני". השבתי. אף מילה שלי לא הייתה יכולה להעביר שום המחשה של הרגשות שהתעוררו כתוצאה מדו-שיח זה. שום דבר פחות מתחיית מתים של ממש לא יכול היה להדהים יותר אף אחד מאיתנו. מכאן ואילך, עד למותו בסופו של דבר ב-1896, הידידות בינינו, שנולדה בין רעמי גטיסברג, הייתה מוערכת על ידי שנינו.[3]
באפריל 1865 שב בארלו לשירות ורדף אחר גורדון ואנשיו במהלך קרב הגשר הגבוה (Battle of High Bridge).
בתחילת מערכת אוברלנד (אנ') של 1864, בקרב הישימון (אנ'), הציע גורדון לבצע התקפה אגפית נגד האגף הימני של צבא האיחוד שעשוי היה לגרום להשפעה מכרעת על הקרב, כך שגנרל ארלי הציע לו לבצעה לפני רדת היום. גורדון היה קצין אגרסיבי. במכתב לנשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס, כתב הגנרל לי שגורדון היה אחד ממפקדי הבריגדות הטובים ביותר שלו, "מאופיין בחוצפה מרהיבה". ב-8 במאי 1864 ניתן לגורדון הפיקוד על הדיוויזיה של ארלי במסגרת הגיס של לוטננט גנרל ריצ'רד יוול, וב-14 במאי הוא קודם לדרגת מייג'ור גנרל. הצלחתו של גורדון בהדיפת מתקפה כבדה של צבא האיחוד בקרב ספוטסילבניה (אנ') מנעה מהקונפדרציה תבוסה. הדיוויזיה שלו הוחזקה כעתודה בקרב צפון אנה (אנ'), והוצבה בביצת מגנוליה, מצפון למקום בו התנהלה הלחימה העיקרית בקרב קולד הרבור.
גורדון עזב יחד עם ארלי למערכות שננדואה של 1864, השתתף בקרב לינצ'בורג ובפלישה של ארלי למרילנד ב{{קישור שפה|אנגלית|Battle of Monocacy|קרב מונוקסי}} לפני שנפצע שוב ב-25 באוגוסט 1864 בשפרדסטאון שבוירג'יניה המערבית לאחר שובם מחציית הפוטומק. לאחר שנחבש בעינו הימנית, שב גורדון לשדה הקרב.[2] בדיווח של הקרטוגרף הרשמי של הקונפדרציה, ג'דדיה הוצ'קינס על התקרית צוין, "התרחשה התכתשות ערה למדי, שבה נפצע גורדון בראשו, אך הוא זינק הלאה באומץ, כשהדם זורם עליו".[4]
בקרב וינצ'סטר השלישי, רעייתו של גורדון, פאני, שהתלוותה אליו כפי שהיה מקובל על ידי נשות הגנרלים לעיתים, מיהרה לצאת אל הרחוב כדי לזרז את הכוחות הנסוגים של גורדון לשוב ולהתייצב מול האויב. גורדון נחרד למצוא אותה ברחוב כשפגזים וכדורים סביבה. גורדון המשיך להוביל את הדיוויזיה במסגרת ארמיית העמק של ארלי, לחם בקרב פישרס היל ובקרב סדר קריק, שם הוא הוביל איגוף לילי סביב לבסיס הצפוני של הר מאסנוטן, שבעקבותיו התרחשה תקיפה מוקדם בבוקר שאותה הוא תכנן כאשר סקר קודם לכן את עמדות צבא האיחוד בעומדו על פסגת סינגל קנוב. המתקפה כמעט וריסקה את קווי צבא האיחוד במטע בל גרוב לפני שמוקדם יותר באותו יום בלימה פטאלית הפכה על פניה את שיא הקרב ודנה את המהלך של גורדון לכישלון.
בשובו לארמייה של לי שחנתה סביב לריצ'מונד לאחר תבוסתו של ארלי בסדר קריק, הוביל גורדון את הגיס השני של ארמית צפון וירג'יניה עד לתום המלחמה. בתפקידו זה, הוא הגן על הקו במצור על פיטרסבורג (אנ') ופיקד על ההתקפה על פורט סטדמן ב-25 במרץ 1865, בו הוא נפצע שוב, הפעם ברגלו.
באפריל 1865, רדף אחריו פרנסיס בארלו, ששב לשירות ימים ספורים קודם לכן, בקרב הגשר הגבוה (Battle of High Bridge) בווירג'יניה. בקרב אפומטוקס הוביל גורדון את אנשיו בתקיפה האחרונה על ארמיית צפון וירג'יניה, כבש כמה ביצורים ולקח שלל כמה קני ארטילריה לפני שנכנע.
ב-9 באפריל 1865, דחקה יחידת פרשים של גורדון בריגדת רגלים של צבא האיחוד מרכס גבוה ליד אפומטוקס. גרודון הביט סביב והבין שהארמייה הערוכה לקרב של לי מוקפת משלושת צדדיה בכוחות רגלים גדולים של צבא האיחוד. כאשר קיבל לי את המידע על המצב, הוא ידע שהימלטות בלתי אפשרית והחליט להיכנע ליוליסס ס. גרנט כבר באותו יום. ב-12 באפריל נכנעו כוחותיו של גורדון באופן רשמי בפני מייג'ור גנרל ג'ושוע צ'מברלין (אנ') שפעל בשמו של גרנט. צ'מברלין תיעד את האירוע לפרטיו:
המשמעות רבת החשיבות של אירוע זה הרשימה אותי עמוקות. החלטתי לציין אותו בצורה של הכרה כלשהי, שיכלה להיות לא אחרת מאשר הצדעה. בהיותי מודע לאחריות ולביקורת שיכלה לבוא בגינה, כפי שהתוצאה הוכיחה, שם דבר מסוג זה לא יכול היה לרגש אותי יותר. ניתן להצדיק צעד זה, אם יש צורך בכך, בהצעה שהצדעה שכזו לא הייתה המטרה שלשמה דגל הקונפדרציה הונף, אלא להורדתו לפני שדגל האיחוד הונף. על כל פנים, הסיבה העיקרית שלי הייתה שלא חיפשתי שום סמכות ולא ביקשתי מחילה. לפנינו ניצבה בהשפלה גאה התגלמות הגבריות: גברים שלא יכלו לכופף את נחישותם, לא בשל עמל וסבל, לא בשל המוות, לא בשל אסון, ולא בשל חוסר תקווה. הם ניצבו לפנינו, רזים, ממורטים ומורעבים, אך זקופים, עם עיניהם מביטות בנו באותו גובה, מעוררים זיכרונות שאיגדו אותנו יחד כפי שלא איגדו אף אחד אחר. האם גבריות כזו לא התקבלה בברכה בחזרה לאיחוד באופן כה בדוק ומובטח? ההוראות ניתנו, וכאשר המפקד של כל דיוויזיה הגיע אל ממול לקבוצה שלנו, החצוצרה שלנו השמיעה את קולה ומיד כל הקו שלנו מימין לשמאל, רגימנט אחר רגימנט ברציפות, הצדיע. גורדון, שניצב בראש הטור, רוכב ברוח כבדה ובפנים מושפלות, שומע את קול תזוזת הכוחות, מרים את מבטו, ובהבינו את המשמעות, נע באופן מרשים, הופך את עצמו ואת סוסו לדמות אחת מרוממת, עם ברכה עמוקה כשהוא הפיל את חוד חרבו כלפי קצה מגפו. כבוד נענה בכבוד. מצידנו לא נשמעה יותר קול החצוצרה, לא הלמות התופים. לא תרועה, לא מילה, לא לחישה של תהילה לשווא, לא תנועת אנשים במסדר, אלא שקט של יראת כבוד, ועצירת נשימה, כאילו היה זה מצעד המתים![5]
בספרו "המנונים לרפובליקה: סיפורה של השנה האחרונה של מלחמת האזרחים", מציין סמואל גוויין שדין וחשבון זה הוא "אחד מהסיפורים המזויפים על אפומטוקס האהובים ביותר... [אך] ... לא קיימת עדות משכנעת שאירוע זה אכן התרחש... אף אחד משאר 30,000 האנשים שחזו בכניעה לא הבחינו באירוע שכזה". לדבריו של גוויין, היה צ'מברלין בשנותיו האחרונות, "אחד מגדולי המייפים של המלחמה".
זכרונותיו של צ'מברלין... משקפים לעיתים קרובות את העולם כפי שהוא רצה שהוא יהיה במקום כפי שהוא היה. ראשית כל, הוא לא פיקד על הכוחות במהלך הטקס, כפי שהוא טען, וכך הוא לא היה יכול להורות לאנשיו להצדיע. יותר מכך, סיפורו השתנה באופן משמעותי במשך השנים. ...כוח העמידה של הסיפור היה נטוע בעיקר בעובדה שגורדון מעולם לא הפריך אותו. הגנרל המורד ככל הנראה חיבב את הסיפור, וזה שיקף אותו היטב, כאשר הזמן חלף הוסיף גורדון את הנופך שלו לסיפור, כולל ההצעה שלי עצמו יוביל את הארמיה דרך העיר. היה ברור ששני הגנרלים העדיפו את הרצף המובהק הזה בסגנון וולטר סקוט, כפי שתואר בספרים ובזכרונות לאין ספור, על פני הגרסה הפחות רומנטית שבהחלט התרחשה.
אף על פי שגורדון טעם שהוא קודם לדרגת לוטננט גנרל, אין על כך שום תיעוד רשמי.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר הוקמה מחדש ממשלת ג'ורג'יה לצורך קבלתה מחדש כמדינה בארצות הברית, התמודד ב-1868 גורדון כמועמד למשרת מושל ג'ורג'יה מטעם המפלגה הדמוקרטית, אך נוצח על ידי הרפובליקני רופוס בולוק בהפרש של 83,527 מול 76,356 קולות.[6] בבחירות לנשיאות שנערכו אותה שנה הוא היה חבר בחבר האלקטורים.[7]
ב-1873, כאשר השיבו הדמוקרטים לעצמם את כוחם בג'ורג'יה, נבחר גורדון על ידי בית המחוקקים של כנציג המדינה בסנאט של ארצות הברית. הוא היה תומך נלהב של "הדרום החדש" (New South) ושל תהליך התיעוש. במהלך כהונתו בסנאט הוא היה חלק מ"השלישייה הבורבונית" (Bourbon Triumvirate), לצידם של עמיתיו הפוליטיקאים מג'ורג'יה, ג'וזף א. בראון ואלפרד קולקוויט.
ב-19 במאי 1880 התפטר גורדון מהסנאט. לאחר התפטרותו הבלתי צפויה, מינה המושל אלפרד קולקוויט את בראון כמחליפו. האשמות לשחיתות עלו כאשר התגלה שגורדון התפטר כדי לקדם מיזם של חברת הרכבות ג'ורג'יה-פסיפיק.[8]
ב-1886 נבחר גורדון כמושל ג'ורג'יה, תפקיד בו הוא כיהן בתקופת כהונה אחת של שנתיים. בהמשך הוא שב לפוליטיקה הארצית, ונבחר שוב על ידי בית המחוקקים המדינתי לסנאט של ארצות הברית, בו הוא כיהן בשנים 1891–1897.
גורדון קיים סדרת הרצאות ברחבי ארצות הברית. הרצאות אלו, שכותרתם הייתה "ימי הקונפדרציה האחרונים", התקבלו בחיוב הן בצפון והן בדרום. הוא נטה להתמקד באנקדוטות ובמקרים שגרמו לחיילים משני צדי המתרס להראות אנושיים. הייתה זו תקופה של פיוס בקרב החיילים הלבנים בצפון ובדרום.[9]
גורדון היה המפקד העליון הראשון של ארגון ותיקי הקונפדרציה המאוחד (United Confederate Veterans) כאשר הוא התארגן ב-1890, תפקיד בו הוא שימש עד מותו.[10]
ג'ון בראון גורדון נפטר בגיל 71 ב-9 בינואר 1904 בעת שעשה בביקור אצל בנו במיאמי, פלורידה. הוא נטמן בבית הקברות אוקלנד שבאטלנטה בטקס שבו לקחו חלק 75,000 איש.
השקפותיו הגזעיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גורדון, כבעל חוות מטעים, כמחזיק עבדים, וכגנרל בצבא הקונפדרציה, החזיק בהשקפות העליונות הלבנה עד יומו האחרון. הוא התנגד למאמציהם של הרפובליקנים בתקופת השיקום וקידם אמצעים לשימור החברה בשליטה הלבנה, כולל הטלת מגבלות על העבדים המשוחררים והשימוש באלימות כלפיהם.
ההיסטוריון ראלף לואל אקרט הגיע למסקנה שלאחר המלחמה היה גורדון חבר בקו קלוקס קלאן, זאת בהתבסס על תשובותיו המתחמקות במהלך שימוע שנערך ב-1871. במהלך עדות בפני הקונגרס באותה שנה, הכחיש גורדון כל קשר שלו עם הקלאן, אך הודה שהוא היה קשור עם ארגון "משטרת שלום" סודי, שמטרתו היחידה הייתה "שמירת השלום".[11] הייתה סברה שהוא היה ראש הקלאן בג'ורג'יה, אך הארגון היה כה סודי עד שתפקיד זה לא הוכח מעולם באופן החלטי. בעיצומה של תקופת השיקום, צמחו בדרום מגוון של ארגונים שהתקיימו כהתרסה למדיניות השיקום, כולל הקלאן, "הליגה הלבנה" (White League) ו"החולצות האדומות" (Red Shirts). כאשר קבוצות אלו חששו ממעשי תגמול בתקופה בה מדינות הדרום היו תחת כיבוש הכוחות הפדרליים, הם פעלו באופן כללי בחשאי.
ב-1866 תרם גורדון כספים וחומרים רבים כסיוע בבניית כנסיות ובתי ספר לאפרו-אמריקאים בברנזוויק, ג'ורג'יה. הוא יעץ להם:
לחנך את עצמם ואת ילדיהם, להיות חרוצים, לחסוך כסף ולרכוש בתים, וכך להפוך את עצמם לאנשים מכובדים כבעלי רכוש ואנשים אינטליגנטים. עם ציות לחוקים, תעשייה וכלכלה, עם האיחוד בקרבכם, ועם אדיבות ונאמנות כלפי הלבנים, תשיגו את המטרות הללו, ותהוו מרכיב חשוב בקהילה".[12]
גורדון קיווה להקל על המתחים בין השחורים לבין הלבנים באזורי החוף של ג'ורג'יה, שבהם הייתה היסטוריה ארוכה של שיעבוד האפרו-אמריקאים במטעים.
נראה היה שגורדון היה מודאג בנוגע לתקריות כמו אלו שבהם חיילים פדרליים שחורים התעללו בלבנים מג'ורג'יה, או פעילויות לכאורה של חברי "הליגה הלבנה" והמשרד לעבדים משוחררים (Freedmen's Bureau) שדווח שהם הסיתו עבדים משוחררים להשתמש באלימות כנגד לבנים. אקרט מציין שגורדון היה מוכן לתמוך בשחורים כל עוד הם נשארו בעמדה פוליטית וחברתית כנועה. הוא אמר שגורדון לא האמין באופן ברור בשיווין גזעי. הוא הזכיר נאום של גורדון ב-1868 בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, עיר בעלת רוב שחור, שבו הוא אמר לשחורים בקהל, "אם תחיו בשלום עם הלבנים, הם יושיטו לכם יד לשלום", אך "אם תנסו לחולל מלחמת גזעים, אתם תושמדו. הגזע הסקסוני מעולם לא נברא על ידי האל הכול יכול כדי לחיות בשליטת האפריקנים".[13]
הנצחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פורט גורדון, מתקן של צבא ארצות הברית, וכביש גורדון הסמוך באוגוסטה, ג'ורג'יה, נקראו על שמו של גורדון. שמו של הבסיס שונה ב-2023 ל"פורט אייזנהאואר" (Fort Eisenhower), כחלק מהמאמצים להסב את שמם של בסיסי הצבא שקרויים על שם בכירים בקונפדרציה.
- פסלו של גורדון (אנ') הניצב בתחומי הקפיטול המדינתי של ג'ורג'יה באטלנטה הוא הפסל היחידי בעיר של אדם רכוב על סוס.
- כביש 19 העובר במחוז הולדתו של גורדון, מחוז אפסון, קרוי על שמו.
- פסל המוקדש לגורדון ניצב במדשאות בית המשפט בתומאסטון, ג'ורג'יה.
- הקולג' המדינתי גורדון (Gordon State College) בברנסוויל, ג'ורג'יה, קרוי על שמו.
- אולם ג'ון ב. גורדון בלאפייט, ג'ורג'יה, קרוי על שמו.
- בית הספר ג'ון ב. גורדון באטלנטה, קרוי על שמו.
- בית הספר התיכון על שם ג'ון ב. גורדון בדיקייטר, ג'ורג'יה, פעל בשנים 1958–1987. הוא הוסב לחטיבת ביניים ושמו שונה לחטיבת הביניים על שם מקנואר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 1, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 306-307
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ון בראון גורדון באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ג'ון בראון גורדון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'ון בראון גורדון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון בראון גורדון באנציקלופדיה החדשה של ג'ורג'יה (באנגלית)
- ג'ון בראון גורדון באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ג'ון בראון גורדון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 10 Army Bases Named After Confederate Officers - military.com
- ^ 1 2 Welsh, Jack D. (23 July 1995). Medical Histories of Confederate Generals (1st ed.). Kent State University Press, p. 83.
- ^ Gordon, John B., Reminiscences of the Civil War, New York, Charles Scribner's Sons, Atlanta, The Martin & Hoyt Co. 1904, p.153.
- ^ Calvin Duvall Cowles, The War of the Rebellion: A Compilation of the Official Records of the Union and Confederate Armies, U.S. Government Printing Office, 1902, p. 570.
- ^ Joshua L. Chamberlain, The Passing of the Armies, pp. 260–61.
- ^ Bragg, William Harris (October 19, 2016). "Reconstruction in Georgia". New Georgia Encyclopedia.
- ^ The National Cyclopaedia of American Biography. Vol. I. New York, N.Y.: James T. White & Company. 1898. pp. 231–232.
- ^ Eckert, Ralph L. (1985). "The Breath of Scandal: John B. Gordon, Henry W. Grady, and the Resignation-Appointment Controversy of May 1880". The Georgia Historical Quarterly. 69 (3): 315–337.
- ^ Shaw, Barton C. Review of Codes of the New South: Henry Grady and John B. Gordon, by Harold E. Davis and Ralph Lowell Eckert. The Georgia Historical Quarterly 74, no. 4 (1990): 657.
- ^ Gordon, John B. "The Old South: addresses delivered before the Confederate Survivors' Association in Augusta, Georgia, on the occasion of its ninth annual reunion, on Memorial Day, April 26th, 1887". Digital Library of Georgia.
- ^ Eckert, Ralph Lowell (1 September 1993). John Brown Gordon: Soldier, Southerner, American. Southern Biography Series. Louisiana State University Press, pp. 183-184.
- ^ Eckert, Ralph Lowell (1 September 1993). John Brown Gordon: Soldier, Southerner, American. Southern Biography Series. Louisiana State University Press, p. 130.
- ^ Eckert, Ralph Lowell (1 September 1993). John Brown Gordon: Soldier, Southerner, American. Southern Biography Series. Louisiana State University Press, p. 131.
