ג'וזף רייט (מושל אינדיאנה)

ג'וזף רייט
Joseph A. Wright

ג'וזף רייט
לידה	17 באפריל 1810 וושינגטון, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	11 במאי 1867 (בגיל 57) ברלין, פרוסיה
שם מלא	ג'וזף אלברט רייט
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות גרין ווד, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת אינדיאנה בלומינגטון אוניברסיטת אינדיאנה
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
סנאטור מטעם מדינת אינדיאנה 24 בפברואר 1862 – 14 בינואר 1863 (325 ימים) → ג'סי בריט דייוויד טרפי ←
שגריר ארצות הברית בפרוסיה 3 בספטמבר 1865 – 11 במאי 1867 (שנה) תחת נשיא ארצות הברית אנדרו ג'ונסון → נורמן ב. ג'אד ג'ורג' באנקרופט ←
3 בספטמבר 1857 – 1 ביולי 1861 (3 שנים) תחת נשיא ארצות הברית ג'יימס ביוקנן → פיטר דומונט ורום נורמן ב. ג'אד ←
מושל אינדיאנה ה־10 5 בדצמבר 1849 – 12 בינואר 1857 (7 שנים) סגני מושל אינדיאנה ג'יימס הנרי ליין אשבל וילארד → פריס דנינג אשבל וילארד ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה השביעי של אינדיאנה 4 במרץ 1843 – 3 במרץ 1845 (שנתיים)
חבר בית הנבחרים של אינדיאנה 1836
1832

ג'וזף אלברט רייט (באנגלית: Joseph Albert Wright;‏ 17 באפריל 1810 – 11 במאי 1867) היה פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי מאינדיאנה, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אינדיאנה העשירי בשנים 1849–1857. הוא נודע בעיקר בהתנגדותו לבנקים. עמדותיו גרמו לקרע בינו לבין האספה הכללית של אינדיאנה, שעקפה את כל צעדי הווטו שלו נגד מערכת הבנקאות. הוא הגיב על כך בערעורים על תוקף החוקים, שנדחו על ידי בית המשפט העליון של המדינה. בשנים 1850–1851 התקיימה ועידת החוקה השנייה של אינדיאנה שבה נוסחה חוקת אינדיאנה הנוכחית. רייט היה תומך של החוקה החדשה ונשא נאומים ברחבי המדינה לטובת אימוצה. במשך כל תקופת כהונתו היה מתנגדו הסנאטור ג'סי ד. ברייט, שהיה מנהיג המפלגה הדמוקרטית במדינה.

לאחר תום כהונתו כמושל, מונה רייט כשגריר ארצות הברית בפרוסיה, תפקיד בו הוא שימש עד פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. אף על פי שהוא היה דמוקרט, הוא הביע בגלוי תמיכה באיחוד במהלך המלחמה, ונבחר לכהן בסנאט של ארצות הברית מטעם סיעת תומכי האיחוד במפלגה הדמוקרטית במקומו של ברייט, שהורחק מהסנאט בשל אי נאמנות לאיחוד. לאחר המלחמה מונה רייט לכהונה שנייה כשגריר בברלין, שם הוא כיהן בתפקיד עד למותו.

ראשית חייו

ג'וזף רייט נולד בוושינגטון, פנסילבניה כבנם של ג'ון ורייצ'ל סימן רייט. ב-1820, כשהיה בן עשר, עברה המשפחה לבלומינגטון, אינדיאנה, שם הוא למד בבית הספר הציבורי. אביו היה בנאי במקצועו, ועבד כאחד מהפועלים שעסקו בבניית המבנים הראשונים של הסמינר המדינתי של אינדיאנה (כיום אוניברסיטת אינדיאנה). אחיו של ג'וזף רייט, ג'ורג' ג. רייט, היה לימים סנאטור מטעם איווה. אביו של רייט נפטר כאשר הוא היה בן 14, והמשפחה נכנסה בעקבות כך לקשיים כספיים. רייט עבד כחצרן, כמצלצל בפעמונים, ולעיתים כבנאי כמו אביו, כדי לממן את עלות לימודיו ולספק הכנסה למשפחה.

בעת מגוריו בבלומינגטון עלה בידו ללמוד בסמינר תוך כדי מגורים בביתו, ובכך עלה בידו לעמוד בעלות לימודיו שם. רבים מחבריו לספסל הלימודים היו בנים למשפחות אמידות, והוא הרוויח כסף מכך שמכר להם אגוזים ופירות שאותם הוא ליקט מהיערות שמסביב לביתו. רייט קיבל חינוך קלאסי, ולמד יוונית עתיקה ולטינית. ב-1828 הוא סיים את לימודיו והחליט להיות עורך דין. הוא למד משפטים במשרדו של קראוון הסטר, אחד מהשופטים והפוליטיקאים המובילים בדרום אינדיאנה, וב-1829 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין. לאחר מכן עבר רייט לרוקוויל, שם הוא פתח משרד עורכי דין, ושם הוא הכיר את לואיזה קוק, בתו של חוואי מקומי אמיד. לואיזה הייתה מתודיסטית אדוקה שדאגה להמרת דתו של רייט לפני נישואיהם ב-1831. לזוג נולד בן, אך בריאותה הרופפת של לואיזה וכמה התקפי מלריה מנעו ממנה מללדת ילדים נוספים, כך שב-1832 אימצו השניים ילדה. רייט היה פעיל בכנסייה המתודיסטית ותומך נלהב בבית ספר של יום ראשון ובלימודי דת בבתי הספר הציבוריים. חלק ניכר מהתמיכה הפוליטית המוקדמת בו הגיעה מחוגי הכנסייה ורבים מעצרות הבחירות שלו התקיימו בכנסיות המתודיסטיות.

מחוקק באינדיאנה

במסגרת עיסוקו בעריכת דין, נעשה רייט מיודד עם חבר בית הנבחרים של אינדיאנה, ויליאם פרקינס בריינט. ב-1832 עבר בריינט לקנטקי, ומושבו בבית הנבחרים נותר פנוי. הוא האיץ ברייט להיבחר במקומו. בתמיכתו נבחר רייט וכיהן בבית הנבחרים כנציג מחוז פרק במשך תקופת כהונה של שנה אחת. במהלך תקופת כהונה זו הוא תמך במתן הזיכיון לבנק אינדיאנה, במסגרת חוק שלא היה פופולרי במחוזו, ובניסיונו להיבחר לכהונה נוספת הוא הובס. ב-1836, כאשר תמך בביצוע עבודות ציבוריות, הוא התמודד שוב ונבחר לכהן בבית הנבחרים פעם שנייה. הייתה זו התקופה בה נחקק חוק העבודות הציבוריות של מאמות' באינדיאנה ורייט הצביע בעדו.

ב-1838 פרש רייט מבית הנבחרים כדי להתמנות כתובע בסבב השיפוט הראשון של המדינה, אך הוא הגיע למסקנה שהתפקיד, שהיה כרוך בנסיעות מרובות, לא היה לרוחו, ושנה לאחר מכן הוא התפטר. ב-1839 הוא התמודד על מושב בסנאט של אינדיאנה. מסע הבחירות היה קשה והתקיים באותה שנה בה מושל טריטוריית אינדיאנה לשעבר, ויליאם הנרי הריסון, נבחר כנשיא ארצות הברית. רייט התמודד מול מועמד המפלגה הוויגית, אדוארד ו. מק'גוי, במסע בחירות קדחתני ומר. באחד מהמסרים של יריבו, הוא כינה את רייט "כלב בלתי נאמן שמעיז לפתוח את שפתיו מחפירות האל" נגד הריסון. בבחירות ניצח רייט בהפרש צמוד של 171 קולות, והם גרמו לאיבה אישית רבה בינו לבין המפלגה הוויגית.

חבר הקונגרס

לאחר מושב בית הנבחרים של 1840 פתח רייט מחדש את משרד עורכי הדין שלו עם שותף חדש, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית טילמן האוורד, ידידו של המושל ושל הנשיא אנדרו ג'קסון. בהצעתו של טילמן, התמודד רייט על מושב בבית הנבחרים ב-1843 במחוז הבחירה שלו בו הייתה המפלגה הוויגית דומיננטית וניצח בהפרש צמוד של שלושה קולות בלבד. בעת כהונתו בקונגרס הוא התנגד להרחבת העבדות, אך התנגד לביטולה לטובת ההתיישבות והאמנציפציה ההדרגתית. בניסיונו להיבחר לתקופת כהונה שנייה ב-1845 הוא נוצח בהפרש של 171 קולות. ב-1847 הוא התמודד פעם נוספת והובס שוב בתוצאה צמודה. הפופולריות שלו במחוז שהיה בשליטה ויגית סייעה למעמדו במפלגה. הוא תמך בעצמאותה של רפובליקת טקסס כאשר כיהן בקונגרס, וב-1845 מונה על ידי הנשיא ג'יימס פולק לשמש כנציג ארצות הברית ברפובליקה, משרה דיפלומטית שבה הוא החזיק במהלך מלחמת ארצות הברית-מקסיקו עד לקבלתה של טקסס כמדינה בארצות הברית.

ב-1849 תמך רייט בג'יימס וייטקומב בהתמודדותו למושב בסנאט נגד תומך העבדות, מנהיג המפלגה הדמוקרטית באינדיאנה ג'סי ד. ברייט. רייט ראה בברייט את יריבו הגדול ביותר, וניצל כל הזדמנות אפשרית לסכל את הצלחתו הפוליטית. בשל נאמנותו, הבטיח וייטקומב לרייט תמיכה בבחירתו כמועמד המפלגה הדמוקרטית למשרת מושל אינדיאנה בוועידת המפלגה שבראשה ישב וייטקומב. הדמוקרטים באינדיאנה היו חלוקים על סוגיית העבדות ועל סוגיית העבודות הציבוריות. וייטקומב ניסה להתאים את עצמו לשני הצדדים באמצעות תמיכה הן במתנגדי העבדות והן במתנגדי העבודות הציבוריות.

מושל אינדיאנה

תקופת הכהונה הראשונה

הוויגים העמידו את ג'ון מטסון כמתמודד מול רייט בבחירות. מערכת הבחירות התמקדה כמעט לחלוטין בסוגיית העבדות ובשאלה איזו מפלגה תזכה במוניטין כמתנגדת הנלהבת ביותר להרחבת העבדות אל אינדיאנה ואל הטריטוריות המערביות, ובשאלה באשמתה של איזו מפלגה ניתן לתלות את פשיטת הרגל הכספית של המדינה שנפתר בסופו של דבר ב-1847. לזכותו של רייט עמד עברו הציבורי כמתנגד לעבדות בעת שהיה חבר הקונגרס, ונראה היה שזה סייע לו בניצחונו ההחלטי בקלפיות. הוא נבחר כמושל לאחר שזכה ב-9,778, והושבע לכהונתו ב-5 בדצמבר 1849. במהלך אותה מערכת בחירות אישר קהל הבוחרים את כינוסה של ועידת החוקה לצורך החלפת חוקת המדינה.

אף על פי כן, כמושל חתם רייט על צו המאסר של הכומר המתודיסטי קלווין פיירבנק, שסייע לעבדים להימלט מקנטקי במסגרת מסילת הרכבת המחתרתית. כתוצאה מחתימתו של רייט, נחטף פיירבנק על ידי אנשי קנטקי בג'פרסונוויל, אינדיאנה ב-1851, נלקח לקנטקי למשפט ונדון למאסר של 15 שנה על פי חוק העבד הנמלט 1850. דווח שהוא ספג בכלא יותר מ-30,000 הצלפות עד שב-1864 הוא קיבל חנינה.

במאי 1852 נפטרה רעייתו של רייט ממחלת המלריה. באוגוסט 1854 הוא נישא בשנית להארייט ברברידג', ולזוג נולדו תאומים, בן בשם ג'וזף אלברט הבן, ובת בשם הארייט. באוקטובר 1855, זמן קצר לאחר הלידה, נפטרה רעייתו של רייט.

במהלך תקופת כהונתו של רייט כמושל אימצה אינדיאנה את החוקה התקפה בה עד היום, ורייט היה הכוח המניעה מאחורי קבלתה בבחירות של 1851. הוא היה נציג לוועידה, שם הוא קידם את נושא הרפורמה במיסוי, בעיקר על ידי ההגדרה על מה ניתן יהיה לגבות מס במסגרת מס הרכוש המדינתי והקמתו של המשרד לניהול בתי הכלא ומוסדות הרווחה המדינתיים. החוקה גם אישרה את ההכרה המרכזית במערכת בתי הספר של המדינה, שהופעלה ב-1852 כאשר רייט פיקח על חלקים רבים של הרפורמה בתחום. הוא דאג באופן אישי להקמתן של מועצות חינוך ברחבי המדינה ומינה גובי מס להתחלת גביית ההכנסות עבור המועצות. הוא גם פיקח על הקמת מועצת החינוך המדינתית ומועצת החקלאות המדינתית. רייט היה תומך נלהב בחקלאות והקים את מועצת החקלאות המדינתית כדי לסייע לעודד את צמיחת המגזר החקלאי באינדיאנה. בין שאר הישגיו המוקדמים היה ארגון היריד החקלאי הראשון של אינדיאנה ב-1851.

רייט נודע כדובר בולט של ההתנגדות לבנקאות. בעיקר בשל הפופולריות של עמדתו, ולא כמו רוב אנשי מפלגתו, שתמכו בהקמת בנקים פרטיים והפסקת המונופול של הבנק המדינתי, הוא התנגד לבנקים בכל צורה שהיא. הזיכיון של בנק אינדיאנה אמור היה לפוג ב-1857, ורייט לא רק שהתנגד להארכתו, אלא גם ליישום החוקים שאפשרו את הקמתם של בנקים חדשים במדינה. ב-1851 הטיל רייט וטו על חוק הבנקאות החופשית של המדינה, שביטל את המונופול של בנק אינדיאנה במדינה והתיר את פתיחתם של בנקים חדשים. הצעת החוק חזרה לאספה הכללית, שהעבירה שוב את החוק ועקפה את הווטו של רייט.

מתנגדו העיקרי של רייט באותה תקופה נותר ג'סי ד. ברייט, שהנהיג את סיעתו במפלגה נגד רייט באמצעים רבים ושונים. ברייט המשיך להתנגד לרייט, ובוועידת המפלגה של 1852 עלה בידו לקבץ מספר גדול של נציגים שלא יצביעו בניסיון לעכב את המהלכים ולמנוע מרייט להיבחר שוב כמועמד המפלגה למשרת המושל. על אף ניסיונותיו אלו של ברייט, ניצח רייט בבחירות.

תקופת הכהונה השנייה

ב-1852 התמודד רייט שוב בבחירות על משרת המושל על פי החוקה החדשה, שהאריכה את משך תקופת כהונת המושל לארבע שנים, והביס את מועמד הוויגים, ניקולאס מקרתי, ואת נציג מפלגת הארץ החופשית, ג'ון קראוון. רייט קיבל 95,576 קולות, מול 73,641 הקולות שקיבל מקרתי ו-3,308 הקולות שקיבל קראוון. הייתה מחלוקת קצרה בנוגע לחוקיות תקופת כהונתו השנייה. חוקת המדינה החדשה הגבילה את המושל מלכהן בתקופות כהונה רצופות, אך הוחלט שבשל העובדה שתקופת כהונתו המקורית של רייט הייתה בעת שהחוקה הישנה הייתה בתוקף, הוא עדיין היה זכאי לכהן בתפקיד.

ב-1855 עברה הצעת חוק חדשה להתיר לבנק אינדיאנה להתאגד באופן בפרטי, וגם על זו הטיל רייט וטו. האספה הכללית עקפה שוב את הווטו ברוב מיוחס. לפני העברת החוק שהתיר לבנק להתאגד מחדש, נשא רייט נאום בבית הנבחרים שבו הוא תקף את הבנק והאשים אותם בשחיתות והונאה, ורמז שהבנק שיחד את חברי האספה הכללית כדי שיעבירו את הצעת החוק.

נאומו של רייט הציב אותו בעימות מול בית המחוקקים שנשלט על ידי הדמוקרטים ופגע קשות ביחסיו עם חברי הבית, כולל סגן המושל, שהיה מראשי התומכים בהצעת החוק. מתוך חוסר שביעות רצון מהמצב שנוצר, החליט רייט להמשיך בניסיונותיו למנוע את הפעלתו של הבנק החדש והגיש תביעות משפטיות נגד החוק ונגד הבנק בבתי המשפט של המדינה. הוא דרש שבתי המשפט יכריזו על החוק כמבוטל וחסר תוקף, אך בתי המשפט פסקו נגדו. הוא עתר לבית המשפט העליון של אינדיאנה, שבסופו של דבר פסק לטובת הבנק. כאשר מוצו האופציות המשפטיות שלו, הפנה רייט את מאבקו בחזרה לבית המחוקקים ב-1857, כאשר הוא נשא אז נאום נוקב בו הוא האשים את בית המחוקקים בהפרות רבות של כללי הרצון הטוב הציבורי. הוא המשיך ואמר ש"הדרכים והאמצעים שיושמו כדי להבטיח את מתן הזיכיון, אם יחשפו, יציגו בצורה הברורה ביותר את ההונאה והשחיתות הרחבים ביותר שימיטו את החרפה הגדולה ביותר על בית המחוקקים של מדינה זו". הסנאט של אינדיאנה הגיב בהקמת ועדה שתחקור את ההאשמות שהטיח המושל. אף על פי שרק כמה הפרות כללים התגלו, הוועדה הסכימה שעל נסיבות העברת החוק הוטל ספק והמליצה שהזיכיון שניתן לבנק יבוטל, אך לא ננקטו שום צעדים כאלו.

ב-1854, החלו להתגלות ראשוני הסדקים במפלגה הדמוקרטית לאחר קבלת חוק קנזס נברסקה בקונגרס. ברייט וסיעתו, שהיוו רוב במפלגה, החלו להדיח את מנהיגי המפלגה מתנגדי העבדות, תוך שהם עשו שימוש בתמיכה בחוק כאבן בוחן לנאמנות למפלגה. באותה עת הוויכוח ברמה הארצית על פילוגו של האיחוד כבר פרץ. המפלגה הוויגית הייתה על סף קריסה, וקואליציה מפלגתית חדשה של וויגים לשעבר, דמוקרטים לשעבר, מתנגדים להגירה מקרב חברי הארץ החופשית, ומפלגת החירות מתנגדת העבדות, התקבצו יחדיו. תוצאת החיבור הזה הייתה הקמתה של מפלגת שאינם יודעים דבר והאתגר הממשי הראשון לשליטה באינדיאנה לראשונה זה שנים רבות. בחירות אמצע הכהונה של 1854 גרמו לדמוקרטים לאבד מושבים בסנאט המדינתי, אך עדיין הם החזיקו ברוב. עם זאת, הדמוקרטים איבדו את הרוב שלהם בבית הנבחרים המדינתי. בית הנבחרים היה מפוצל כאשר לא עלה בידה של שום מפלגה להשיג רוב. התוצאה של מצב זה הייתה למעשה שיתוק של בית המחוקקים, ורייט לא היה מסוגל להגיע לשום הישג משמעותי במהלך השנתיים האחרונות שלו בתפקיד.

במהלך תקופת כהונתו של רייט כמושל התנהלו עבודות הבנייה של אנדרטת וושינגטון. כתומך נלהב של האיחוד, הוא דאג לשליחתה של לבנה לאנדרטה עם הכיתוב "אינדיאנה לא מכירה לא את המזרח, לא את המערב, לא את הצפון, לא את הדרום; שום דבר אלא האיחוד". הלבנה הונחה בסופו של דבר במבנה האנדרטה, שם היא ניצבת עד היום. רייט סיים את כהונתו כשהוא נהנה מאהדה ציבורית, אך עם יחסים קשים עם מנהיגות מפלגתו. עמדתו בסוגיית הבנקים עלתה לו ברובה של התמיכה שלהם, ובעיקר הוא ספג גינויים מג'סי ד. ברייט בשל תמיכתו בשאלת האיחוד מול זכויות המדינות.

מלחמת האזרחים

בניסיון לשמור על אחדות המפלגה, דחה רייט הצעה להתמודד מול ברייט בבחירות על מושבו בסנאט, ותחת זאת הוא תמך בברייט בבחירתו מחדש. בתמורה, ברייט הציע לרייט להשיג עבורו משרה בקבינט של הנשיא ג'יימס ביוקנן. הצעה זו הייתה הצעת שווא, ותחת זאת שאף ברייט להעביר את רייט למשרה במקום רחוק ביותר מאינדיאנה ככל האפשר. רייט מונה על ידי הנשיא ביוקנן כשגריר בפרוסיה, תפקידו בו הוא כיהן בשנים 1857–1861. כאשר הוא היה בפרוסיה, דאג ברייט להדחתם של רייט ושל רבים אחרים מהמפלגה. רייט כיהן בתפקידו כשגריר כאשר פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית, ועד מהרה הוא שב הבייתה והגיע לאינדיאנפוליס ב-7 בספטמבר 1861 ותמך בגלוי באיחוד.

ב-1861 יורט מכתב שנועד ל"הוד מעלתו, נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה", שנשלח מהסנאטור ברייט, בו הוא הציע לייעץ ברכישת כלי נשק. הסנאט הדיח מידית את ברייט, והגלה אותו על בסיס האשמות בחוסר נאמנות. המושל אוליבר מורטון תפס את אחוזתו של ברייט באינדיאנה לטובת שימוש כבסיס צבאי, וברייט נותר חסר כל. ב-24 בפברואר 1862 מונה רייט לכהן בסנאט במקומו, עד שהמחליף הקבוע נבחר ונכנס לתפקיד ב-14 בינואר 1863.

מותו

ב-1863 נישא רייט בשלישית לקרוליין רוקוול, ששבה עמו לגרמניה לאחר שהנשיא אברהם לינקולן מינה אותו פעם נוספת לשרת כשגריר בפרוסיה. רייט שב לברלין ונשאר שם עד למותו ב-11 במאי 1867. גופתו הושבה לארצות הברית והוא נקבר בבית הקברות גרין ווד שבברוקלין, ניו יורק. על שמו נקרא מבנה של מעונות הסטודנטים של אוניברסיטת אינדיאנה.

לקריאה נוספת

• Gugin, Linda C.; St. Clair, James E, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, Indiana: Indiana Historical Society Press, pp. 112-122.

קישורים חיצוניים

• ג'וזף רייט באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• ג'וזף רייט באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• ג'וזף רייט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'וזף רייט, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)